כל יום בדורמז אצל אנקל צ׳אנג עבר כאילו מצמוץ עיניים, שתי שוודיות או שווייצריות (אני תמיד מתבלבלת), שלוש מוסלמיות (שחשבו שאני פולנייה) ובחור אחד מיוחד -סטיב.
סטיב הוא טייל-כותב,
בדיוק כמוני,
יותר נכון... אני-הייתי-מתה-להיות-בדיוק-כמוהו...
סטיב נולד וגדל בבוסטון, עד שיום אחד הוא שם על עצמו מוצ׳ילה, לפטופ ומצלמה איכותית אחושרמוטה ויצא למסע.
הוא טייל וכתב והשיג קהל עוקבים גדול שהביא אותו למגזינים מכובדים, תכניות טלוויזיה, אמ.טי.וי, אתרי טיולים ועוד-אמצעי-מדיה-כאלו-ואחרים-שמממנים-לו-את-ההרפתקאות-המשוגעות-אליהן-הוא-יוצא.
סטיב הוא לא בחור רגיל, באמת, הוא הרפתקן אמיתי.
הוא יוצא לחפש מינים של חיות וצמחים רק כי הם מצחיקים אותו,
הוא מקשה על עצמו בתנאי שטח מטורפים ולא מתבייש להגיד שכשהוא יוצא להרפתקה כזו, הוא לא יוצא כדי להנות מהחיים.
כשסטיב היה איתי בדורמז בתכלס הינו רק שנינו, למשך כמה ימים ארוכים, הסתובבתי איתו, הסתכלתי עליו, על איך שהוא מתנהל, על המשרד הנייד הקטנטן שהוא פותח ברגע, על כל פרט ופרט, הסתכלתי בעיניים מעריצות ולומדות ושתקתי.
נתתי לכל המידע להכנס.
סטיב הגיע לאי מבול לא בגלל סיפדן או צלילות או ברקודות... סטיב הגיע לאי מהפיליפינים, שם הוא חיפש שבט של צוענים שחיים בים.
הם יוצאים לדייג עם ספירגאנז ולפעמים עם משקפת ישנה כזו מעץ.
האגדה מספרת שהם יכולים לצלול באיזה עומק של 20 מטר למשך איזה 15 דקות בלי אוויר(!!!) ולא רק, כשהם מתחת למים ופותחים את העיניים, הם רואים צלול.
הם בדרך כלל מאוד אלימים למי שמתקרב ולא מהשבט שלהם, אבל כמו שסבא שלי נוהג לאמר -״אם יש קשרים לא צריך פרוטקציה...״ אחרי כמה בירורים, ג׳יימס, בחור פיליפיני שעובד באנקל צ׳אנג סידר לנו פגישה עם משפחת צוענים על האי.
הם ספציפית חיים על האי, אבל הם יקחו אותנו לקרובי המשפחה שלהם שחיים על המים.
קמנו מוקדם, אכלנו משהו מהר, והלכנו לפגוש אותם.
ג׳יימס לקח אותנו דרך כפר הצוענים שעל האי עד הבית.
אם אפשר לקרוא לזה בית, אני חושבת שבמחנה קיץ ביער הזורע בינינו מתקנים בטיחותיים וחזקים יותר.
הוא הציג אותנו בפני אם המשפחה והיא סיפרה לנו באנגלית שבורה איך הם ברחו מהפיליפינים.
אני מודה, הילדות הקטנות שבו את ליבי, בגלל ההתקלות שלהן עם התיירים הן יודעות לדבר אנגלית מדהימה (הכל כמובן יחסי...)
מינה, האחות הגדולה, הסבירה לי הכל בזמן שהיא ואחותה עשו לי תסרוקת בשיער.
היא מצאה צדף שתאם לג׳קט החגיגי שהיא שמה על עצמה, שברור שהוא גדול עליה בכמה מידות, כשלקחו אותנו בסירה לקרובי המשפחה שחיים על בים.
כל היום הסתובבנו איתם, מהבית שבנוי כולו מקש ועץ בו חייה משפחה ענקית שלמה, לסירה בה חיים בני המשפחה שלהם, ואפילו מאוחר יותר יצאנו איתם לדוג, צחקנו איתם וראינו אותם מבשלים איזה ריי משונה עם נקודות כחולות.
זה היה יום מדהים.
אין מילים לתאר את ההרפתקאה שסטיב הקנה לי.
הוא הפיח בי רוח הרפתקנית חדשה.
הוא גרם לי להתעניין באוצרות טבע, בהיסטוריה, בתרבויות...
סטיב ואני שנינו בזמנים שונים תכננו את המשך הטיול באינדונזיה.
קיווינו להפגש להרפתקה משוגעת יחד באחד האיים הנטושים של אינדונזיה....
את הצדף המנומר שמינה מצאה, אגב, יצא לי לקבל ממנה במתנה.
שמרתי ונצרתי אותו למרות שהגיע אלי עם חיה מתה בפנים,
מספר הימים שלקח לי לנקות אותו עד שעבר כל ריח של גופת-רכיכה-משונה, ומספר מעברי הגבולות והחבילות שעבר...
הביאה אותו לעצם היום הזה בו הוא נח כחלק מאוסף הצדפים המשפחתי תחת הזכוכית בשולחן האוכל שבנה אבי בביתנו שבתל אביב.
No comments:
Post a Comment