Tuesday, January 28, 2014

חופים טובים, אנשים טובים, אוכל טוב

איטלקים, שוודים, אמריקאים, אירים, קנדים, אוסטרלים, צרפתים וחיות אחרות הסתובבו סביבי. זוג אחד של ישראלים בירח הדבש שלהם הגיחו ל2 לילות, ואחריהם הגיעה במפתיע גם הבחורה שחלקתי איתה חדר בהאבלוק. בצורה מוזרה היא הביאה לי פתק ממישהי שפגשה בשוק והתברר לי שנועה, איתה טיילתי בערך חודשיים, הגיעה לניל. קפצתי משמחה!
נועה הייתה הראשונה שסיפרה לי על ניל. היא הייתה באנדמן לפני 7 שנים, ממש אחרי הצונמי, וטבעת ׳עין השיווה׳ שלה תמיד קרצה לי ורמזה איזה אושר אחווה אם אגיע לשם.
כשנפרדנו באורוויל הייתה לי הרגשה שנפגש באנדמן, אבל כשקיבלתי את המכתב ממנה, שמחתי כל כך לגלות שנועה איתי על האי.
כשפגשתי אותה חיוך של אושר נפרש על פניי, בילינו הרבה יחד, אבל גם הרבה לחוד. בעיקר בגלל שהגסטהאוסים שלנו היו בקצוות שונים של האי ואחרי השקיעה אין ממש מצב להגיע בחשכה המוחלטת לאנשהו (בעיקרון זה אפשרי, אבל לא סימפטי).
בכל האי היו אולי 5 ישראלים, ורובם היו בצד השני של האי או הגיחו ל2 לילות ככה שרב היום דיברתי אנגלית. זה היה מדהים!
הכרתי אנשים מכל העולם.




אצלי בבית, כשלאמא אין זמן לבשל, או שסתם נגמר האוכל לפני הזמן, מכינים פסטה ואוכלים עם יוגורט (עם השנים שיפרתי את זה לפסטה עם גבינת עיזים 5% או עם קוביות בולגרים 5% או כל מיני שילובי גבינות 5%). כאן בהודו אני אוכלת המון יוגורט, כי אין גבינה, וכי אין ממש חלבונים זמינים.

במסעדה של הגסטהאוס הצמוד לקאלאפאני, ברייק וואטר, מכינים פסטה מדהימה בהכנה ביתית. גם את היוגורט הם מכינים בעצמם.
בכל ערב, הייתי חוזרת מהים אחרי השקיעה, עוברת במסעדה של הברייקוואטר ומזמינה את אותו הדבר -
פליין פסטה, קארד (יוגורט) וירקות מאודים. הכל בנפרד כמובן, ומבקשת שיהיה מוכן לעוד שעה (כי אחרת אפשר לחכות לאוכל גם 3 שעות). הולכת להתקלח, להתאושש, וחוזרת כשהאוכל מחכה לי מוכן. העובדים החרוצים מחייכים אלי, ובעל המסעדה כבר יודע שארצה מים מינרלים בתחילת הארוחה וצ׳אי בלי סוכר בסופה.




הפסטה עם היוגורט הזכירה לי את הבית. את הילדות.
בכלל אוכל בהודו מזכיר לי את הילדות. צ׳פטי ונאן זה לגמרי פיתה בדואית שהינו מכינים בגן. ואורז מאודה עם יוגורט (כמו פסטה, או כל פחמימה אחרת, עם יוגורט) זה טעם הארוחה שנקראת אצלנו בבית ״חפיף״ או ״ארוחת פועלים״.

בארוחות בוקר הייתי אוכלת בקאלאפאני במטבח של בינה או בבלו-סי, מסעדה שנמצאת 3 דקות הליכה מהקאלאפאני, ממש על חוף 3.
- 2 צ׳פטי, סלט ישראלי בלי שמן, ביצה קשה ורסק (שביקשתי שירסקו לי עגבניות)
וגלגלתי הכל בטורטייה.
זה הזכיר לי את ארוחות שבת בבוקר אצל סבתא יונה התימניה כשהייתי ילדה.

בין לבין הייתי אוכלת פירות, שותה קפה קר, או צ׳אי בשוק לפני שכולם נוסעים לנקודת השקיעה לבהות בצבעים המשוגעים שכיסו את השמיים.



החופים של ניל ממוספרים.
חוף 1 הוא החוף שפונה לכיוון האבלוק. חוף שקיעה גדול עם מי טורקיז בוהקים. כשמסתכלים לכיוון האבלוק מגיעים בעצם לקצה של האי, וההרגשה מיוחדת.
כאילו הגעתי לסוף העולם.




את חוף מספר 2 ו4 לא ממש ביקרתי.

חוף מספר 3 היה החוף שקרוב לגסטהאוס שלי, חוף קטן בצורה שמזכירה לגונה, מאוד מזכיר את הלגונה שנקראת ״ניל׳ז קוב״ בחוף מספר 7 המפורסם בהאבלוק. מהקאלאפאני, כשיורדים לחוף, הייתה לנו נקודת שקיעה מושלמת, בין כל האלמוגים שנחשפים כשהשפל מגיע.


חוף מספר 5 הוא חוף הזריחה ורק ברגעי שפל אפשר לטפס על הסלעים.
כל פעם שהגעתי לחוף 5 לא הגעתי בזמן שפל, והסקרנות הגואה דאגה שביום האחרון שלי בניל אקום בשעה 05:00 בבוקר.
לקחתי את האופניים ונסעתי בין נופים ירוקים ועצי קוקוס פראיים, עז קטנה ולבנה ליוותה אותי בריצה לפתע, ונדמה היה שהעולם שלי והחיוך נמרח על פניי. עליתי לצוק של חוף 5 ובהיתי בכדור האש העולה ומקשט לאט לאט את השמיים בגוונים של אדום. ירדתי במדרגות המובילות לקו החוף, והחול הרטוב שנחשף עם שחר הוביל את צעדיי לגוש הסלעים שממוקם בקצהו. טיפסתי לאט על הסלעים החלקלקים, מלאי הבוץ האפור שנותר מהמים שהיכו בהם כל הלילה. בפניי התגלתה רצועת חוף קטנה ונוצצת, מלאה בצדפים משונים ומיוחדים.






