Monday, March 31, 2014

מאורז מאודה עם צוענים לאורז של סושי ושבוע האופנה

אזהרת מסע -
הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.
PEACE AND SAFE TRAVELLES

לעזוב את אנקל צ׳אנג היה כמו לעזוב משפחה. משפחה שאני יודעת שאראה שוב אבל אין לדעת מתי.
אין לדעת איך יראה הבית כשאחזור.
אין לדעת מי ישאר שם ואת מי לא אראה לעולם.
אין לדעת אם האדמה תשאר בתולית כשהיא עכשיו.
אין לדעת אם הצועניות איתן שיחקתי יהיו כל כך יפות.
אין לדעת אם לא יבוא איזה טייקון ויקנה את האי או שיבוא טייפון ויקח הכל איתו.




עזבתי את האי. נתתי חיבוק ונשיקה לכולם. כתבתי על הלוח הגדול תודה רבה לכולם על מה שהם נתנו ולימדו אותי. על הרגעים היפים שהיו לי שם. על המשפחתיות, החום והאהבה שהרגשתי שם.


עליתי על סירה ליבשת. חזרה לסמפורנה. משם נהג מונית לקח אותי כמה שיותר מהר לשדה, כדי שלא אאחר את הטיסה. הראתי את הדרכון הפולני שלי לפקיד ההגירה וזה שאל אותי איך אומרים תודה בפולנית. ״ג׳נקוייה״, אמרתי לו בחיוך. מזל באמת שאני יודעת להגיד שתי מילים בפולנית.
ישבתי בשדה המפען של טוואו וחיכיתי לעלות למטוס.


ירדתי אחרי שעתיים בערך בשדה התעופה של קואלה לומפור. בטרמינל המעפן של אייר אסיה. חזרה למטרופולין.
מה שמבאס בשדה של קואלה לומפור בטרמינל של אייר אסיה הוא שאין רכבת ישירה מהירה למרכז העיר כמו בטרמינל של מלזיה איירליינז. מה שזה אומר בעצם שצריך לקחת אוטובוס לרכבת שמגיעה לתחנה מרכזית. וכשיש פקקים בשעת הלחץ של אחרי הצהריים ערב, מה אני אגיד לכם... לא כיף.


לא שיש לי יותר מידי בעיה עם לנסוע באוטובוס, אבל כשנהיה מאוחר,
ויש לי טיסה למחרת בבוקר לתפוס, ולהתעורר עוד לפני שהשמש עולה,
וכל זה עוד לפני שיש לי מושג לאן אני מגיעה ביעד הבא-אינדונזיה, ומה בכלל קורה שם...
וואלה, קצת מתחיל להיות לחוץ כל העניין.
למזלי הגדול מאוד יש אישה אחת נהדרת שהביאה אותי לעולם והיא כאן בשבילי.
תודה לך אמא. שבזמן שישבתי שם בפקקים עזרת לי למצוא איפה לשים את הראש בבאלי ואיך להגיע מהשדה לשם.

הגעתי מאוחר מאוד למלון שכבר סגרתי לי בפעם הקודמת ששהיתי בקואלה לומפור. מהר מאוד התקלחתי ויצאתי עם מונית לאכול ארוחת ערב במסעדה עליה זוהר, החבר המלזי מקואלה לומפור, שהכרתי באנקל צ׳אנג המליץ לי.
מדובר במסעדת בופה-אכול-כפי-יכולתך יפנית. כן כן. סושי!
אמרתי למונית את הכתובת אותה זוהר נתן לי והגעתי לקניון מפואר. קואלה לומפור כולה מלאה קניונים. אחד אחרי השני. כאילו שלא ממש ברור איך אפשר לפרנס כל כך הרבה בעלי קניונים, סמנכלים, בעלי רשתות, מנהלי סניפים, אחראי משמרת, מוכרים, עובדות אינפורמיישן, מנקים, פקידות קבלה, מאבטחים, סדרנים, ועוד ועוד ועוד...




ובכן, נראה לי שכבר אמרו שמיליון סינים לא טועים. התיירות בקואלה לומפור מפחידה. מלחיצה. אלפי תיירים נוהרים לבקר ב״נמר המתעורר״ הזה, וכיסם, כנראה, פתוח. אחושרמוטה פתוח.
בכל אופן, נכנסתי למסעדה המפוארת אחרי שהשארתי סכום נאה בכניסה. המארחת הושיבה אותי בשולחן ויצאתי לסקור את הבופה.

