כשאמא עזבה

כשהימים התחילו להיגמר, והתאריך הגואל התקרב, אמא הייתה צריכה לעזוב ולחזור לארץ.

זה ממש קשה כי אלו היו ימים

שהייתי עם החברה הכי טובה שלי

שהייתה לי את הכתף שרק צריך לשים עליה את הראש ולעצום את העיניים

שמישהו דאג לי וחיבק אותי ופינק אותי

שחלקתי הכל עם מי שמכיר אותי הכי טוב

שצחקתי עד דמעות

ששיתפתי בחוויות

ובסודות

שלמדתי

שהחכמתי

שראיתי נופים עם החברה הכי טובה

שהתייעצתי עם החכמה בנשים בלי להרים טלפון ולבדוק מה הפרשי השעות

שהאנרגיות שלי היו בשמיים

שקמתי בכל בוקר עם חיוך כל כך גדול שנשברה לי הלסת

שהעלתי חוויות נוסטלגיות מגיל 3 ו8

שקיבלתי מיליון נשיקות

קמתי מוקדם כדי להכין לה קפה בזמן שהיא עשתה מקלחת, והדמעות חנקו את הגרון שלי. ״לא בא לי שתלכי״ אמרתי לה. היא גם נחנקה מדמעות.

ליוויתי אותה למונית, שחיכתה לה בכניסה לריזורט, בחושך, לפנות בוקר. חיבקתי אותה חזק ודמעות ירדו מהעיניים שלי.

עמדתי שם עד שראיתי את המונית עוזבת לגמרי את החניה.

חזרתי לחדר שלי בשקט וניסיתי לישון שוב. כשהתעוררתי, לא היה לי חשק לעשות יוגה, או לעשות משהו מיוחד חוץ מלרבוץ על שפת הבריכה ולהרגיש בחסרונה של אמא.

נכנסתי לבריכה ומצאתי את עצמי משחקת בכדור עם זקנים גרמנים שמנמנים. סוג של אסקפיזם...