יומיים לפני היום בו עזבתי, הגיעו עוד שני ישראלים אחד אחרי השני. היו אלה יובל, בחור שכבר ראיתי בהאבלוק, וחגית. כשדיברתי עם חגית הסתבר שהיא טיילה עם עפרי, חברה שלי מהשכונה ומהתיכון. חגית למדה NLP . זוהי שיטה מדהימה לעבודה על תת המודע, שאימי למדה לפני 5 שנים.צתוך כדי הלימודים של אימי נחשפתי גם אני לעולמו המרתק של המוח ותת המודע. חגית ואימי למדו את סודות ה NLP אצל אפרת שמר ואני אפילו הייתי מטופלת אצלה. אפרת היא מורת דרך והיא בן אדם מיוחד ומרתק. היה לי כיף לפגוש תלמידה שלה ולדבר עליה ועל NLP.
כשחזרתי מחוף 5, יובל אמר שהוא מכיר איזו דידי שמכינה את האידלי הכי טעים שהוא טעם אי פעם. ובתור חובבת אידלי מושבעת, פידלנו יחד יובל, חגית ואני לטעות את המאכל הטמילי המסורתי. האידלי שלה היה באמת מעולה, זללנו אותו ואני חזרתי לחוף 3 להינות מהשעות האחרונות שנשארו לי באי הקסום והמיוחד הזה.



זאת הפעם הראשונה שהייתי פעילה עד הדקה האחרונה בה הייתי צריכה לעזוב. פעם ראשונה שהייתי רגועה לגמרי עד הרגע בו צריך לעלות על המעבורת האחרונה ולצאת לדרך.
הייתי גאה בעצמי ממש (לאור עברי המדהים בו שכחתי את נעליי באורוויל-ראה פוסט ״מצוות ונעליים אבודות״)
הרגשתי שעברתי איזה שלב בהתבגרות בטיול.
שלב של עצמאות ושל שלווה פנימית. 




Monday, January 27, 2014

גן עדן פרטי באי ניל

כשתכננתי לעזוב את האבלוק הכרתי את סאם, בחור אירי שצלל עם יונהתן ואביו. הכרנו זוג אוסטרלים שהיו שכנים שלי בריזורט היוקרתי והחלטנו כולנו לעבור באותו היום, סגרתי לנו בטלפון מקום בניל ל3 חדרים במקום בנקרא טנגו, שהבנו שהוא מצויין. כל אחד מאיתנו הגיע במעבורת שונה ובשעה שונה, כך שכשהגעתי לרציף האי ניל, זיהיתי מרחוק את החולצה הירוקה של סאם. הוא אמר שהוא נסע לטנגו ושם אמרו לו שאין שום הזנה על שמי. אז בייאוש, אחרי הנסיעה הקשוחה במעבורת (ראה פוסט קודם), עלינו על ריקשה ונסענו לחפש גסטהאוס.

סאם כבר הספיק לשמוע על שני גסטהאוסים טובים. נסענו לשניהם, ובמקום השני מצאתי את השאנטי שכל כך חיפשתי, כאילו לקחו את התמונה הזאת שציירתי לעצמי בראש והדפיסו אותה בגודל אמיתי ובתלת מימד במקום בו דרכתי.
למקום קראו קאלאפאני, שזה בעצם השם שהיה לאיי אנדמן לפני שנקראו ״אנדמן״. פירוש השם קאלאפאני בהינדי הוא מים שחורים (קאלא=שחורים פאני=מים). ההפך הגמור מהמים השקופים והצלולים שמנצנצים מעל החול הלבן.
למרות שאישור החושות היה נראה מזמין ביותר, אמרתי לבינה, בעלת הבית המתוקה, שתתן לי את החדר הגדול, עם שירותים, מקלחת ומרפסת. בתוך הכפר, דקה מהחוף, לשבת ולבהות בפרות שעוברות אט אט על כביש האספלט הצר הסלול.
׳אני רוצה בית׳ הרגשתי.
פתחתי את התיק והוצאתי את הרמקולים, כלי הרחצה, הערסל והלונגי של הגאנש, שקניתי כבר בתחילת הטיול, ופרשתי אותו על החומה הנמוכה שבמרפסת.
סימנתי טריטוריה.
ואני לא זזה מפה עד היום האחרון בו אני חוזרת לפורט בלייר (בשביל הטיסה שלמחרת).




לסאם יש סים מקומי של איי אנדמן, ולכן הוא היחיד שהייתה לו קליטה סלולארית באי. שלחתי ממנו הודעה לאמא שאני בחיים ושאני חושבת שמצאתי שלווה, ושחררתי אנחת רווחה. מעכשיו -שקט.

ניל הוא אי קטן, 7 ק״מ מקצה אחד לשני. יש בו 5 חופים קסומים, לכל אחד קסמו הפרטי שלו. יש חוף לכל מצברוח. בין לבין חיים בני האי ניל בכפריות הצנועה והמדבקת שלהם. אין הרבה תיירים, וגם את מי שכבר נמצא, בטוח תכירו בשלב כזה או אחר.
כולם שוכרים אופניים (כי אין שום טעם לשכור אופנוע) ונוסעים מחוף לחוף להפסקת צ׳אי בין ערביים במרקט הקטנטן.
הכל שאנטי שאנטי, שום דבר לא בוער.
האוכל טרי טרי ומעולה, אך ייקח קצת זמן עד שתקבלו אותו...
ולמען האמת, למי אכפת.

Wednesday, January 22, 2014

החתיכה החסרה

חיכיתי לטיסה שלי בשדה התעופה בצ׳נאי, בחורה ישראלית ניגשה לדבר איתי, וכבר הבנתי שאת סידורי אשרת הכניסה לאיי אנדמן כנראה שלא אעשה לבד.
לקחנו ריקשה יחד משדה התעופה פורט בלייר וחיפשנו מקום לישון.
באיי אנדמן יש מעבורות מהאי פורט בלייר (בו נמצא שדה התעופה) לשאר האיים, בכל יום, עד השעה 14:00. כלומר, אם הטיסה נחתה מאוחר, כנראה שאת הלילה הראשון אבלה בפורט בלייר.
החלטנו לקחת חדר יחד בפורט בלייר, ולמחרת לעלות על מעבורת להאבלוק, האי המפורסם ביותר, שם כבר נתפצל כל אחת לחדר בנפרד.