היה נדמה לי ששמעתי את הקולות האלה של מעין זמרות אופרה כאילו אלוהים נתגלה אלי. ערימות של סושי, סשימי, פירות ים מכל המינים והסוגים. מרקים, סלטים, ירקות, אחד אחרי השני מחייכים אלי וקוראים לי ״אכלי אותי״.
התחלתי עם סשימי. טעמתי דברים שמעולם לא אדע את שמם. אחר כך סושי. מכל סוג. אחר כך גיליתי את דוכן המנות הראשונות. גם עליהן לא פסחתי. אחר כך גיליתי שבעצם נתקעתי רק בתחילת המסעדה. יש גם דים סאם! ופסטה! ודגים! עוף! בשר! מנות שאין לדעת מה הולך שם... סקשן שלם של גלידה. קינוחים. פירות. שתיה חמה. שתיה קרה. אלכוהול. וואו!!!!

כמובן ש80% מהדברים לא מדברים אלי בגלל השריטות שלי באוכל (ראה פוסט בשם זהה) אבל כמויות הסשימי הסושי והדים סאם שאכלתי גרמו לי להגיע למצב שכרות-מאוכל. כן. יש מצב כזה. בעיקר למי שיש את התופעה הזאת שאם אוכלים יותר מידי מתעלפים (כמוני...)

יצאתי משם סוג-של-שיכורה-מסושי. מנסה לגלגל את עצמי להגיע למונית חזרה למלון. אבל הקניון הענק והמפואר גרם לי ללכת לאיבוד בין לואי ויטון לג׳ימי צ׳ו. הרמתי את הראש וראיתי שלט ענק של שבוע האופנה ושמעתי המון מוסיקה וצחקוקים. הבנתי שמתנהל כרגע אירוע ענק. כמעט והתגנבתי פנימה, סתם בשביל הצחוקים, כי לא היו כבר אנשים בכניסה... אבל אותי יותר עניינה המיטה שלי.



המשכתי לחפש את היציאה וקלטתי שאני לא לבד. איתי הלך לו לאיבוד בחור מלזי-סיני. גם הוא שיכור. אחרי אירוע שבוע האופנה. התפוצצנו מצחוק ביחד בחיפוש אחר היציאה והתגלגלנו לשיחה ארוכה שנמשכה הרבה אחרי שכבר הינו בחוץ. ישבנו על מדרגה מחוץ לקניון ודיברנו המון על אופנה, טיולים, ועיצוב. מסתבר שהוא וכמה חברים שלו התחילו פרוייקט מדהים ומעורר השראה של עיצוב לבית והכרתי לו כמה חברות שאני מאוד מאוד אוהבת שהוא לא הכיר.
סיפרתי לו שאני טסה בבוקר מוקדם לבאלי והוא התמלא קנאה. אחרי אין לי מושג כמה זמן החלפנו שמות ולקחתי מונית חזרה למלון.


התרסקתי למיטה והתעוררתי עוד לפני שהשמש בכלל עשתה טובה לעלות, ולקחתי את הרכבת לשדה.

Sunday, March 30, 2014

דורמז עם ג׳יפסיז

כל יום בדורמז אצל אנקל צ׳אנג עבר כאילו מצמוץ עיניים, שתי שוודיות או שווייצריות (אני תמיד מתבלבלת), שלוש מוסלמיות (שחשבו שאני פולנייה) ובחור אחד מיוחד -סטיב.
סטיב הוא טייל-כותב,
בדיוק כמוני,
יותר נכון... אני-הייתי-מתה-להיות-בדיוק-כמוהו...
סטיב נולד וגדל בבוסטון, עד שיום אחד הוא שם על עצמו מוצ׳ילה, לפטופ ומצלמה איכותית אחושרמוטה ויצא למסע.

הוא טייל וכתב והשיג קהל עוקבים גדול שהביא אותו למגזינים מכובדים, תכניות טלוויזיה, אמ.טי.וי, אתרי טיולים ועוד-אמצעי-מדיה-כאלו-ואחרים-שמממנים-לו-את-ההרפתקאות-המשוגעות-אליהן-הוא-יוצא.

