אזהרת מסע -
הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.
PEACE AND SAFE TRAVELLES
לעזוב את אנקל צ׳אנג היה כמו לעזוב משפחה. משפחה שאני יודעת שאראה שוב אבל אין לדעת מתי.
אין לדעת איך יראה הבית כשאחזור.
אין לדעת מי ישאר שם ואת מי לא אראה לעולם.
אין לדעת אם האדמה תשאר בתולית כשהיא עכשיו.
אין לדעת אם הצועניות איתן שיחקתי יהיו כל כך יפות.
אין לדעת אם לא יבוא איזה טייקון ויקנה את האי או שיבוא טייפון ויקח הכל איתו.
עזבתי את האי. נתתי חיבוק ונשיקה לכולם. כתבתי על הלוח הגדול תודה רבה לכולם על מה שהם נתנו ולימדו אותי. על הרגעים היפים שהיו לי שם. על המשפחתיות, החום והאהבה שהרגשתי שם.
עליתי על סירה ליבשת. חזרה לסמפורנה. משם נהג מונית לקח אותי כמה שיותר מהר לשדה, כדי שלא אאחר את הטיסה. הראתי את הדרכון הפולני שלי לפקיד ההגירה וזה שאל אותי איך אומרים תודה בפולנית. ״ג׳נקוייה״, אמרתי לו בחיוך. מזל באמת שאני יודעת להגיד שתי מילים בפולנית.
ישבתי בשדה המפען של טוואו וחיכיתי לעלות למטוס.
ירדתי אחרי שעתיים בערך בשדה התעופה של קואלה לומפור. בטרמינל המעפן של אייר אסיה. חזרה למטרופולין.
מה שמבאס בשדה של קואלה לומפור בטרמינל של אייר אסיה הוא שאין רכבת ישירה מהירה למרכז העיר כמו בטרמינל של מלזיה איירליינז. מה שזה אומר בעצם שצריך לקחת אוטובוס לרכבת שמגיעה לתחנה מרכזית. וכשיש פקקים בשעת הלחץ של אחרי הצהריים ערב, מה אני אגיד לכם... לא כיף.
לא שיש לי יותר מידי בעיה עם לנסוע באוטובוס, אבל כשנהיה מאוחר,
ויש לי טיסה למחרת בבוקר לתפוס, ולהתעורר עוד לפני שהשמש עולה,
וכל זה עוד לפני שיש לי מושג לאן אני מגיעה ביעד הבא-אינדונזיה, ומה בכלל קורה שם...
וואלה, קצת מתחיל להיות לחוץ כל העניין.
למזלי הגדול מאוד יש אישה אחת נהדרת שהביאה אותי לעולם והיא כאן בשבילי.
תודה לך אמא. שבזמן שישבתי שם בפקקים עזרת לי למצוא איפה לשים את הראש בבאלי ואיך להגיע מהשדה לשם.
הגעתי מאוחר מאוד למלון שכבר סגרתי לי בפעם הקודמת ששהיתי בקואלה לומפור. מהר מאוד התקלחתי ויצאתי עם מונית לאכול ארוחת ערב במסעדה עליה זוהר, החבר המלזי מקואלה לומפור, שהכרתי באנקל צ׳אנג המליץ לי.
מדובר במסעדת בופה-אכול-כפי-יכולתך יפנית. כן כן. סושי!
אמרתי למונית את הכתובת אותה זוהר נתן לי והגעתי לקניון מפואר. קואלה לומפור כולה מלאה קניונים. אחד אחרי השני. כאילו שלא ממש ברור איך אפשר לפרנס כל כך הרבה בעלי קניונים, סמנכלים, בעלי רשתות, מנהלי סניפים, אחראי משמרת, מוכרים, עובדות אינפורמיישן, מנקים, פקידות קבלה, מאבטחים, סדרנים, ועוד ועוד ועוד...
ובכן, נראה לי שכבר אמרו שמיליון סינים לא טועים. התיירות בקואלה לומפור מפחידה. מלחיצה. אלפי תיירים נוהרים לבקר ב״נמר המתעורר״ הזה, וכיסם, כנראה, פתוח. אחושרמוטה פתוח.
בכל אופן, נכנסתי למסעדה המפוארת אחרי שהשארתי סכום נאה בכניסה. המארחת הושיבה אותי בשולחן ויצאתי לסקור את הבופה.
היה נדמה לי ששמעתי את הקולות האלה של מעין זמרות אופרה כאילו אלוהים נתגלה אלי. ערימות של סושי, סשימי, פירות ים מכל המינים והסוגים. מרקים, סלטים, ירקות, אחד אחרי השני מחייכים אלי וקוראים לי ״אכלי אותי״.
התחלתי עם סשימי. טעמתי דברים שמעולם לא אדע את שמם. אחר כך סושי. מכל סוג. אחר כך גיליתי את דוכן המנות הראשונות. גם עליהן לא פסחתי. אחר כך גיליתי שבעצם נתקעתי רק בתחילת המסעדה. יש גם דים סאם! ופסטה! ודגים! עוף! בשר! מנות שאין לדעת מה הולך שם... סקשן שלם של גלידה. קינוחים. פירות. שתיה חמה. שתיה קרה. אלכוהול. וואו!!!!
כמובן ש80% מהדברים לא מדברים אלי בגלל השריטות שלי באוכל (ראה פוסט בשם זהה) אבל כמויות הסשימי הסושי והדים סאם שאכלתי גרמו לי להגיע למצב שכרות-מאוכל. כן. יש מצב כזה. בעיקר למי שיש את התופעה הזאת שאם אוכלים יותר מידי מתעלפים (כמוני...)
יצאתי משם סוג-של-שיכורה-מסושי. מנסה לגלגל את עצמי להגיע למונית חזרה למלון. אבל הקניון הענק והמפואר גרם לי ללכת לאיבוד בין לואי ויטון לג׳ימי צ׳ו. הרמתי את הראש וראיתי שלט ענק של שבוע האופנה ושמעתי המון מוסיקה וצחקוקים. הבנתי שמתנהל כרגע אירוע ענק. כמעט והתגנבתי פנימה, סתם בשביל הצחוקים, כי לא היו כבר אנשים בכניסה... אבל אותי יותר עניינה המיטה שלי.
המשכתי לחפש את היציאה וקלטתי שאני לא לבד. איתי הלך לו לאיבוד בחור מלזי-סיני. גם הוא שיכור. אחרי אירוע שבוע האופנה. התפוצצנו מצחוק ביחד בחיפוש אחר היציאה והתגלגלנו לשיחה ארוכה שנמשכה הרבה אחרי שכבר הינו בחוץ. ישבנו על מדרגה מחוץ לקניון ודיברנו המון על אופנה, טיולים, ועיצוב. מסתבר שהוא וכמה חברים שלו התחילו פרוייקט מדהים ומעורר השראה של עיצוב לבית והכרתי לו כמה חברות שאני מאוד מאוד אוהבת שהוא לא הכיר.
סיפרתי לו שאני טסה בבוקר מוקדם לבאלי והוא התמלא קנאה. אחרי אין לי מושג כמה זמן החלפנו שמות ולקחתי מונית חזרה למלון.
התרסקתי למיטה והתעוררתי עוד לפני שהשמש בכלל עשתה טובה לעלות, ולקחתי את הרכבת לשדה.
