יומיים אחרונים עם מאמא אינדיה.

הבטן קצת התחילה להתמלא בפרפרים. לא יודעת אם מהמחשבה שמעכשיו אני מתחילה לעבור מדינות באמת, ולא מדינות בתוך אותה היבשת. או אולי כי מאמא אינדיה ואני נהינו חברות כאלו קרובות.

יכול להיות שבכלל אני מתרגשת כי אני פוגשת את אמא שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי, אחרי 3 חודשים שלא התראינו.

מוארקלה נסעתי בחזרה לפורט קוצ׳ין, כי הטיסה שלי לסרי לנקה הייתה מקוצ׳ין, הגעתי מאוחר והתרסקתי למיטה, אחרי נסיעה מיוזעת-ביותר-ואפילו-מאוד ברכבת.

בבוקר הלכתי לאכול בקפה האהוב עלי, סולאר קפה, והחלטתי להזמין את ארוחת הבוקר הקרלית המומלצת שלהם שנקראת אוטדה. זהו סוג של אפאם, חביתיות מאודות, לא מתוקות, סוג של לחוח תימני (לא מלאווח!). הם מגישים את זה עם בננה מאודה (כן כן, יש לזה טעם של גן עדן!) ובצד חלב קוקוס ודבש למי שרוצה להמתיק.

אני חושבת שזה אבסורד שארוחת הבוקר הכי טעימה שאכלתי בהודו בכל שלושת החודשים האלו, הייתה דווקא יום לפני שאני עוזבת, כאילו מאמא אינדיה עושה לי טעם של עוד, מגבירה את רעבוני לחזור.

אספתי את הקופסא עם הדברים שלי מהגסטהאוס ורצתי לדואר לשלוח את החבילה הביתה, עם כמה בגדים שקניתי בקוצ׳ין בארנקולם.

זהו, סיימתי את הדברים החשובים לפני שאני עוזבת אותך מאמא אינדיה, מעכשיו רק להנות מהשעות האחרונות שלי איתך.

הסתובבתי בפורט קוצ׳ין המהפנטת, הכרתי את סעיד, שהוא יליד רג׳אסטן אבל הוא גר וחי בלונדון, אמן. מאוד הזכיר לי את אבא שלי. דיברנו קצת וקבענו לארוחת בוקר ליום שלמחרת לפני שאסע לשדה. הבטחתי לו שאקח אותו לאכול את האוטדה, הכי טעים שהוא אכל איי פעם.

הלכתי לאכול קרלה סטימד רייס בפעם האחרונה. ומיהרתי לאינטרנט קפה להתכתב עם דני, בחור מאוד מיוחד שפגשתי בוארקלה. דני הקים את הפורטל הודו סי או.איי אל. זה היה מעין סגירת מעגל לפגוש בחור כזה בסוף הטיול הקסום שלי בהודו. דיברנו המון על הקסם הזה הייחודי שיש לה, למאמא אינדיה.

על האנשים,

התרבויות,

החיבורים המיוחדים שקורים בזכותה,

הרוחניות,

הבטלה,

הקצב,

המוסיקה,

הנופים,

הריחות,

הטעמים,

החוויות,

האושר שמאמר אינדיה מחביאה בתוכה. 

מה שהיה עוד יותר מיוחד, היה שדני רצה לראיין אותי בתור מטיילת השבוע. אמנם כבר חפרתי לו הרבה בוארקלה אז היה לו דיי הרבה חומר לכתוב עלי, אבל בכל זאת הינו צריכים להשלים עוד כמה שאלות אחרי שעזבתי, כשהייתי בפורט קוצ׳ין, בלילה האחרון שלי בהודו.

עברתי על תמונות מכל הטיול כדי לשלוח לו לכתבה, ישבתי באינטרנט קפה והסתכלתי על הדרך שעברתי.

נגנבתי עלייך מאמא אינדיה,

איך עברו 3 חודשים.

כמה עברתי,

כמה אנשים מדהימים הכרתי,

לכמה תרבויות נחשפתי,

כמה חיבורים הזויים קרו לי בזכותך,

כמה חוויות רוחניות ושיעורים על עצמי למדתי,

כמה התבטלתי (למרות שעדיין עשיתי כושר),

איזה קצב שאנטי מטריף הכנסת בי,

כמה צלילים נכנסו לאוזניי וחדרו לנשמתי,

כמה נופים עצרו את נשימתי,

כמה ריחות,

כמה טעמים,

כמה פעמים בכיתי, כמה פעמים צחקתי,

כמה פעמים התפוצץ לי הלב מאושר.

הלכתי לישון מסופקת.

קמתי בבוקר, עשיתי מקלחת מרעננת, ארזתי את התיק סופית והשארתי אותו בגג של הגסטהאוס המקסים שלי.

יצאתי לפגוש את סעיד לארוחת בוקר, ובדרך פגשתי את בילי. בחור אמריקאי מקסים שעושה פרויקט מקסים. הוא טייל בהודו לפני כמה שנים וצילם ילדים שהוא לימד אנגלית. הוא עשה מזה תערוכה מהממת, והוא וכמה אמנים חברו יחד להציג את התערוכות שלהם בכל רחבי פורט קוצ׳ין על קירות של מבנים קולוניאליים מרהיבים. התערוכה שלו הייתה על מבנה של בית ספר, שאחר כך התמונות יימסרו לבית הספר כצדקה.

פרוייקט מגניב לגמרי, יצרתי ושובה לבבות.

דיברתי קצת עם בילי עד שהלכתי לפגוש את סעיד.

Thelightyearsproject.com

סעיד ואני אכלנו את האוטדה הטעימה בסולר קפה, ודיברנו הרבה על אומנות, על מאמא אינדיה הזאת, ועל כמה קשה לעזוב אותה (הוא היה מתוכנן לעזוב יום אחרי).

נפרדתי מסעיד לשלום.

חזרתי לגסטהאוס, אספתי את התיק, ונסעתי לשדה התעופה קוצ׳ין.

נמסטה מאמא אינדיה,

אין לי ספק שנתראה בקרוב מאוד שוב.

תודה על מה שלימדת אותי.

תודה על החברים,

הנופים,

ההרפתקאות,

הרגשות,

הדמעות,

ההתבגרות,

השטויות

והחיוכים שקרו בזכותך.

שלך לעולמים,