למען האמת, הגעתי לאיי אנדמן כבר במצב כזה שרציתי את הלבד שלי, התגעגעתי אליו, הלבד האמיתי האחרון שהיה לי היה בגוקרנה. מאז עברתי הרבה, חלקתי בית עם 8 אנשים בואטה קאנאל, חלקתי חדר עם 4 אנשים באורוויל. חודשיים לא הייתי לבד לגמרי.

כשמגיעים להאבלוק, קודם כל בודקים ״מה פנוי היום״, ואז מזדעזעים מהמחירים הלא הגיוניים (בהשוואה להודו כמובן). ע״פ מה שכבר היה פנוי, היה משתלם הרבה יותר לחלוק חדר מפואר לגמרי, עם מיטל, הבחורה איתה הגעתי, מאשר לקחת חושה בסיסית לבד.
החלטתי להתאפק עם הלבד שלי לעוד כמה ימים (כי במילא תכננתי להשאר בהאבלוק כמה ימים בודדים), ולחלוק את החדר המפואר שכלל מים חמים, מגבות, מצעים לבנים, פלזמה (לא שיש לי מה לעשות איתה) מרפסת עם שתי כורסאות ענק ושאר פינוקים ב1500 רופי מאשר חושה עם יתושים צפרדעים וג׳וקים ב900 רופי.
לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי: ״לא נורא ענבר, תדחי את הסיפוק עוד קצת, תבררי מה קורה בהאבלוק, תחליטי לאיזה אי את ממשיכה מפה, ושם יחכה הלבד שלך.״

אז היה לי חדר פאנסי בריזורט יוקרתי.
זרקתי את התיקים ויצאתי לטיול רגלי על החוף, צעדתי על החול הלבן והשתגעתי מהטורקיז שנצץ אלי כבר ממקודם, כששתיתי קפה יקר לפני שחיפשנו חדר. בין עצי הקוקוס הנטויים זיהיתי סלאק ליין ונכנסתי לתוך הג׳ונגל לברר מי הבעלים של אותה רצועה אליה התמכרתי כבר בואטה קאנאל. הופתעתי לגלות שהשכן של סטיב, הבריטי בעל הראסטות הבלונדיניות והסלאקליין, הוא חבר שהכרתי כבר בואטה קאנאל. דיברנו קצת ויצא לי להכיר את כל השכנים, בניהם דין ועומר, זוג מקסים שמטיילים יחד כבר כמה חודשים במזרח. שני אנשים מיוחדים ומקסימים שעשו לי אחלה של קבלת פנים לאי. הם המליצו על מסעדות (בהתחשבות מלאה בשריטות האכילה שלי) והזמינו למרפסת שלהם 24/7 בהכנסת אורחים מעוררת הערצה.


כשחזרתי לריזורט היוקרתי שלי, ראיתי פרצוף מוכר, זה היה תום, חבר שהכרתי מהשכונה ועבד עם אחותי במאפייה השכונתית. זה היה כיף לראות פרצוף מוכר, מסתבר שגם הוא וחברותיו, שחר יעל וקורל, הגיעו בלית ברירה לחדר בריזורט המפונפן. שני חדרים ליד היו גם שתי אוסטרליות יהודיות מתוקות וזוג אוסטרלים (אירי וגרמניה שחיים הרבה שנים באוסטרליה, שבתכלס, המבטא לא מסגיר אותם).

הלכתי ע״פ המלצת עומר ודין לאכול פילה טונה במסעדת אנג׳י קוקו. פעם ראשונה שאני אוכלת דג מאז שהגעתי להודו. הודו הפכה אותי, כמו רבים אחרים, לצמחונית. בלי הרבה ברירות. ביקשתי את פילה הטונה שלי רר כמובן, ו2 מנות הצד ירקות מאודים, וקיבלתי ארוחה שהיא חלום. הפילה טונה היה צרוב בקטנה מבחוץ ואדמדם מבפנים, טיפה מלח פלפל, מעט ליים- גן עדן! וירקות מאודים כאלה לא טעמתי מאז שעזבתי את ארץ הקודש. הללויה!
באמצע הארוחה ניגש אלי יונתן, שכבר ראיתי בהרבה מקומות בטיול. הכרתי את החבורה שלו בלילה השני שלי בהודו, בגואה. היה כל כך כיף לראות אותו בהאבלוק, בסוף הטיול שלו. אביו הגיע לבקר אותו ולעשות איתו קורס צלילה. זה מקסים בעייני, גם אמא של קורל באה לסיים איתה את הטיול בקורס צלילה בהאבלוק.

בבקרים הלכתי לאכול מוזלי (גם ע״פ ההמלצה של עומר ודין) בפאט מרטין. קיבלתי צלחת ענקית של פירות, עם קוואקר, קורנפלקס, קוקוס מגורד ובצד יוגורט. בדיוק כמו שאני אוהבת! (הייתי צריכה להוציא את קורנפלקס השוקולד, שאני בטוחה שלחובבי המתוק היה בא לגמרי בטוב). אחרי המוזלי תמיד הזמנתי קפה קר, שהגיע במרקם מושלם ועם חיוך מאוזן לאוזן של אנשי הצוות הנחמדים.
בפאט מרטין פגשתי את משה ושלומי המתוקים שהכרתי בצ׳נאי, ובאותו הרגע יעל קורל ושחר פגשו את עדי, בחורה מקסימה איתה הן טיילו בתחילת הטיול בפושקר.
זאת מאמא אינדיה.
זה היה מרגש.

