כשתכננתי לעזוב את האבלוק הכרתי את סאם, בחור אירי שצלל עם יונהתן ואביו. הכרנו זוג אוסטרלים שהיו שכנים שלי בריזורט היוקרתי והחלטנו כולנו לעבור באותו היום, סגרתי לנו בטלפון מקום בניל ל3 חדרים במקום בנקרא טנגו, שהבנו שהוא מצויין. כל אחד מאיתנו הגיע במעבורת שונה ובשעה שונה, כך שכשהגעתי לרציף האי ניל, זיהיתי מרחוק את החולצה הירוקה של סאם. הוא אמר שהוא נסע לטנגו ושם אמרו לו שאין שום הזנה על שמי. אז בייאוש, אחרי הנסיעה הקשוחה במעבורת (ראה פוסט קודם), עלינו על ריקשה ונסענו לחפש גסטהאוס.
סאם כבר הספיק לשמוע על שני גסטהאוסים טובים. נסענו לשניהם, ובמקום השני מצאתי את השאנטי שכל כך חיפשתי, כאילו לקחו את התמונה הזאת שציירתי לעצמי בראש והדפיסו אותה בגודל אמיתי ובתלת מימד במקום בו דרכתי.
למקום קראו קאלאפאני, שזה בעצם השם שהיה לאיי אנדמן לפני שנקראו ״אנדמן״. פירוש השם קאלאפאני בהינדי הוא מים שחורים (קאלא=שחורים פאני=מים). ההפך הגמור מהמים השקופים והצלולים שמנצנצים מעל החול הלבן.
למרות שאישור החושות היה נראה מזמין ביותר, אמרתי לבינה, בעלת הבית המתוקה, שתתן לי את החדר הגדול, עם שירותים, מקלחת ומרפסת. בתוך הכפר, דקה מהחוף, לשבת ולבהות בפרות שעוברות אט אט על כביש האספלט הצר הסלול.
׳אני רוצה בית׳ הרגשתי.
פתחתי את התיק והוצאתי את הרמקולים, כלי הרחצה, הערסל והלונגי של הגאנש, שקניתי כבר בתחילת הטיול, ופרשתי אותו על החומה הנמוכה שבמרפסת.
סימנתי טריטוריה.
ואני לא זזה מפה עד היום האחרון בו אני חוזרת לפורט בלייר (בשביל הטיסה שלמחרת).
לסאם יש סים מקומי של איי אנדמן, ולכן הוא היחיד שהייתה לו קליטה סלולארית באי. שלחתי ממנו הודעה לאמא שאני בחיים ושאני חושבת שמצאתי שלווה, ושחררתי אנחת רווחה. מעכשיו -שקט.
ניל הוא אי קטן, 7 ק״מ מקצה אחד לשני. יש בו 5 חופים קסומים, לכל אחד קסמו הפרטי שלו. יש חוף לכל מצברוח. בין לבין חיים בני האי ניל בכפריות הצנועה והמדבקת שלהם. אין הרבה תיירים, וגם את מי שכבר נמצא, בטוח תכירו בשלב כזה או אחר.
כולם שוכרים אופניים (כי אין שום טעם לשכור אופנוע) ונוסעים מחוף לחוף להפסקת צ׳אי בין ערביים במרקט הקטנטן.
הכל שאנטי שאנטי, שום דבר לא בוער.
האוכל טרי טרי ומעולה, אך ייקח קצת זמן עד שתקבלו אותו...
ולמען האמת, למי אכפת.
No comments:
Post a Comment