כשהגעתי למלבורן התחלתי לחפש לי שותף לרואוד טריפ. זה דבר לא קל כשלעצמו. ולא לוקח יומיים.
פרסמתי מודעה באתר שנקרא גאם-טרי, שם האוסטרלים בעצם עושים הכל. מוצאים דירה. שותף. כלב. גלשן. פרטנר לרואוד טריפ. פרטנר לחיים. כובע ים. ספות. רכבים. הכל.
ניסחתי משהו יפה הוספתי תמונה לא חשפנית מידי העלתי לרשת ויצאתי להסתובב בעיר.
בן אמר לי שהמקומות בהם אני בטח אמצא פרטנרים יהיו בקפקרים (הוסטלים) בדרום העיר במקום שנקרא סנט קילדה. את האמת שממש לא התחשק לי לחפש במקומות האלה כי כבר אז, בלי אפילו לדעת בדיוק מה קורה שם, המקומות האלה דיי דחו אותי. אולי כי התחלתי לטייל בהודו ושם יש גסט האוס עם איזו מאמא מקומית, ולא דורמז עם בריכות ושולחנות ביליארד ומסיבות בשקל ואנשים שיכורים שחושבים שהם חיים את החלום...
אבל בכל זאת הלכתי להסתובב שם. הסתובבתי ברחוב הראשי של הקניות ובתי הקפה ההיפסטרי ההומה. כבר זיהיתי הרבה חיים בסרט בזווית העין, לאט לאט התקדמתי לכיוון איזור האכסניות. נכנסתי לחלק ושמתי מודעה על הלוח.
קיבלתי המון הודעות בחזרה, חלקן הזויות ממש חלקן אפילו מטרידות. ובמקביל הסתכלתי על מודעות של אנשים אחרים.
זה לקח הרבה יותר זמן ממה שתכננתי, והבנתי שאני אהיה חייבת להתפשר ולעשות רואוד טריפ רק 3 שבועות ולא חודש כמו שרציתי.. זה קצת ביאס אותי כי היה לי כיף במלבורן אבל כבר רציתי שוב לטבע, לנהוג, טו ברייק פרי!
אחרי המון התכתבויות, חיפושים, טלפונים, הודעות והטרדות... מצאתי שלישיית פולניות היפיות שנראו לי דווקא ממש מגניבות. אז יצרתי איתן קשר וקבעתי עם אחת מהן להפגש.
באותו הבוקר קיבלתי גם הודעה מבחור ישראלי, שון.
אם להיות כנה, לא ממש רציתי לעשות רואוד טריפ עם מישהו ישראלי. לא כי אני נגד ישראלים אבל רציתי לחוות קצת משהו אחר, לא מוכר.
בכל זאת קבעתי איתו גם. שיהיה.
קבעתי עם שון לקפה ומאוחר יותר עם הפולנייה לראות פינגווינים בנמל.
אמרתי לשון להגיע לאחד מבתי הקפה האהובים עלי שנמצא לא רחוק מאיזור ההוסטל שבו הוא מתאכסן.
הרגשתי כמו בבליינד דייט. מחפשת אחרי אנשים שנראו לי ישראלים, שמזכירים את תמונת הפרופיל שלו.
התיישבתי וחיכיתי לו באחד השולחנות. צופה בדלת הכניסה הרחבה ומנסה לגרום לסיטואציה להיות כמה שפחות מביכה כשכבר נזהה אחד את השניה.
״אווקי, זה בדוק הוא!״ אמרתי לעצמי, הוא חייך אלי וחייכתי אליו בחזרה.
ישר הזמנו קפה וצללנו לשיחה ארוכה בטירוף. כאילו זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו.
המשכנו להסתובב ביחד שעות ופתאום, בלי לשים לב שהזמן עבר, הפולניה צלצלה.
וואלה, היה לי ממש כיף איתו, אז הצעתי לו להצטרף לתצפית הפינגווינים.
זה לא היה נורא חכם כי כשנפגשתי עם הפולנייה זה היה קצת מוזר לדבר איתה על איזה מסלול היא רוצה לעשות ומה נעשה אם נצא לדרך ביחד... מולו...
אבל... את האמת, הפולנייה הייתה קצת בלחץ להגיע כמה שיותר רחוק בכמה שפחות ימים, אולי אפילו לקחת טיסה מסידני לגודל קואוסט, היא כבר תכננה את כל המסלול על פי ימים ואני אמרתי לעצמי בראש ״היי היי הו הו וואווווווו רגעעעע שאנטי אחותי להרגע, זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות לנהוג בטירוף במשמרות וכל יום על פי תכנית, את דיי היפית אבל זה ממש לא היפי מצידך להיות כל כך ממהרת...״
ישבנו שלושתינו לשתות בירה ונפרדנו כל אחד לדרכו.
יום למחרת החלטתי להפגש עם שון שוב סתם כי היה לנו כיף ביחד והלכנו להסתובב בעיר.
הסתובבנו בפארק ושתינו קפה בלנטיל אז אניטינג, ואז ברחובות הראשיים...
״בתכלס עזבי אותך הפולנייה, היא גם ככה בלחץ ואת לא ממש רוצה את זה... בואי ניקח ואן ביחד ונתחיל לעלות בשאנטי..״ שון אמר לי.
״חחחח אתה יודע מה. וואלה אתה צודק. יאללה״
חתמנו את זה על כוס קפה ובירה (אני קפה והוא בירה -מאוד טיפוסי מצידי..) והחלטנו לחפש ואן ולצאת לדרך בעוד כמה ימים.
No comments:
Post a Comment