האנשים היו מקסימים, הנוף היה מהפנט, אבל עדיין משהו בי רצה לעבור לליטל אנדמן. אי פראי עליו שמעתי ממש קצת וקראתי עליו את פיסת המידע שקיימת בלונלי פלאנט.
ידעתי להארי, מנהל בגסטהאוס בהאבלוק, יש חבר שמנהל גסטהאוס בליטל אנדמן (אחד משלושת היחידים באי) אז הלכתי לדבר איתו. הארי טען שלא כדאי לי ליסוע לליטל אנדמן כי ״לא אוכל להינות מהחוף״. הוא הסביר שיש שם זבובי חול ותנינים ושהגסטהאוסים רחוקים מהחוף. הוא הוסיף שיש שם מרכז גלישה, עובדה שדווקא משכה אותי יותר להגיע לשם.
יצאתי מהשיחה הרבה יותר מבולבלת ממה שהגעתי אליה.
התלבטתי אם כדאי לשרוף יום ולילה של מעבורות (האבלוק-פורט בלייר. פורט בלייר-ליטל אנדמן) ואולי להתאכזב, או ללכת על בטוח ולנסוע שעה וחצי לאי ניל.
זה היה יום שבת אחרי הצהריים, והמשרד של המעבורת כבר היה סגור, אז גם אם ידעתי לאן אני רוצה להמשיך מכאן או לא, לא ממש הייתה לי ברירה אלא לחכות ליום שני בבוקר כדי לקנות כרטיס.
אז דחיתי את ההחלטה ביום וחצי.
הלכתי על החוף לכיוון החדר שלי, עייני שקעו באוקיינוס הצלול, ושאלתי את עצמי- יש לי חברים מדהימים, יש לי אוכל משגע, יש לי נוף שרק בחלומות רואים, אז למה משהו מרגיש חסר?! למה יש לי חתיכה בלב שחסרה!?
כשהגעתי לחדר הוא היה ריק. שמחתי כי יכולתי להתקשר למשפחה לקבל קצת עזרה, נפשית ואינפורמטיבית. באיי אנדמן אין ממש אינטרנט, או דרך אחרת לברר מה לעזאזל הולך באי ניל ובאי ליטל אנדמן, ולאן כדאי לי ללכת. ההורים ניחמו אותי קצת. יש בהורים שלי משהו שמרגיע אותי. כמו שתינוק מניח את הראש על הוריו ויודע שעכשיו הכל בסדר. הייתי חייבת לפרוק, התפוצצתי ובכיתי. כשלפתע, הבחורה איתה חלקתי חדר נכנסה, דבר שגרם לי הרבה יותר לרצות כבר את הלבד שלי. במשך יום וחצי הייתי מבולבלת, ואימי המסורה ניסתה לחפש לי כל פיסת אינפורמציה שאולי איכשהו משוטטת ברשת על שני האיים המסתוריים. היא אמרה שעניין הגלישה שם מתחיל רק במרץ-אפריל ושזו בכלל לא העונה.







החלטתי ללכת, פחות או יותר, על בטוח ולנסוע לניל. סגרתי כרטיס במעבורת הפרטית, כי במשרד הממשלתי לא היה אינטרנט (וכשאין אינטרנט, דבר שקורה לעיתים קרובות מאוד, אי אפשר לקנות כרטיסים). המעבורת הפרטית התבררה כסיוט לא נורמאלי שטסה על הים הקשוח וגרמה אפילו לי, שאין לי בעיות עם ים וסירות, להרגיש לא טוב, אז שלא נדבר על הבחורה ההודית שישבה ליידי שלא הפסיקה להקיא בשקיות.








Monday, January 20, 2014

מצוות ונעליים אבודות

ביום שעזבתי את אורוויל זה היה המעבר הראשון שלי באמת סוג של לבד. תכננתי לסוע בלוקל בס מפונדיצ׳רי לצ׳נאי, אבל פגשתי בחורה מקסיקנית יהודייה מקסימה בשם רחל שסיפרה לי שהיא מתכוונת לקחת מונית מאורוויל לשדה התעופה בצ׳נאי (שהמלון שלי נמצא 2 ק״מ מהשדה) והציעה לי לבוא איתה, בלי לשלם. כמובן שלא הסכמתי לה לשלם את הכל ואמרתי לה שזה בסדר ושאשלם חצי מהסכום. היא התעקשה עד הרגע האחרון לשלם הכל. קבענו (יומיים לפני הנסיעה) שאני אהיה אצלה בגסטהאוס בשעה 15:00 ונצא במונית.

ביום המעבר היו לי הרבה סידורים לעשות ברגע האחרון. גיליתי שהקדימו לי את הטיסה ולכן אני צריכה להדפיס את האטינרי שוב וגם שנגמר לי הכסף המזומן ושאני חייבת לעבור בכספומט. קמתי מוקדם, אכלתי, התקלחתי, ותכננתי לעשות את כל הסידורים כמה שיותר מהר. הבעיה באורוויל, שאין רחוב מרכזי שבו הכל מרוכז, בשביל להגיע ממקום למקום צריך לקחת אופנוע או אופניים או כל כלי רכב שהוא, כי כל דבר רחוק מאוד מהשני.
הלכתי לראות מה מצב הכביסה שנתתי יומיים לפני, לאננדי המתוקה, ממסעדת ה'רואו ויגן' המעולה שליד המאפייה. (פעם ראשונה שאני נותנת כביסה ולא מכבסת בעצמי).
הכביסה הייתה עדיין במכונה, רק בהודו.
אננדי, בחיוך כובש ביקשה שאגיע בשעה 12 ושהכל יהיה מוכן.
היה לי טרמפ להוציא כסף מכספומט יחיד באיזור שנמצא בכפר הודי בצד השני של אורוויל, באמצע הדרך הדלק נגמר והייתי צריכה לתפוס טרמפ הלוך וחזור לכספומט ולמאפייה (באורוויל יש קטע חזק מאוד של טרמפים, יש להם אפילו איזה סימן מוסכם הזוי כדי לתפוס טרמפ ולמען האמת שזה עובד). הטרמפ שלי להדפיס את האטינרי חיכה לי במאפייה, גם הוא היה צריך להדפיס כרטיס טיסה והוא היה קצת מאותגר טכנולוגית ככה שהוא דיי היה צריך את עזרתי. הבחור המרגש הזה, שמו סאם, הוא חי באשראם של אושו בפונה 35 שנים והוא שם דבר במדיטציה, והוא מרתק. הוא הרכיב אותי על אופנוע ישן ונסענו.
כשסיימתי את כל המשימות עדיין לא הייתי רגועה. הרגשתי מבולבלת ממש.
כשאספתי את רחל מהגסטהאוס שלה עם נהג המונית של חברת המוניות של בלאג׳י, הבן של עמודה וסונדראם בעלי המאפייה. השותפים לדירה של רחל, זוג גרמני, ביקשו מהנהג שביום למחרת יאסוף אותם ויעשה את אותה הנסיעה לשדה בצ׳נאי.

