ביום שעזבתי את אורוויל זה היה המעבר הראשון שלי באמת סוג של לבד. תכננתי לסוע בלוקל בס מפונדיצ׳רי לצ׳נאי, אבל פגשתי בחורה מקסיקנית יהודייה מקסימה בשם רחל שסיפרה לי שהיא מתכוונת לקחת מונית מאורוויל לשדה התעופה בצ׳נאי (שהמלון שלי נמצא 2 ק״מ מהשדה) והציעה לי לבוא איתה, בלי לשלם. כמובן שלא הסכמתי לה לשלם את הכל ואמרתי לה שזה בסדר ושאשלם חצי מהסכום. היא התעקשה עד הרגע האחרון לשלם הכל. קבענו (יומיים לפני הנסיעה) שאני אהיה אצלה בגסטהאוס בשעה 15:00 ונצא במונית.
ביום המעבר היו לי הרבה סידורים לעשות ברגע האחרון. גיליתי שהקדימו לי את הטיסה ולכן אני צריכה להדפיס את האטינרי שוב וגם שנגמר לי הכסף המזומן ושאני חייבת לעבור בכספומט. קמתי מוקדם, אכלתי, התקלחתי, ותכננתי לעשות את כל הסידורים כמה שיותר מהר. הבעיה באורוויל, שאין רחוב מרכזי שבו הכל מרוכז, בשביל להגיע ממקום למקום צריך לקחת אופנוע או אופניים או כל כלי רכב שהוא, כי כל דבר רחוק מאוד מהשני.
הלכתי לראות מה מצב הכביסה שנתתי יומיים לפני, לאננדי המתוקה, ממסעדת ה'רואו ויגן' המעולה שליד המאפייה. (פעם ראשונה שאני נותנת כביסה ולא מכבסת בעצמי).
הכביסה הייתה עדיין במכונה, רק בהודו.
אננדי, בחיוך כובש ביקשה שאגיע בשעה 12 ושהכל יהיה מוכן.
היה לי טרמפ להוציא כסף מכספומט יחיד באיזור שנמצא בכפר הודי בצד השני של אורוויל, באמצע הדרך הדלק נגמר והייתי צריכה לתפוס טרמפ הלוך וחזור לכספומט ולמאפייה (באורוויל יש קטע חזק מאוד של טרמפים, יש להם אפילו איזה סימן מוסכם הזוי כדי לתפוס טרמפ ולמען האמת שזה עובד). הטרמפ שלי להדפיס את האטינרי חיכה לי במאפייה, גם הוא היה צריך להדפיס כרטיס טיסה והוא היה קצת מאותגר טכנולוגית ככה שהוא דיי היה צריך את עזרתי. הבחור המרגש הזה, שמו סאם, הוא חי באשראם של אושו בפונה 35 שנים והוא שם דבר במדיטציה, והוא מרתק. הוא הרכיב אותי על אופנוע ישן ונסענו.
כשסיימתי את כל המשימות עדיין לא הייתי רגועה. הרגשתי מבולבלת ממש.
כשאספתי את רחל מהגסטהאוס שלה עם נהג המונית של חברת המוניות של בלאג׳י, הבן של עמודה וסונדראם בעלי המאפייה. השותפים לדירה של רחל, זוג גרמני, ביקשו מהנהג שביום למחרת יאסוף אותם ויעשה את אותה הנסיעה לשדה בצ׳נאי.
יצאנו לדרך וכבר הרגשתי רגועה יותר. רחל ואני דיברנו שעות. גיליתי בן אדם מדהים מסקרן ומעורר השראה. למדתי ממנה הרבה דברים. בעיקר שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש ושתמיד צריך לעשות מה שטוב ומתאים לך. למדתי ממנה שבחורות יכולות להיות התגלמות הנשיות והרוך אבל באותו הזמן להיות קשוחות וחזקות.
