חופים טובים, אנשים טובים, אוכל טוב

איטלקים, שוודים, אמריקאים, אירים, קנדים, אוסטרלים, צרפתים וחיות אחרות הסתובבו סביבי. זוג אחד של ישראלים בירח הדבש שלהם הגיחו ל2 לילות, ואחריהם הגיעה במפתיע גם הבחורה שחלקתי איתה חדר בהאבלוק. בצורה מוזרה היא הביאה לי פתק ממישהי שפגשה בשוק והתברר לי שנועה, איתה טיילתי בערך חודשיים, הגיעה לניל. קפצתי משמחה!

נועה הייתה הראשונה שסיפרה לי על ניל. היא הייתה באנדמן לפני 7 שנים, ממש אחרי הצונמי, וטבעת ׳עין השיווה׳ שלה תמיד קרצה לי ורמזה איזה אושר אחווה אם אגיע לשם.

כשנפרדנו באורוויל הייתה לי הרגשה שנפגש באנדמן, אבל כשקיבלתי את המכתב ממנה, שמחתי כל כך לגלות שנועה איתי על האי.

כשפגשתי אותה חיוך של אושר נפרש על פניי, בילינו הרבה יחד, אבל גם הרבה לחוד. בעיקר בגלל שהגסטהאוסים שלנו היו בקצוות שונים של האי ואחרי השקיעה אין ממש מצב להגיע בחשכה המוחלטת לאנשהו (בעיקרון זה אפשרי, אבל לא סימפטי).

בכל האי היו אולי 5 ישראלים, ורובם היו בצד השני של האי או הגיחו ל2 לילות ככה שרב היום דיברתי אנגלית. זה היה מדהים!

הכרתי אנשים מכל העולם.

אצלי בבית, כשלאמא אין זמן לבשל, או שסתם נגמר האוכל לפני הזמן, מכינים פסטה ואוכלים עם יוגורט (עם השנים שיפרתי את זה לפסטה עם גבינת עיזים 5% או עם קוביות בולגרים 5% או כל מיני שילובי גבינות 5%). כאן בהודו אני אוכלת המון יוגורט, כי אין גבינה, וכי אין ממש חלבונים זמינים.

במסעדה של הגסטהאוס הצמוד לקאלאפאני, ברייק וואטר, מכינים פסטה מדהימה בהכנה ביתית. גם את היוגורט הם מכינים בעצמם.

בכל ערב, הייתי חוזרת מהים אחרי השקיעה, עוברת במסעדה של הברייקוואטר ומזמינה את אותו הדבר -

פליין פסטה, קארד (יוגורט) וירקות מאודים. הכל בנפרד כמובן, ומבקשת שיהיה מוכן לעוד שעה (כי אחרת אפשר לחכות לאוכל גם 3 שעות). הולכת להתקלח, להתאושש, וחוזרת כשהאוכל מחכה לי מוכן. העובדים החרוצים מחייכים אלי, ובעל המסעדה כבר יודע שארצה מים מינרלים בתחילת הארוחה וצ׳אי בלי סוכר בסופה.

הפסטה עם היוגורט הזכירה לי את הבית. את הילדות.

בכלל אוכל בהודו מזכיר לי את הילדות. צ׳פטי ונאן זה לגמרי פיתה בדואית שהינו מכינים בגן. ואורז מאודה עם יוגורט (כמו פסטה, או כל פחמימה אחרת, עם יוגורט) זה טעם הארוחה שנקראת אצלנו בבית ״חפיף״ או ״ארוחת פועלים״.

בארוחות בוקר הייתי אוכלת בקאלאפאני במטבח של בינה או בבלו-סי, מסעדה שנמצאת 3 דקות הליכה מהקאלאפאני, ממש על חוף 3.

- 2 צ׳פטי, סלט ישראלי בלי שמן, ביצה קשה ורסק (שביקשתי שירסקו לי עגבניות)

וגלגלתי הכל בטורטייה.

זה הזכיר לי את ארוחות שבת בבוקר אצל סבתא יונה התימניה כשהייתי ילדה.