יצאנו לדרך וכבר הרגשתי רגועה יותר. רחל ואני דיברנו שעות. גיליתי בן אדם מדהים מסקרן ומעורר השראה. למדתי ממנה הרבה דברים. בעיקר שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש ושתמיד צריך לעשות מה שטוב ומתאים לך. למדתי ממנה שבחורות יכולות להיות התגלמות הנשיות והרוך אבל באותו הזמן להיות קשוחות וחזקות.
כשהינו בתוך צ׳נאי הגענו לדבר על ציוד לטיולים, ועל ציוד לחורף ולקיץ, ורציתי להראות לה את נעלי ההרים הרציניות שיש לי, אבל כשהסתכלתי על רגליי, גיליתי שאני נועלת את כפכפי ההוויאנס שלי, מה שמשאיר את הברירה היחידה
-נעלי ההרים שלי נותרו בחדר באורוויל.

רחל המדהימה, שאין לתאר את טוב ליבה, ישר קפצה להציע לי את נעלי ההרים שלה, היא טענה שכשתגיע לתאילנד גם ככה תפטר מהם ושאני חייבת לקחת אותם. אבל סירבתי בנימוס. החלטתי שאשיג את הנעליים שלי בחזרה.
ידענו שהזוג הגרמני שחלק עם רחל חדר ביקש מנהג המונית לעשות את אותה הנסיעה, ביום שלמחרת, לשדה התעופה בצ'נאי. ישר התקשרתי לאמא כדי שתדחה את כרטיס הטיסה שלי דרך הסוכנת בארץ, לאיי אנדמן, ליום שאחרי. התקשרתי לעמודה, בעלת המאפייה בה התנדבתי ושהיתי באורוויל, והצעתי שאגיע למחרת בלוקל בס לאסוף את הנעליים. עמודה הנפלאה אמרה שהיא תתן את הנעליים לנהג המונית והוא יגיע לשדה התעופה בצ'נאי.
אמא מיד התקשרה ואמרה שכרגע הטיסות עד ה24 (שזה 4 ימים אחרי מועד הטיסה המקורי) וששמו אותי על סטנד ביי בנתיים לימים הבאים. ברגע הזה הבנתי שזה היה צריך לקרות. משהו היה חייב לשבור את הלחץ הזה בין המעברים. כי כנראה עדיין לא הייתי מוכנה או מיומנת לעשות כל כך הרבה מעברים בזמן כל כך קצר. הבנתי שכנראה אני צריכה רגע להרגע ולנוח. התחלתי לקבל את הרעיון שאני כנראה אשאר כמה ימים בצ'נאי העמוסה.
נפרדתי מרחל לשלום וניסיתי להתעקש שוב שלא תשלם לבד על המונית. רחל ביקשה "Please, let me do a MITZVA" ולי לא נותר אלא לחבק אותה חיבוק ענק ולהבטיח לה שנתראה שוב במקסיקו.

נשארנו הנהג ואני, מחפשים את הלודג' שהאמא המתוקה שלי הזמינה לי מראש. בין רחובות עמוסים ושוק סואן, מצאנו אותו. ירדתי מהמונית וישר שני אנשים שאלו במבטא מסגיר "דו יו קנואו וור איז אה רסטורנט היר?". עם התיקים והכל עלי, אמרתי להם שהם יכולים לדבר עברית ושאיך בדיוק אני אדע אם הרגע ירדתי ממונית עם תיקים... ישר הם לקחו ממני את התיקים והלכנו לקבלה של הלודג' שלי, מה שהתברר גם הלודג' שלהם, והם בעצם השכנים שלי ממול. הלכנו לאכול ארוחת ערב יחד במסעדה משונה של מזון מהיר הודי. אכלתי צ'פטי מהיר.

כשאתה מגיע לצ'נאי זה כמו שאתה מגיע לכלא ושואלים אותך על מה אתה יושב. לא ממש חביב להסתובב בצ'נאי, ובעיקר לא בשכונה שליד שדה התעופה. משה ושלומי, הישראלים שהכרתי כשירדתי מהמונית, סיפרו איך הזיזו להם את הטיסה לאנדמן ולא הודיעו להם על כך ולכן היו חייבים להשאר לילה, ואני סיפרתי את סיפור הנעליים, שיגרום לי בעצם לא לעלות על הטיסה איתם. ביליתי כמה שעות עם שלומי ומשה וחתכתי לישון. היתושים לא הניחו לי ובשעה 2 דפקתי לשלומי ומשה על הדלת, עייפה מתמיד, כי ידעתי שהם עושים לילה לבן. שלומי ישר שלף כילה והביא לי מתנה (מה שהציל אותי בלילה שאחרי). אמרתי להם שיעירו אותי חצי שעה לפני שהם נוסעים ונשב קצת.

היו איתנו כמה רוסים ושני סרי לנקים בקומה ובשעה 5 בבוקר כולם יצאו לשדה התעופה לעלות על אותה הטיסה שאני הייתי אמורה לתפוס. בעצם נשארתי הלבנה היחידה בלודג', בשכונה ובאיזור בכלל.
נפרדתי משלומי ומשה לשלום ואיחלנו שנתראה באיי אנדמן. הלכתי לאכול ארוחת ערב באיזו דבה מקומית, 2 אידלי, 2 צ'פטי ויוגורט. שתיתי צ'אי בצ'אישופ הצמוד עם המון גברים טמילים, ולקחתי ריקשה לשדה התעופה לפגוש את נהג המונית ולקבל את נעליי בחזרה.


כשהגעתי התקשרתי אליו וחיכיתי לו בגייט ההמראות לטיסות החוץ. שעה וחצי חיכיתי לו, ולא ממש הבנתי מה הוא אומר לי בטלפון בכל פעם שהתקשרתי. ביקשתי מאיזה בחור הודי שהיה נראה כאילו הוא ידע אנגלית טוב שידבר עם הנהג ויסביר לו איפה אני כי אני כבר מחכה שעה וחצי. ההודי האדיב צחק בקול והסביר לי שאני בעצם בגייט ההמראות של טיסות הפנים. כלומר, יצאתי טמבלית רצח. הנהג הגיע והביא לי את הנעליים ואני הודתי לו מקרב לב והבאתי לו 200 רופה של קארמה טובה.
נשמתי לרווחה.
בדקה שקיבלתי את הנעליים שלי בחזרה אימי התקשרה ואמרה שהתפנה מקום בטיסה שלמחרת בבוקר. היידה, אנדמן.