סטיב הוא לא בחור רגיל, באמת, הוא הרפתקן אמיתי.
הוא יוצא לחפש מינים של חיות וצמחים רק כי הם מצחיקים אותו,
הוא מקשה על עצמו בתנאי שטח מטורפים ולא מתבייש להגיד שכשהוא יוצא להרפתקה כזו, הוא לא יוצא כדי להנות מהחיים.
כשסטיב היה איתי בדורמז בתכלס הינו רק שנינו, למשך כמה ימים ארוכים, הסתובבתי איתו, הסתכלתי עליו, על איך שהוא מתנהל, על המשרד הנייד הקטנטן שהוא פותח ברגע, על כל פרט ופרט, הסתכלתי בעיניים מעריצות ולומדות ושתקתי.
נתתי לכל המידע להכנס.



סטיב הגיע לאי מבול לא בגלל סיפדן או צלילות או ברקודות... סטיב הגיע לאי מהפיליפינים, שם הוא חיפש שבט של צוענים שחיים בים.
הם יוצאים לדייג עם ספירגאנז ולפעמים עם משקפת ישנה כזו מעץ.
האגדה מספרת שהם יכולים לצלול באיזה עומק של 20 מטר למשך איזה 15 דקות בלי אוויר(!!!) ולא רק, כשהם מתחת למים ופותחים את העיניים, הם רואים צלול.
הם בדרך כלל מאוד אלימים למי שמתקרב ולא מהשבט שלהם, אבל כמו שסבא שלי נוהג לאמר -״אם יש קשרים לא צריך פרוטקציה...״ אחרי כמה בירורים, ג׳יימס, בחור פיליפיני שעובד באנקל צ׳אנג סידר לנו פגישה עם משפחת צוענים על האי.
הם ספציפית חיים על האי, אבל הם יקחו אותנו לקרובי המשפחה שלהם שחיים על המים.

קמנו מוקדם, אכלנו משהו מהר, והלכנו לפגוש אותם.
ג׳יימס לקח אותנו דרך כפר הצוענים שעל האי עד הבית.
אם אפשר לקרוא לזה בית, אני חושבת שבמחנה קיץ ביער הזורע בינינו מתקנים בטיחותיים וחזקים יותר.
הוא הציג אותנו בפני אם המשפחה והיא סיפרה לנו באנגלית שבורה איך הם ברחו מהפיליפינים.

אני מודה, הילדות הקטנות שבו את ליבי, בגלל ההתקלות שלהן עם התיירים הן יודעות לדבר אנגלית מדהימה (הכל כמובן יחסי...)
מינה, האחות הגדולה, הסבירה לי הכל בזמן שהיא ואחותה עשו לי תסרוקת בשיער.
היא מצאה צדף שתאם לג׳קט החגיגי שהיא שמה על עצמה, שברור שהוא גדול עליה בכמה מידות, כשלקחו אותנו בסירה לקרובי המשפחה שחיים על בים.

כל היום הסתובבנו איתם, מהבית שבנוי כולו מקש ועץ בו חייה משפחה ענקית שלמה, לסירה בה חיים בני המשפחה שלהם, ואפילו מאוחר יותר יצאנו איתם לדוג, צחקנו איתם וראינו אותם מבשלים איזה ריי משונה עם נקודות כחולות.
זה היה יום מדהים.



אין מילים לתאר את ההרפתקאה שסטיב הקנה לי.
הוא הפיח בי רוח הרפתקנית חדשה.
הוא גרם לי להתעניין באוצרות טבע, בהיסטוריה, בתרבויות...

סטיב ואני שנינו בזמנים שונים תכננו את המשך הטיול באינדונזיה.
קיווינו להפגש להרפתקה משוגעת יחד באחד האיים הנטושים של אינדונזיה....



את הצדף המנומר שמינה מצאה, אגב, יצא לי לקבל ממנה במתנה.
שמרתי ונצרתי אותו למרות שהגיע אלי עם חיה מתה בפנים,
מספר הימים שלקח לי לנקות אותו עד שעבר כל ריח של גופת-רכיכה-משונה, ומספר מעברי הגבולות והחבילות שעבר...
הביאה אותו לעצם היום הזה בו הוא נח כחלק מאוסף הצדפים המשפחתי תחת הזכוכית בשולחן האוכל שבנה אבי בביתנו שבתל אביב.
















































 
SITE DESIGN BY DESIGNER BLOGS