כדי להגיע מבאלי למלבורן הייתי צריכה לעבור במלזיה. למה? כי ככה זה עובד אצלי בone world מסביב לעולם...
בתכלס?! למי אכפת! ביקשתי מהסוכנת המהממת שלי שתסדר לי שם 5 שעות בעיר כדי שאוכל לקנות איזה הארד דרייב שמתחבר דרך ויירלס לאייפד ולאייפון שלי וכן גם למחשב עם כבל. אם כל זה היה בסינית, או מלזית, זה לא כל כך משנה. קואלה לומפור נחשבת ל״נמר המתעורר״ של המזרח. מה זה אומר?! שבשקט בשקט היא מכניסה את בנגקוק שנגחאי טוקיו והונג קונג לכיס. מעצמת אלקטרוניקה מטורפת. הכל זול. הכל זמין. יאללה!
אז עליתי לטיסה מבאלי לקואלה לומפור. כבר ידעתי היטב את הדרך שלי להגיע לעיר, עוד מאז שטים, האוסטרלי הגולש מסרי לנקה, הסביר לי בדיוק איך זה עובד בשדות התעופה של מלזיה.
ידעתי שאני בשדה השווה. זה שלוקחים ממנו רק רכבת מהירה שנות אור ונוחתים בהארדקור של קואלה לומפור. משם מהר לפלאזה לואו יאט, קניון שמוקדש רק לאלקטרוניקה שאם מסתכלים מקומת הקרקע שלו למעלה זה נראה כאילו אין לו סוף. מהר רציתי להשוות מחירים בקניון בין כמה חנויות גדולות שמתפרשות על קומה או שתיים ובחרתי את הסי-גייט 1טרה ויירלס, שמאוחר יותר קיבל את התואר ״החיים שלי״.
ידעתי היטב לאן אני הולכת משם. למסעדת ג׳וגוייה, הבופה היפני בו אכלתי עד לא ידע בסבב השני שלי בקואלה לומפור.
הודעתי לחבר המלזי שלי, שהכרתי באותו הערב בקניון המפואר שבו נמצאת המסעדה, שאני מגיעה לעיר ושאם הוא מסיים את העבודה שלו בזמן הוא מוזמן לסעוד איתי במסעדת החלומות לפני שאני רצה בצעדי ענק לשדה בחזרה לתפוס את הטיסה למלבורן.
הגעתי למסעדה, העמסתי את הצלחת סשימי (עם יצורים שאפילו לא ידעתי את שמם), ואני מרגישה מישהו נוגע בכתף שלי, ״שון!! יו מייד איט!״
אכלנו ודיברנו על הכל, על העבודה שלו, על החנות האינטרנטית שהוא והחברים שלו הקימו לעיצוב הבית, על המסעות שלי, על העולם, על החיים, על ההתרגשות לעזוב את המזרח לטובת אוסטרליה הלבנבנה...
מלאים באוכל יצאנו להסתובב בקניונים האינסופיים של קואלה לומפור, אני ידעתי שאני מחפשת משהו להציג עליו את התכשיטים שלי שאני מתכוונת למכור בעולם וראינו שיש בקניון ליד מוג׳י, חנות יפנית מדהימה לעיצוב הבית שאני ואחותי מעריצות גדולות שלה. הסתערתי. מצאתי מה שחיפשתי ומשם פשוט התחלתי לעשות שטויות בחנויות יוקרה. אין לי מושג למה אבל בכל פעם שנכנסתי לחנות רדאר הגנבים צפצף, והחלטנו להכנס בכוונה לחנויות יוקרה ולצחוק עליהן. כמובן שהם הבינו מיד שלא גנבתי כלום (גם כי שון צילם אותי בוידאו).
ירדנו לחניון ושון לקח אותי לתחנת הרכבת בה אני חוזרת לשדה התעופה. הינו כל כך שיכורים מאוכל שפשוט לא הפסקנו לצחוק. לשון היו באוטו כל מיני אביזרי מסיבות עם אורות ניאון והמוסיקה שלו הייתה משובחת.
שון טעה בדרך והגענו לליטל אינדיה. איזור שעדיין לא יצא לי להיות בו בעיר הכל כך ענקית הזאת.
זה היה כבר לילה. האורות של ליטל אינדיה היו מהפנטים. המוזיקה כאילו הכניסה אותנו לסרט משוגע. כל כך הרבה קווים ודוגמאות. כל כך הרבה צבעים וריחות ואורות.
הגעתי לתחנה. עליתי על הרכבת. הגעתי לשדה. תחנה הבאה - אוסטרליה!
No comments:
Post a Comment