ביום וחצי שנותרו לי הסתובבתי לגמרי לבד בשכונת גטו טמילית. זה היה מרתק. זה גרם לי להתבגר ולהרגיש הרבה יותר בטוחה בתור בחורה לבד בהודו. הסתובבתי ברחוב עם חיוך גדול ובטחון עצמי של "אל תתעסק איתי". הטמילים היו מקסימים אלי ואדיבים. אפילו דרכתי על חרא של פרה עם הכפכפים ושני רוכלים עזרו לי לשטוף את הרגל.











Sunday, January 19, 2014

עוצמות רוחניות במערות

אחרי ואטהקאנאל תכננתי לסוע לטירובנדמלאי, אבל מצאתי את עצמי שבוע מתנדבת באורוויל. אז החלטתי לא לוותר וליסוע לטירו, כך מכנים את העיר הקדושה, ליום. הצעתי לכמה אנשים להצטרף אם בא להם כי אני נוסעת, לא ממש הייתה היענות, אבל גם דיי שימח אותי לסוע לבד.
לקחתי תיק קטן ויצאתי לדרך. נסענו כמה חברים לפונדי, ומשם לקחתי אוטובוס לוקאל לטירו. 3 שעות. תפסתי מקום טוב ליד הנהג.


הדרך הייתה מטריפה. הנופים שראיתי בדרך היו עוצרי נשימה. טירו ממוקמת בצד המזרחי של הודו, בערך בין פונדי לצ׳נאי. בדרך עברנו במקום שנקרא ג׳ינג׳י. זאת עיר שיש בה שני רכסי הרים משני צידי הכביש שעל פי איזו אגדה מספר שאחד מסמל גבר והשני את האישה (לא ממש הבנתי את הסיפור אני חייבת להודות).

כשהגעתי לטירו לקחתי ריקשה ישר לאשראם המפורסם. העיר טירובנדמלאי היא עיר מאוד רוחנית. יש בה מקדש גדול ויפה ואשראם מפורסם (בין עוד אשרמים קטנים). בליל ירח מלא יוצאים להקיף את רכס הר הגעש הכבוי שזה מסלול של 14 ק״מ עם הרבה טקסי קדושה והרבה מנטרות שחוזרות על עצמן.
כשנכנסתי לאשראם הייתי קצת מבולבלת, לא הבנתי בדיוק מה לעשות ולאן ללכת. מצאתי את עצמי מסתובבת יחפה בלי ממש להבין מה קורה. אז שאלתי בחורה נחמדה שהמליצה לי לעלות למערות המדיטציה שעל ההר, הדרך הייתה יפייפיה. מידי פעם רואים פיסה של נוף בין הצמחייה הירוקה.

עד נקודת תצפית מרהיבה של העיר כולה. ישבתי על סלע ענק שהשקיף על המקדש הענק של טירובנדמלאי. בנקודה הזאת אפשר לראות את המקדש שבנוי בצורה של ריבוע בתוך ריבוע בתוך ריבוע. בדיוק מולך. ישבתי שם ושמעתי את רעשי העיר וכל מיני תפילות שהם משמיעים, ואת רעש הרוח, וזה היה מעצים וחזק.

משם המשכתי למערות המדיטציה, ראיתי מערה חשוכה, מוארת בנרות ובפנים אנשים יושבים ועושים מדיטציה. למען האמת, קצת התביישתי להכנס ולשבת שם, כי אני לא באמת יודעת לעשות מדיטציה לבד, והאנשים בפנים היו נראים מאוד מנוסים. פגשתי בחוץ בחור צרפתי שהסביר לי קצת על המקום ודיברנו קצת על לטייל לבד ועל ההבדל בין אישה שמטיילת לבד לגבר. לדעתו נשים יכולות בכיף לתפוס טרמפים מבלי לפחד והוא גם מטייל בכל דרך אפשרית שהיא לא טיסות. הוא הגיע להודו מצרפתי ובתוך צרפת הוא נסע בטרמפים בלבד. אני קצת חולקת על דעתו, אולי כי אני גדלתי בעיר גדולה במדינה בה לא ממש בטוח ליסוע חצי שעה מהבית לשטחים והוא גדל ביערות ציוריים בצרפת. אולי.

כשירדתי למטה חזרה לאשראם נזירים שרו מנטרות בהיכל גדול והרבה אנשים ישבו ועשו מדיטציה. שם הרגשתי קצת יותר בנוח לשבת ולעצום את העיניים. עצמתי את עיניי וניסיתי לנתק את המחשבה, ולחשוב על בודהה קטנה, כמו שהדאלי לאמה אמר. זה היה מאוד עוצמתי, התודעה שקטה, הגוף נח, והמוח שתק.
כל הביקור בטירו גרם לי להרגיש הרבה יותר בנוח בתור אישה לבד בהודו.