כשהינו בתוך צ׳נאי הגענו לדבר על ציוד לטיולים, ועל ציוד לחורף ולקיץ, ורציתי להראות לה את נעלי ההרים הרציניות שיש לי, אבל כשהסתכלתי על רגליי, גיליתי שאני נועלת את כפכפי ההוויאנס שלי, מה שמשאיר את הברירה היחידה
-נעלי ההרים שלי נותרו בחדר באורוויל.
רחל המדהימה, שאין לתאר את טוב ליבה, ישר קפצה להציע לי את נעלי ההרים שלה, היא טענה שכשתגיע לתאילנד גם ככה תפטר מהם ושאני חייבת לקחת אותם. אבל סירבתי בנימוס. החלטתי שאשיג את הנעליים שלי בחזרה.
ידענו שהזוג הגרמני שחלק עם רחל חדר ביקש מנהג המונית לעשות את אותה הנסיעה, ביום שלמחרת, לשדה התעופה בצ'נאי. ישר התקשרתי לאמא כדי שתדחה את כרטיס הטיסה שלי דרך הסוכנת בארץ, לאיי אנדמן, ליום שאחרי. התקשרתי לעמודה, בעלת המאפייה בה התנדבתי ושהיתי באורוויל, והצעתי שאגיע למחרת בלוקל בס לאסוף את הנעליים. עמודה הנפלאה אמרה שהיא תתן את הנעליים לנהג המונית והוא יגיע לשדה התעופה בצ'נאי.
אמא מיד התקשרה ואמרה שכרגע הטיסות עד ה24 (שזה 4 ימים אחרי מועד הטיסה המקורי) וששמו אותי על סטנד ביי בנתיים לימים הבאים. ברגע הזה הבנתי שזה היה צריך לקרות. משהו היה חייב לשבור את הלחץ הזה בין המעברים. כי כנראה עדיין לא הייתי מוכנה או מיומנת לעשות כל כך הרבה מעברים בזמן כל כך קצר. הבנתי שכנראה אני צריכה רגע להרגע ולנוח. התחלתי לקבל את הרעיון שאני כנראה אשאר כמה ימים בצ'נאי העמוסה.
נפרדתי מרחל לשלום וניסיתי להתעקש שוב שלא תשלם לבד על המונית. רחל ביקשה "Please, let me do a MITZVA" ולי לא נותר אלא לחבק אותה חיבוק ענק ולהבטיח לה שנתראה שוב במקסיקו.
נשארנו הנהג ואני, מחפשים את הלודג' שהאמא המתוקה שלי הזמינה לי מראש. בין רחובות עמוסים ושוק סואן, מצאנו אותו. ירדתי מהמונית וישר שני אנשים שאלו במבטא מסגיר "דו יו קנואו וור איז אה רסטורנט היר?". עם התיקים והכל עלי, אמרתי להם שהם יכולים לדבר עברית ושאיך בדיוק אני אדע אם הרגע ירדתי ממונית עם תיקים... ישר הם לקחו ממני את התיקים והלכנו לקבלה של הלודג' שלי, מה שהתברר גם הלודג' שלהם, והם בעצם השכנים שלי ממול. הלכנו לאכול ארוחת ערב יחד במסעדה משונה של מזון מהיר הודי. אכלתי צ'פטי מהיר.
כשאתה מגיע לצ'נאי זה כמו שאתה מגיע לכלא ושואלים אותך על מה אתה יושב. לא ממש חביב להסתובב בצ'נאי, ובעיקר לא בשכונה שליד שדה התעופה. משה ושלומי, הישראלים שהכרתי כשירדתי מהמונית, סיפרו איך הזיזו להם את הטיסה לאנדמן ולא הודיעו להם על כך ולכן היו חייבים להשאר לילה, ואני סיפרתי את סיפור הנעליים, שיגרום לי בעצם לא לעלות על הטיסה איתם. ביליתי כמה שעות עם שלומי ומשה וחתכתי לישון. היתושים לא הניחו לי ובשעה 2 דפקתי לשלומי ומשה על הדלת, עייפה מתמיד, כי ידעתי שהם עושים לילה לבן. שלומי ישר שלף כילה והביא לי מתנה (מה שהציל אותי בלילה שאחרי). אמרתי להם שיעירו אותי חצי שעה לפני שהם נוסעים ונשב קצת.