בין לבין הייתי אוכלת פירות, שותה קפה קר, או צ׳אי בשוק לפני שכולם נוסעים לנקודת השקיעה לבהות בצבעים המשוגעים שכיסו את השמיים.

החופים של ניל ממוספרים.

חוף 1 הוא החוף שפונה לכיוון האבלוק. חוף שקיעה גדול עם מי טורקיז בוהקים. כשמסתכלים לכיוון האבלוק מגיעים בעצם לקצה של האי, וההרגשה מיוחדת.

כאילו הגעתי לסוף העולם.

את חוף מספר 2 ו4 לא ממש ביקרתי.

חוף מספר 3 היה החוף שקרוב לגסטהאוס שלי, חוף קטן בצורה שמזכירה לגונה, מאוד מזכיר את הלגונה שנקראת ״ניל׳ז קוב״ בחוף מספר 7 המפורסם בהאבלוק. מהקאלאפאני, כשיורדים לחוף, הייתה לנו נקודת שקיעה מושלמת, בין כל האלמוגים שנחשפים כשהשפל מגיע.

חוף מספר 5 הוא חוף הזריחה ורק ברגעי שפל אפשר לטפס על הסלעים.

כל פעם שהגעתי לחוף 5 לא הגעתי בזמן שפל, והסקרנות הגואה דאגה שביום האחרון שלי בניל אקום בשעה 05:00 בבוקר.

לקחתי את האופניים ונסעתי בין נופים ירוקים ועצי קוקוס פראיים, עז קטנה ולבנה ליוותה אותי בריצה לפתע, ונדמה היה שהעולם שלי והחיוך נמרח על פניי. עליתי לצוק של חוף 5 ובהיתי בכדור האש העולה ומקשט לאט לאט את השמיים בגוונים של אדום. ירדתי במדרגות המובילות לקו החוף, והחול הרטוב שנחשף עם שחר הוביל את צעדיי לגוש הסלעים שממוקם בקצהו. טיפסתי לאט על הסלעים החלקלקים, מלאי הבוץ האפור שנותר מהמים שהיכו בהם כל הלילה. בפניי התגלתה רצועת חוף קטנה ונוצצת, מלאה בצדפים משונים ומיוחדים.

יומיים לפני היום בו עזבתי, הגיעו עוד שני ישראלים אחד אחרי השני. היו אלה יובל, בחור שכבר ראיתי בהאבלוק, וחגית. כשדיברתי עם חגית הסתבר שהיא טיילה עם עפרי, חברה שלי מהשכונה ומהתיכון. חגית למדה NLP . זוהי שיטה מדהימה לעבודה על תת המודע, שאימי למדה לפני 5 שנים.צתוך כדי הלימודים של אימי נחשפתי גם אני לעולמו המרתק של המוח ותת המודע. חגית ואימי למדו את סודות ה NLP אצל אפרת שמר ואני אפילו הייתי מטופלת אצלה. אפרת היא מורת דרך והיא בן אדם מיוחד ומרתק. היה לי כיף לפגוש תלמידה שלה ולדבר עליה ועל NLP.

כשחזרתי מחוף 5, יובל אמר שהוא מכיר איזו דידי שמכינה את האידלי הכי טעים שהוא טעם אי פעם. ובתור חובבת אידלי מושבעת, פידלנו יחד יובל, חגית ואני לטעות את המאכל הטמילי המסורתי. האידלי שלה היה באמת מעולה, זללנו אותו ואני חזרתי לחוף 3 להינות מהשעות האחרונות שנשארו לי באי הקסום והמיוחד הזה.

זאת הפעם הראשונה שהייתי פעילה עד הדקה האחרונה בה הייתי צריכה לעזוב. פעם ראשונה שהייתי רגועה לגמרי עד הרגע בו צריך לעלות על המעבורת האחרונה ולצאת לדרך.

הייתי גאה בעצמי ממש (לאור עברי המדהים בו שכחתי את נעליי באורוויל-ראה פוסט ״מצוות ונעליים אבודות״)

הרגשתי שעברתי איזה שלב בהתבגרות בטיול.

שלב של עצמאות ושל שלווה פנימית.