Thursday, January 16, 2014

הו! המקומות אליהם תלך



ככל ערב, ישבנו נועה ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה של המאפייה בה התנדבנו. בדרך כלל מצטרפים אלינו חברים וזה נחמד, באותו הערב הצטרפו אלינו בחור גרמני שהתנדב איתנו, ובחור אמריקאי, דיי מוזר, שהיה נוהג לשבת במאפייה עם הלפטופ שלו. הבחור האמריקאי, כבר מההתחלה משהו בו לא היה נראה לי, משהו בו היה אפאתי ולא נעים, וזה בלבל אותי. אני בדרך כלל בן אדם עם סבלנות בסיטונאות והיה לי מוזר שהוא לא בא לי בטוב. תמיד היה מגיע עם הלפטופ ויושב שעות מול המחשב, משחק משחקי מחשב.. בכל אופן, אני לא שוללת על הסף ותמיד נחמדה וחייכנית.
יום לפני, כשהכרנו אותו, נועה, שהיא הבן אדם הכי סקרן עלי אדמות שיצא לי להכיר, הייתה סקרנית למה בן אדם שנמצא בהודו יושב שעות מול המחשב ולא מסתכל סביב ונהנה מהסביבה הקסומה בה הוא נמצא. בשלב מסויים הוא רמז שליבו נשבר וליבנו יצא אליו. עדיין, משהו בו לא זרם לי, הרגשתי שפשוט לא כיף לי בחברתו.
באותו היום שישבנו לארוחת ערב והגרמני והאריקאי הצטרפו, נועה ביקשה ממנו להראות לנו סרטון מרגש שהיא אוהבת, זה היה סיפור של ד״ר סוס בגרסא שהכינו בפסטיבל ברנינג מן. כשראיתי את הסרטון, עייני דמעו. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתגעגעתי הביתה, או שחשבתי פתאום כמה מעצים הטיול שלי. זה סרטון שיכול לדבר לכל אחד. כמו שרק ד״ר סוס יודע הוא מפיח בך תקווה לצאת למסע, בזמן שמצייר לך פן ריאליסטי על העולם ועל דברים לא כל כך נעימים שיכול להיות שתעבור. אבל מחנך לשמור על פרופורציה ולדעת להעריך את מה שיש.
אי אפשר לסיים לצפות בגרסא הקסומה של הברנינג מן בעיניים יבשות, וספציפית לבחור האמריקאי הזה, התעמקות בסרטון הזה, בסיפור הזה, יכול לתת לו הרבה תקווה לצאת מהייאוש שהוא שרוי בו. לתת לו אמונה חזקה ששברון לב אחד לא אמור לגרום לאבדון או לדיכאון טוטאלי.
הסרטון הזה, הסיפור הזה, ממש נגע בי. וכשסיימנו לצפות, מן הראוי שנתייחס לסיפור המדהים אליו הרגע נחשפנו, שנלמד, שנחכים, שננתח או לפחות שנשתוק. ונעקל טוב טוב. אבל בין המחשבות שרצו לי בראש, בין השקט לסערה שהתחוללה בראשי, האמריקאי התחיל לזיין את השכל בנוגע לברנינג מן ודעותיו השליליות על הפסטיבל כולו. הוא התחיל להטיף את התיאוריה שלו, שהפסטיבל הזה הוא בעצם נגד בני האדם בכלל והגברים בפרט. הוא נשא ונתן ופתח משנה שלמה, שזה בעצם אקט סקסיסטי נגד גברים. ולגמרי גלש ל׳כמה העולם מלא בהטרדות מיניות כנגד גברים.
סליחה, אדוני, אבל אתה חוצה פה גבולות. נשים מוטרדות באופן קבוע בכל יום מחדש. אפילו עשרות פעמים ביום. כאישה בהודו קשה להתנהל ממקום למקום באופן חופשי, לא בכל מקום אישה יכולה לעשות מה שהיא רוצה כמו גבר ונשים היו ועדיין מופלות לאורך השנים הרבה יותר מגברים. זה קצת הרתיח אותי בתור אישה, לא כי אני פמיניסטית או משהו כזה, אבל לפחות תתבכיין לעצמך בחדר לבד. גם התיאוריה המפגרת שלו על הברנינג מן וגם הטיימינג גרמו לי להיות קצת תקיפה כלפיו, ועניתי לו את דעתי.
שתקתי לשתי דקות ופתאום הבנתי משהו. הבנתי שלפעמים אפשר לשחרר. לא תמיד אפשר או צריך להזיז אנשים מדעתם. בעיקר אם הם כאלו תקיפים או אפתיים. הבנתי שלפעמים אנשים שבויים במחשבות מסויימות ונוח להם ככה. הבנתי שלפעמים כדאי פשוט לשחרר, ולקום, וללכת, בחיוך. וזה בסדר. אז עם הרבה גאווה, התנצלתי, אמרתי שאני מצטערת שהרמתי את הטון והצגתי בפניו שלפעמים הוא נותן תחושה מאוד מאיימת ותוקפנית. עם חיוך גדול קמתי מהשולחן והלכתי לחדר שלי. הרגשתי שיהיה לי הרבה יותר כיף לשבת לבד בחדר שלי עם המוסיקה שלי מאשר לשבת בשולחן בחברתו.
כשהגעתי לחדר ניסיתי לחשוב האם איי פעם הרגשתי ככה, האם מישהו איי פעם גרם לי להרגיש שיהיה לי יותר כיף לקום מהשולחן. וזה לא קרה עד כה.
זה שיעור שלי בהתבגרות, אני בדרך כלל בן אדם שהולך עם הראש בקיר ולא נכנע בוויכוחים, אני אחפור ואדאג שהצד השני יגיד כן גם אם זה יהיה תחת
 איומים קשים באמצעים מזויינים. אבל הפעם הרגשתי שניצחתי.

חגיגות הפונגל בכפר

אורוויל מוקפת בכפרים הודים קטנטנים, שמקסים לטייל בהם באופניים וללכת לאיבוד בין בתים קטנטנים וילדים שמשחקים קריקט. באחד מהם אפילו ראינו לוויה אמיתית, שכששמענו צרחות ושמחה גדולה ואנשים זורקים פרחים, חשבנו שזוהי חתונה, שהתברר שבעצם יש גופה בעגלה הענקית אותה הם סוחבים בדרך לשריפה.
כשהייתי באורוויל התקיימו חגיגות הפונגל, שזה חג איכרים הודי, או טמילי.. בכל יום מקדשים משהו אחר מהבריאה, וביום האחרון מקדשים את האדם, ולכן ביום זה שובתים מעבודה, פוגשים חברים, מתלבשים יפה ויוצאים לחגוג בחוצות העיר.
באחד הכפרים מסביב לאורוויל התקיימו החגיגות, זה היה מקסים לראות את כל האנשים שחיים באורוויל, כולם מכל קצוות העולם, חוגגים יחד חג הודי.
כולם התקבצו בנקודה אחת וחיכו למצעד הפרות, כל משק מקשט את הפרה שלו בצבעי הולי, כתרים עשויים בננות ועליהם קטורת ושאר רעיונות יצירתיים.. ומובילים אותן בתהלוכה גדולה.
היה נחמד לראות חג איכרים בכפר ואת השמחה הגדולה, ואפילו ראיינו אותי משני ערוצי טלוויזיה הודיים!




