Wednesday, February 26, 2014

ליל ירח מלא של משוגעים ועשן ירוק במקדש של שיווה

יום לפני שעזבתי את וארקלה פגשתי את מרצ׳ין.
את מרצ׳ין כבר הכרתי במונאר. הבחור הפולני הזה הוא אגדה. באמת. לא הרבה יוצא לי להכיר בחור הרפתקן משוגע ומדהים שכזה.
במונאר העברנו הרבה שעות יחד. למען האמת, ביום הראשון שהכרתי אותו ישבנו יום שלם לדבר ולא הגעתי לתחתית של הבן אדם. הוא מטייל כבר שנים, הוא הספיק לחרוש את הודו מכל פינה לסכן את חייו בעלייה ללה מחוץ לעונה בלי בגדים על אופנוע שבור ואפילו לפתוח גסטהאוס במלנה, פרווטי (אימצ׳ל פרדש שבצפון הודו).
אני מאחלת לחברים הכי טובים שלי שיוצאים עכשיו למסע שלהם בהודו להתקל בבחור הזה. ואם יצא שפגשתם איזה בחור פולני בשם מרצ׳ין עם קעקועים ועיניים כחולות תעשו לעצמכם טובה ותחברו אליו להרפתקה.

כשהתלבטתי לאן לנסוע ממונאר הוא גם רצה לנסוע לקנור, הוא התווכח איתי שאפשר להתאכסן שם בזול ואמרתי לו שאני לא מצאתי אפשרות כזאת, אבל אם הוא מוצא אני באה איתו. כשהוא התאכזב לגלות שצדקתי, הבטחתי לו שכשאגיע לוארקלה אשלח לו אימייל מה הולך שם (אין לו מספר טלפון והדבר היחידי שיש לו זה אימייל).
הבעיה הייתה שהטלפון-הלא-ממש-חכם שלקחתי איתי להודו מסתדר בקושי עם וואטסאפ ואין בו ממש מייל. בוארקלה יש מיליון וייפי, אבל לא מצאתי מחשב אחד לתקשר איתו.


במקרה לגמרי, כמו שרק מאמא אינדיה יודעת לעשות, אחרי השקיעה האחרונה שלי בוארקלה עליתי בחזרה לצוק. כשהלכתי שני צעדים על הצוק יכולתי כבר לזהות את המבטא הפולני המצחיק שלו, הסתובבתי אחורה וראיתי אותו שם, עומד בעמידה ההיפית הזאת ומדבר עם איזו בחורה מגניבה. קפצתי עליו בכל הכח, שכחתי לגמרי שהוא סוג של פצוע. אבל מרב שמחה לשנינו לא ממש היה אכפת.
הלכנו לאכול ארוחת ערב יחד ופגשנו את בן ותום שהספיקו בדקה האחרונה לסגור כרטיס טיסה לדלהי ל6 בבוקר. תכננו לעשות איתם לילה לבן וללכת לשיווה טמפל לחגוג איזה חג הזוי שמתחולל.

סיימנו לאכול ומיהרנו למצוא ריקשה שתקח אותנו למקדש, בן ותום כבר היו שם, עם כמה בחורים מקומיים ועוד שתי בחורות ישראליות מתוקות. הלכנו לאורך הטיילת ומשהו באוויר היה מוזר מאוד. כל המקומיים, בעלי החנויות, איתם דיברתי כל השבוע הזה, צחקתי איתם ועשינו שטויות יחד, כולם פתאום התנהגו ממש מוזר.
מרצ׳ין עוד לא הכיר אותם והוא אמר שכולם פלופים לגמרי.
אמרתי לו שאין מצב, שהם לא ככה כל הזמן, שמשהו מוזר מתרחש!
ניסינו להבין מהם לאיזה מקדש בדיוק אנחנו צריכים להגיע ואף אחד לא ענה לעניין. אחד מהם אפילו שיתף אותנו שהוא היה רוצח שכיר ברג׳אסטן. (?!)
הבנו שאין עם מי לדבר והלכנו למגרש החניה הגדול.

