יום שלם ניסיתי לברר איך אני יכולה למכור את התכשיטים שהבאתי מאינדונזיה באיזה שוק בסביבה של ביירון.
כבר הרבה זמן חיפשתי איפה אני עושה את זה אבל הבנתי שברב השווקים צריך אישור, שהאישור עולה כסף, ואת הסכום הזה שווה להוציא אם אני מתכוונת לעשות מיליון שווקים לפחות 3 חודשים ולא 3 שבועות.
אז חיפשתי איזה שוק היפי בחוואה שיתן לי לפתוח את הדוכן שלי ולעשות קצת כסף. ובכלל, אני מעדיפה למכור בשוק היפי מאשר בשוק של פלצנים (בשלב מאוחר יותר יהיה נחמד למכור בשוק פלצני כי שם גם עושים הרבה כסף...)
דרך שוק הירקות של נימבין הגעתי לטלפון של בחורה מחנות אורגנית בנימבין והיא שלחה אותי לקאראוונג. הבחור שאחראי על שוק האמנים של נימבין.
התקשרתי אליו והוא היה כל כך נחמד, פשוט היפי אמיתי, אמר לי להגיע מוקדם בבוקר ושהוא ימצא לי מקום.
הזהרתי את שון שאנחנו חייבים לקום מוקדם, לפחות אני, ושהוא ימשיך לישון, אני אנהג לנימבין. שעה וחצי. ב6 וחצי בבוקר. שון לא ממש אהב את הרעיון ומעבר לזה הוא רצה להרוג אותי כשכבר התעוררתי והתחלתי לנהוג לשם.
התרגשתי לגמרי, פעם ראשונה שאני מוכרת בדוכן בשוק אמיתי.
כשהגעתי ראיתי המון אמנים מארגנים לעצמם דוכנים, כולם היפים, וקאראוונג ישר מצא לי מקום ליד גבריאל וחברה שלו (לברר מה השם שלה). מסתבר שגבריאל הוא בחור ישראלי, והוא החברה האוסטרלית שלו כבר מטיילים הרבה שנים, בעיקר בהודו. עכשיו הם חיים באמצע שום מקום ליד נימבין ביערות ומגדלים לעצמם את האוכל ועושים הרבה אומנות. כישראלי לישראלי גבריאל ישר גרם לי להרגיש בבית, הם עזרו לי כי להם יש דוכן מסודר של ממש ואני בקושי יש לי איזה כיסא מתקפל עם קופסא של נעלי אגס שעליה פרשתי סארונגים ועליו שמתי את מגש הצדפים שהבאתי מאינדונזיה.
עוד סארונג על הרצפה ועליו גופיות מקרמה קטנטנות ואני יושבת מאחורי כל זה.
שון עשה סיבוב בנימבין, שתה קפה וחזר, הוא הכיר את גבריאל ושאל אותו לאן כדי לו ללכת בזמן שאני מוכרת בשוק, ואיכשהו מצא את עצמו נשאר שם כמעט כל השעות האלה. ולא סתם. השוק הזה היה קסם. באמת. משהו שלא ראיתי אף פעם, מן אווירה היפית אמיתית. ילדים רצים יחפים. אומנות בכל פינה. הקהל יפייפה. המוסיקה קסומה. הכל פשוט כל כך צבעוני ואפילו יש הרגשה שיש ניצוצות באוויר.
ואפילו מכרתי שני תכשיטים.
No comments:
Post a Comment