היו איתנו כמה רוסים ושני סרי לנקים בקומה ובשעה 5 בבוקר כולם יצאו לשדה התעופה לעלות על אותה הטיסה שאני הייתי אמורה לתפוס. בעצם נשארתי הלבנה היחידה בלודג', בשכונה ובאיזור בכלל.
נפרדתי משלומי ומשה לשלום ואיחלנו שנתראה באיי אנדמן. הלכתי לאכול ארוחת ערב באיזו דבה מקומית, 2 אידלי, 2 צ'פטי ויוגורט. שתיתי צ'אי בצ'אישופ הצמוד עם המון גברים טמילים, ולקחתי ריקשה לשדה התעופה לפגוש את נהג המונית ולקבל את נעליי בחזרה.
כשהגעתי התקשרתי אליו וחיכיתי לו בגייט ההמראות לטיסות החוץ. שעה וחצי חיכיתי לו, ולא ממש הבנתי מה הוא אומר לי בטלפון בכל פעם שהתקשרתי. ביקשתי מאיזה בחור הודי שהיה נראה כאילו הוא ידע אנגלית טוב שידבר עם הנהג ויסביר לו איפה אני כי אני כבר מחכה שעה וחצי. ההודי האדיב צחק בקול והסביר לי שאני בעצם בגייט ההמראות של טיסות הפנים. כלומר, יצאתי טמבלית רצח. הנהג הגיע והביא לי את הנעליים ואני הודתי לו מקרב לב והבאתי לו 200 רופה של קארמה טובה.
נשמתי לרווחה.
בדקה שקיבלתי את הנעליים שלי בחזרה אימי התקשרה ואמרה שהתפנה מקום בטיסה שלמחרת בבוקר. היידה, אנדמן.
ביום וחצי שנותרו לי הסתובבתי לגמרי לבד בשכונת גטו טמילית. זה היה מרתק. זה גרם לי להתבגר ולהרגיש הרבה יותר בטוחה בתור בחורה לבד בהודו. הסתובבתי ברחוב עם חיוך גדול ובטחון עצמי של "אל תתעסק איתי". הטמילים היו מקסימים אלי ואדיבים. אפילו דרכתי על חרא של פרה עם הכפכפים ושני רוכלים עזרו לי לשטוף את הרגל.
ביום המעבר היו לי הרבה סידורים לעשות ברגע האחרון. גיליתי שהקדימו לי את הטיסה ולכן אני צריכה להדפיס את האטינרי שוב וגם שנגמר לי הכסף המזומן ושאני חייבת לעבור בכספומט. קמתי מוקדם, אכלתי, התקלחתי, ותכננתי לעשות את כל הסידורים כמה שיותר מהר. הבעיה באורוויל, שאין רחוב מרכזי שבו הכל מרוכז, בשביל להגיע ממקום למקום צריך לקחת אופנוע או אופניים או כל כלי רכב שהוא, כי כל דבר רחוק מאוד מהשני.
הלכתי לראות מה מצב הכביסה שנתתי יומיים לפני, לאננדי המתוקה, ממסעדת ה'רואו ויגן' המעולה שליד המאפייה. (פעם ראשונה שאני נותנת כביסה ולא מכבסת בעצמי).
הכביסה הייתה עדיין במכונה, רק בהודו.
אננדי, בחיוך כובש ביקשה שאגיע בשעה 12 ושהכל יהיה מוכן.
היה לי טרמפ להוציא כסף מכספומט יחיד באיזור שנמצא בכפר הודי בצד השני של אורוויל, באמצע הדרך הדלק נגמר והייתי צריכה לתפוס טרמפ הלוך וחזור לכספומט ולמאפייה (באורוויל יש קטע חזק מאוד של טרמפים, יש להם אפילו איזה סימן מוסכם הזוי כדי לתפוס טרמפ ולמען האמת שזה עובד). הטרמפ שלי להדפיס את האטינרי חיכה לי במאפייה, גם הוא היה צריך להדפיס כרטיס טיסה והוא היה קצת מאותגר טכנולוגית ככה שהוא דיי היה צריך את עזרתי. הבחור המרגש הזה, שמו סאם, הוא חי באשראם של אושו בפונה 35 שנים והוא שם דבר במדיטציה, והוא מרתק. הוא הרכיב אותי על אופנוע ישן ונסענו.