כשהגענו למגרש החניה עמדה שם רק ריקשה אחת. ביקשנו משני הנהגים שישבו כאילו עושים טובה שהם במשמרת, שיקחו אותנו למקדש, לפסטיבל הזה שמתקיים כל הלילה. הם הביטו בנו במבט מרוקן, לא מתלהבים בכלל להרוויח כמה גרושים, הציעו לנו מחיר מופקע בשביל התענוג ואפילו לא המשיכו להסתכל לכיוון שלנו.
הינו מבולבלים עוד יותר. ״מה קורה לכל ההודים היום?״ שאלתי את מרצ׳ין. הוא הסתכל עלי בחזרה במבט מבולבל. החלטנו לקחת את המחיר המופקע כי לא ממש היו לנו פרטנרים למיקוח.

עלינו על הריקשה והנהג התחיל לנסוע, תוך שתי שניות וחצי קפץ החבר שלו על הריקשה באופן מרתיע משהו. מרצ׳ין ישר התחיל לצעוק על הנהג ולשאול אותו מה לעזאזל קורה כאן, כי נכון לעכשיו, באמצע החניון הגדול בחושך, נראה שהולך להתבצע רצח, או לפחות שוד לא מזוין. הנהג עצר את הריקשה ושניהם התחילו לצעוק עלינו ״אתם תקחו אחריות אם הנהג יסע לבד???״ הוא שאל. לא ידענו אפילו מאיפה הוא נפל עלינו, אבל התחלנו להבין שכנראה בחגיגות האלה, בליל ירח מלא, כל המשוגעים יוצאים החוצה.
התנצלנו ואמרנו לו שיסע.

הגענו למקום חשוך מלא באורות צבעוניים, הרגשנו כאילו מינימום זרקו אותנו לתוך סצנת הקרקס הפסיכדלית מפחד ותיאוב בלאס וגאס. מלא ציורים של שיווה עשויים ממנורות צבעוניות. מוסיקה הודית משונה בוקעת מאלוהים יודע איפה והרבה דוכנים של ממתקים הודים מוזרים.
נכנסנו לרחבה גדולה ומימין ראינו המוני משפחות מרותקות למופע הזוי לחלוטין. מצאנו את תום בן והשאר והלכנו לראות פילים בחושך. נמלים אדומות עקצו אותנו ברגליים והסתובבנו במקדש הפצפון של וארקלה, לא-בדיוק-מבינים-מה-קורה-סביבנו, ונהנים מזה.

שתינו צ׳אי כולם ביחד ושאלתי את החברים המקומיים שבן ותום הכירו מה לעזאזל קורה הלילה שכולם משוגעים.
הם צחקו ואמרו שבחג הזה מותר לעשן כל הלילה, ושכולם באים למקדש של שיווה לעשן לכבודה.
איזה כיף בהודו...

Sunday, February 23, 2014

וארקלה אוף סיזן

לקח לי קצת זמן להבין למה כל כך נעים לי בוארקלה, למרות שכל הנסיעה לשם הרגשתי רגשות מעורבים (ראה פוסט קודם).
החוף הראשי היה כל כך שקט ורחב, המסעדות והטיילת לגמרי נינוחים, הקהל אמנם היה 100% תיירים, אבל כמעט ולא נשמעה השפה העברית.
הסיבה העיקרית הייתה שהגעתי ממש בסוף העונה. סוג של אוף סיזן. 



בכל בוקר קמתי מוקדם, אכלתי קורנפלקס עם חלב במטבח של ההום-סטיי השקט שלי, הכנתי קפה קר גדול וישבתי בחדרי לחלון גדול שפונה לגינה גדולה וירוקה עם שפיריות קטנות. שמתי לי מוסיקה ברקע וכתבתי שעות.



כשהגיעו השעות החמות יצאתי לשתות קפה קר ענקי והכי טעים בחוף על הצוק שמשקיף על החוף בקומה השניה של הjuice shake. איכשהו תמיד הייתה נפתחת שם ישיבה גדולה של חברים שהכרתי בחוף.