מהפכת הלחם באורוויל

יצאנו בסליפר (אוטובוס שנוסע מרחקים ארוכים בלילה ובו מיטות) מקודאי קאנאל בשעה 18:00, הינו אמורות להגיע לפונדיצ׳רי בבוקר ומתחנת האוטובוס המרכזית לקחת ריקשה לאורוויל. פונדיצ׳רי, או פונדי, כפי שנוהגים לכנותה, זו עיירה צרפתיתי בחוף המזרחי של דרום הודו, במדינת טמיל נאדו. אורוויל זהו כפר גלובלי, בו חיים אנשים מכל קצוות העולם ביחד, שצמוד לפונדי.
כמו שהודו אוהבת להפתיע, הגענו לפונדי בשעה 03:00 בלילה. למזלינו, היה איתנו בסליפר בחור שהיה אמור להגיע לאורוויל לפגוש את החברה שלו, שגרה שם. בתחנה חיכה לו נהג המונית הקבוע שלו והוא הציע לקחת אותנו איתו. כששאל אם יש לנו מקום שאליו אנחנו אמורות להגיע, גסטהאוס או מקום התנדבות מסויים בו אנחנו אמורות להתארח, השבנו שלא, עדיין מופתעות מהמהירות בה הגענו לפונדי. הבחור, ביחד עם נהג המונית, ניסו למצוא לנו פתרון. המיטב שהעלו על דעתם היה לזרוק אותנו בגג של מסעדה שנקראת סולר קיטצ׳ן, למסעדה יש גג שבלילה נשאר פתוח, וככה, מצאנו את עצמינו על גג של מסעדה סגורה, מנקרות מעייפות, מדליקות נר כדי לראות משהו בחושך האימתני, ומנסות להעביר כמה שעות עד הזריחה. למען האמת, פשוט ישנו על גג של מסעדה סגורה, עד ששני הודים עם פנסים העירו אותנו, סיפרנו להם את הסיפור והם נתנו לנו להשאר ואמרו לנו שהמסעדה נפתחת ב7 בבוקר ושנוכל לאכול ולשתות קפה.

כשהגיעה שעת פתיחת המסעדה גילינו שזוהי מסעדה בה אפשר להזמין ולשלם אך ורק בכסף של המקום. כסף של המקום?! חשבנו לעצמינו, מה קורה כאן?!... כבר אז הבנו שהגענו למקום דיי הזוי. הברמן בקפה הפנה אותנו ללכת למרכז המבקרים של אורוויל, שם, בשעה 8 נוכל לשתות קפה ולאכול משהו וגם למצוא מקום לישון. עייפות, עם התיקים על הגב (והתיק שלי, ארוזה מידי, ששוקל 20 קילו, עם סוודרים מקודאי קאנאל) צעדנו למרכז המבקרים. שאלנו אין ספור אנשים בדרך איך להגיע ושבילי העפר עם הצמחייה הירוקה בצבע ירוק משגע נראה שלא יגמרו לעולם. כשהגענו הינו צריכות לחכות גם שם שהקפה יפתח. אבל הקפה, שעלה 120 רופי והלחם מהחיטה המלאה היו שווים את זה.
משם הלכנו למשרד שבו מרכזים את מקומות הלינה/ההתנדבות הפנויים באותו היום (גם לפתיחה שלו הינו צריכות לחכות, חכויאק). תכננתי להשאר באורוויל 3 ימים, ומשם להמשיך לטירובנדמלאי, עיר קדושה מאוד 3 שעות נסיעה מפונדי. אבל האיש הנחמד במרכז המבקרים קנה אותי בשבוע התנדבות במאפייה/פארם (גינת ירק) בבית של משפחה הודית. בתמורה הלינה+ארוחה יעלו לי רק 200 רופי. יאללה, למה לא. נסענו לגנאש בייקרי ושם קיבלה אותנו עמודה, שהיא אם המשפחה המקסימה שמנהלת את המאפייה. עמודה הסבירה לנו את התנאים הנוחים באנגלית רהוטה והראתה לנו את החדר. החדר המרווח (שיכול להכיל בכיף 6 אנשים מערביים ו12 הודים לפחות), נמצא ממש מעל המאפייה ולו שתי מרפסות גדולות ומגניבות, שני מזרונים, וארבעה קירות. השירותים והמקלחת נמצאים מעבר לכביש, בתוך גינת הירק. 2 תאי שירותים אינדיה סטייל, ומקלחת בין עצי הפפאיה, באמת, סוג של קיר בטון בגובה 2 מטר בצורת ספירלה ובתוכו תלוי מתלה, ברז בגובה כתף, 2 עצי פפאיה ומספר תולעי מים שבאות להשתכשך כששומעות שהברז נפתח. חוויה.
בכל בוקר קמתי מוקדם למאפייה (השעון הביולוגי שלי כבר היה מסודר על שעון ואטה קנאל וזריחות השמש עוצרות הנשימה), נועה העדיפה להתעוררת כשעה אחרי וללכת לקטוף עלי תרד בגינה. לשתי בצק לקרואסונים וסידרתי עוגיות על מגשים, ארזתי לחם עם תוויות נייר מודפסות וסלוטייפ. בין לחמניה לעוגיה הבחנתי שהמאפייה מייצרת רק שני סוגים של לחם -לחם מחיטה מלאה ולחם מחיטה מלאה בציפוי שומשום. משונה, חשבתי, כל כך פשוט להוסיף משהו קטן כמו אגוזים ולהפוך את הלחם למגניב ומעניין יותר. אחרי כמה ימים שיתפתי את אב המשפחה, שבחריצות מפחידה מנהל ומחזיק את המאפייה משעת הפתיחה לסגירה ובין לבין עוסק בעוד תחומי עניין ועבודות, במחשבותיי. הצעתי שנכין לחמים מעניינים ושאבקש מאחותי הקטנה שתשלח מתכון לטופינג של קאפקייק כי הם מכינים קאפקייפ ללא ציפוי(!). מיהרתי להתייעץ עם אימי ואחותי, שמצויינות שתיהן במטבח ובמתכונים. אמא הסבירה איך להכין לחמים מעניינים ובבוקר עמלנו על הכנת לחם גזר.
זה היה מרגש, לעזור למקום לשדרג את עצמו, ולא רק לעבוד כמה שעות, התרומה האמיתית היא לגרום למהפכה, או לפחות לזרוע לשינוי משמעותי.
ביום שעזבתי האב הכין לי לחם בצל!



 
SITE DESIGN BY DESIGNER BLOGS