כשסיימתי את כל המשימות עדיין לא הייתי רגועה. הרגשתי מבולבלת ממש.
כשאספתי את רחל מהגסטהאוס שלה עם נהג המונית של חברת המוניות של בלאג׳י, הבן של עמודה וסונדראם בעלי המאפייה. השותפים לדירה של רחל, זוג גרמני, ביקשו מהנהג שביום למחרת יאסוף אותם ויעשה את אותה הנסיעה לשדה בצ׳נאי.
יצאנו לדרך וכבר הרגשתי רגועה יותר. רחל ואני דיברנו שעות. גיליתי בן אדם מדהים מסקרן ומעורר השראה. למדתי ממנה הרבה דברים. בעיקר שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש ושתמיד צריך לעשות מה שטוב ומתאים לך. למדתי ממנה שבחורות יכולות להיות התגלמות הנשיות והרוך אבל באותו הזמן להיות קשוחות וחזקות.
כשהינו בתוך צ׳נאי הגענו לדבר על ציוד לטיולים, ועל ציוד לחורף ולקיץ, ורציתי להראות לה את נעלי ההרים הרציניות שיש לי, אבל כשהסתכלתי על רגליי, גיליתי שאני נועלת את כפכפי ההוויאנס שלי, מה שמשאיר את הברירה היחידה
-נעלי ההרים שלי נותרו בחדר באורוויל.
רחל המדהימה, שאין לתאר את טוב ליבה, ישר קפצה להציע לי את נעלי ההרים שלה, היא טענה שכשתגיע לתאילנד גם ככה תפטר מהם ושאני חייבת לקחת אותם. אבל סירבתי בנימוס. החלטתי שאשיג את הנעליים שלי בחזרה.
ידענו שהזוג הגרמני שחלק עם רחל חדר ביקש מנהג המונית לעשות את אותה הנסיעה, ביום שלמחרת, לשדה התעופה בצ'נאי. ישר התקשרתי לאמא כדי שתדחה את כרטיס הטיסה שלי דרך הסוכנת בארץ, לאיי אנדמן, ליום שאחרי. התקשרתי לעמודה, בעלת המאפייה בה התנדבתי ושהיתי באורוויל, והצעתי שאגיע למחרת בלוקל בס לאסוף את הנעליים. עמודה הנפלאה אמרה שהיא תתן את הנעליים לנהג המונית והוא יגיע לשדה התעופה בצ'נאי.
אמא מיד התקשרה ואמרה שכרגע הטיסות עד ה24 (שזה 4 ימים אחרי מועד הטיסה המקורי) וששמו אותי על סטנד ביי בנתיים לימים הבאים. ברגע הזה הבנתי שזה היה צריך לקרות. משהו היה חייב לשבור את הלחץ הזה בין המעברים. כי כנראה עדיין לא הייתי מוכנה או מיומנת לעשות כל כך הרבה מעברים בזמן כל כך קצר. הבנתי שכנראה אני צריכה רגע להרגע ולנוח. התחלתי לקבל את הרעיון שאני כנראה אשאר כמה ימים בצ'נאי העמוסה.
נפרדתי מרחל לשלום וניסיתי להתעקש שוב שלא תשלם לבד על המונית. רחל ביקשה "Please, let me do a MITZVA" ולי לא נותר אלא לחבק אותה חיבוק ענק ולהבטיח לה שנתראה שוב במקסיקו.
