רואוד טריפ - מסידני לקורדיני

גוד הלפ מי כי אני באמת לא זוכרת את הסדר של הדברים, הכל מעורבב ומשובש ולא זכור, אולי כי ככה זה ברואוד טריפ, אם אתה לא מתעד בדיוק איפה היית.

ממה שאני מצליחה לזכור (וגם קצת על פי המפה והסדר ההגיוני של הדברים..)

-נסענו מסידני והגענו לניו קאסטל, שם קנינו חליפת גלישה לשון (ומשום מה אני בטוחה שניסינו לגלוש בספוט שנקרא בוני היל, אבל אף אחד שגדל בניו קאסטל, שהכרתי בהמשך הדרך בעולם, לא מכיר את הספוט הזה חוץ ממני...) משם לפורסטר, שם בטח שתינו כמה כוסות קפה והתווכחנו על משהו חסר כל משמעות, לפורט מקורי, שם בטוח הכנו פסטה וירקות מאודים לארוחת ערב ושתינו צ׳אי (כמו בכל ערב..), לקופס הארבר, שם פגשנו את ניל, בחור מקסים בן 50 בערך, אותו הכרתי בסימבאווה באינדונזיה, הוא לקח אותנו לפאב שכונתי בוולגולגה והזמין אותנו לבירה. הוא הצטער אלף פעמים שלא היה לו זמן ושהוא לא היה בבית כדי לארח אותנו כמו שצריך. הוא ביקש שאם יש לנו זמן בדרך חזרה נעבור אצלו ונלך לגלוש-או-לדוג-ביחד-או-שנעשה-מדורה-גדולה-או-שנעשה-טיול-או-שלפחות-נישן-אצלו... ועוד שאר תכניות ענק עם זיקוקי דינור ושירים לאור ירח...

הוא יודע מה זה להיות מטייל, ובו בזמן הוא רצה להראות לנו את הסביבה שלו הכי טוב שאפשר.

משם נסענו לקורדיני לפגוש את סטאן, חבר אחר שהכרתי בסימבאווה. הוא הזמין אותנו לבית של החבר שלו בקורדיני, וביחד הלכנו כולנו לגלוש בשלי ביץ, שם נשפטתי בביץ׳ ברייק בפעם המיליון, ומשם חזרה לדירה, לשחק קצת פול ולקחת ציוד כדי לעשות שנורקל בחוף אחר בסביבה, בדקה האחרונה החלטתי שאני לא בעניין, כי הראות הייתה גרועה והזרמים מטורפים והסנפירים שסטאן נתן לי היו ענקיים עלי, ובלי קשר אני לא מצליחה לתפעל שנורקל, לא יודעת, לא מתחברת לזה... אני אוהבת לצלול.

חיכיתי להם על החוף, ובעודי מהלכת על פני החול הרך, מרגישה אותו נושק לכפות רגליי היחפות, זיהיתי צדף מיוחד, הוא היה לבן, עם נגיעות צבעי קרם כתמתמים, היה לו חור גדול שהיה נדמה כאילו יהיה מושלם לעטוף אחת מאצבעותיי.

הרמתי אותו וניסיתי לשים אותו על הזרת, שמחה כמו ילדה קטנה שמצאה אוצר על החוף והחליטה שזו הטבעת שלה שקיבלה במתנה מהים, מרימה את הראש לקבל פידבק מאמא שלה ולהראות לה את האוצר בחיוך תמים.

מאותו הרגע טבעת הצדף הזו לא ירדה מזרת יד שמאל. כאילו נעשתה בהתאמה במיוחד ליד שלי.

חזרנו כולנו לבית של החבר של סטאן וראינו סרט על גולשים אוסטרלים. לא סרט גלישה אלא סרט עלילתי.

זו פעם ראשונה שאני רואה סרט אוסטרלי אמיתי. עם כל הסלנג המצחיק שלהם.

אני חושבת שאז פתאום, יכולתי לזהות כמה שגלישה היא חלק מהתרבות והמורשת של העם הזה, האוסטרלי. פתאום הבחנתי בימי ראשון, איך שהאבות והבנים יוצאים לגלוש יחד. איך שהאמא יושבת על החוף ומסתכלת על חבורה של זאטוטים שהיא אספה כי היום זו התורנות שלה. איך הבחורים הכי סטלנים בעולם יתעוררו מוקדם מספיק, לפני עלות השחר, כדי להספיק סשן לפני העבודה (ואחרי איזה באנג או שניים). איך קטנטנות בלונדיניות שזופות לובשות את החליפה באומץ, שאפילו לי אין, בשעה שעוד לא הועלתי בטובי לפתוח את העיניים.. (ואני קמה מוקדם בדרך כלל..)

הם חיים את זה, ומעבירים את זה מדור לדור. וזה מקסים בעייני.

בדרך לביירון עצרנו לסשן גלישה בימבה. עיירת גלישה דיי מגניבה, הכרנו את שיין ואחיו שמנהלים במסירות את ה״yah״ הוסטל שם, אליו חבר טוב שלח אותי. רק באנו לשתות קפה על הבוקר ולשאול על הסוואל והכל ושיין לקח אותנו לסשן בספוט שדווקא דיי אהבתי.

אחר כך הלכנו לטייל קצת ב״בלו פולס״ בעיירה ליד, איינגרי, שם מצאנו את שיין הגנוב עושה את אחד. מהסיורים המודרכים שלו בבריכות הכחולות, שאת מה שקורה בסיור הוא השביע אותי ואת שון לא לגלות, והמשכנו לביירון.