נשארנו הנהג ואני, מחפשים את הלודג' שהאמא המתוקה שלי הזמינה לי מראש. בין רחובות עמוסים ושוק סואן, מצאנו אותו. ירדתי מהמונית וישר שני אנשים שאלו במבטא מסגיר "דו יו קנואו וור איז אה רסטורנט היר?". עם התיקים והכל עלי, אמרתי להם שהם יכולים לדבר עברית ושאיך בדיוק אני אדע אם הרגע ירדתי ממונית עם תיקים... ישר הם לקחו ממני את התיקים והלכנו לקבלה של הלודג' שלי, מה שהתברר גם הלודג' שלהם, והם בעצם השכנים שלי ממול. הלכנו לאכול ארוחת ערב יחד במסעדה משונה של מזון מהיר הודי. אכלתי צ'פטי מהיר.
כשאתה מגיע לצ'נאי זה כמו שאתה מגיע לכלא ושואלים אותך על מה אתה יושב. לא ממש חביב להסתובב בצ'נאי, ובעיקר לא בשכונה שליד שדה התעופה. משה ושלומי, הישראלים שהכרתי כשירדתי מהמונית, סיפרו איך הזיזו להם את הטיסה לאנדמן ולא הודיעו להם על כך ולכן היו חייבים להשאר לילה, ואני סיפרתי את סיפור הנעליים, שיגרום לי בעצם לא לעלות על הטיסה איתם. ביליתי כמה שעות עם שלומי ומשה וחתכתי לישון. היתושים לא הניחו לי ובשעה 2 דפקתי לשלומי ומשה על הדלת, עייפה מתמיד, כי ידעתי שהם עושים לילה לבן. שלומי ישר שלף כילה והביא לי מתנה (מה שהציל אותי בלילה שאחרי). אמרתי להם שיעירו אותי חצי שעה לפני שהם נוסעים ונשב קצת.
היו איתנו כמה רוסים ושני סרי לנקים בקומה ובשעה 5 בבוקר כולם יצאו לשדה התעופה לעלות על אותה הטיסה שאני הייתי אמורה לתפוס. בעצם נשארתי הלבנה היחידה בלודג', בשכונה ובאיזור בכלל.
נפרדתי משלומי ומשה לשלום ואיחלנו שנתראה באיי אנדמן. הלכתי לאכול ארוחת ערב באיזו דבה מקומית, 2 אידלי, 2 צ'פטי ויוגורט. שתיתי צ'אי בצ'אישופ הצמוד עם המון גברים טמילים, ולקחתי ריקשה לשדה התעופה לפגוש את נהג המונית ולקבל את נעליי בחזרה.
כשהגעתי התקשרתי אליו וחיכיתי לו בגייט ההמראות לטיסות החוץ. שעה וחצי חיכיתי לו, ולא ממש הבנתי מה הוא אומר לי בטלפון בכל פעם שהתקשרתי. ביקשתי מאיזה בחור הודי שהיה נראה כאילו הוא ידע אנגלית טוב שידבר עם הנהג ויסביר לו איפה אני כי אני כבר מחכה שעה וחצי. ההודי האדיב צחק בקול והסביר לי שאני בעצם בגייט ההמראות של טיסות הפנים. כלומר, יצאתי טמבלית רצח. הנהג הגיע והביא לי את הנעליים ואני הודתי לו מקרב לב והבאתי לו 200 רופה של קארמה טובה.
נשמתי לרווחה.
בדקה שקיבלתי את הנעליים שלי בחזרה אימי התקשרה ואמרה שהתפנה מקום בטיסה שלמחרת בבוקר. היידה, אנדמן.
ביום וחצי שנותרו לי הסתובבתי לגמרי לבד בשכונת גטו טמילית. זה היה מרתק. זה גרם לי להתבגר ולהרגיש הרבה יותר בטוחה בתור בחורה לבד בהודו. הסתובבתי ברחוב עם חיוך גדול ובטחון עצמי של "אל תתעסק איתי". הטמילים היו מקסימים אלי ואדיבים. אפילו דרכתי על חרא של פרה עם הכפכפים ושני רוכלים עזרו לי לשטוף את הרגל.
No comments:
Post a Comment