כבר בבוקר הראשון הלכתי לבדוק את החוף השחור. חוף שכולו חול שחור. זה מוזר ומגניב בטירוף. פגשתי שם חבר צרפתי שהכרתי בניל והעלנו זכרונות.



כשחזרתי לטיילת, פתאום זיהיתי את תום, חבר שהכרתי בהאבלוק. לא ידעתי ממה אני מופתעת יותר, מהעובדה שזיהיתי אותו מרחוק בלי משקפיים או מהעובדה שאני פוגשת ישראלי בעיירת הנופש האירופאית הזאת.
בהאבלוק הוא טייל עם עדי, החברה שלו אותה הכיר בטיול, ואחרי שהיא חזרה הביתה הוא פגש את אחיו, בן, שגם מטייל בהודו.
ביליתי עם תום ובן שעות. הם אחים מצחיקים ושטותניקיים, ממש כמו אחותי גל ואני. זה גרם לי להתגעגע אליה כל כך. לרצות לטייל איתה גם. אחותי הקטנה היא החברה הכי טובה שלי בעולם והיא מהממת. לא רק ביופייה, אלא גם באופי המדהים והבגרות המטורפת שלה. היא בהחלט הבן אדם היחידי בעולם שאני יודעת בוודאות שאוכל לטייל איתו שנה שלמה מסביב לעולם, ולרגע לא יהיה לי משעמם, ולרגע לא ימאס לי ממנה. 



הגלים בוארקלה לא ממש היו גלישים, אז על שיעורי גלישה ויתרתי. יותר מזה, גם הרגל עדיין כאבה לי מאז בית הסירה באלפי, אז החלטתי לשחרר קצת, ולתת לגוף שלי קצת מנוחה, בכל זאת בקרוב מאוד אגיע לסרי לנקה ושם אני מתוכננת לפגוש את אמא ולעשות סדנה של יוגה ומדיטציה וארצה לתרגל יוגה בכל בוקר.
זה היה קצת מבאס, בתור מכורה כבדה לסרטונין שכמותי, בגלל כל שיעורי היוגה הזמינים בסביבה, ובעיקר כי על הגג של ההום סטיי שלי יש בכל בוקר שיעורי יוגה (לפחות אלו היו שיעורי איינגר, סגנון שבשבילי הוא קצת סטטי מידי, אז קצת פחות התבאסתי).



פיליפו, המורה האיטלקי ליוגה בהום סטיי שבו שהיתי, מעביר גם בכל יום בשעות הצהריים קורס מסאז׳ תאילנדי. בחלק התיאורתי של השיעור, 30 דקות בכל תחילת שיעור, פיליפו מסביר ומציג על מודל.
התמזל מזלי וקיבלתי מסאז׳ תאילנדי בחינם! זה היה מדהים, בעיקר בגלל הרגל הכואבת...



Friday, February 21, 2014

קונפליקט השבוע האחרון בהודו -חלק 2


חזרנו מבית העץ בצי׳ינאר. כבר הבנתי שאלכס רוצה להספיק להיות קצת לבד בגוקרנה לפני שהיא פוגשת שם עוד חברים בדרכה צפונה. ושעופר, בצדק, הרגיש שעוד לא חווה לגמרי את מונאר הקסומה.
הייתי עייפה מידי כדי לעלות על 2 סליפרים, לכל כיוון, הלוך וחזור, להאמפי. והאופציה של ואיאנד, או קנור ובאקל ירדו מהפרק בגלל המחירים המלחיצים.

החלטתי, לא ממש בלב שלם אני חייבת לציין, שאסע לוארקלה. אנוח, אכתוב הרבה, אולי יהיו גלים ואעשה שיעור גלישה, אעשה מסע שופינג גדול לכל המשפחה לפני שאני עוזבת את הודו ואפילו אולי אעשה כמה שיעורי יוגה אם הרגל שלי לא תכאב.

קמתי מוקדם ביום שלמחרת ועליתי על האוטובוס הראשון לאלוה, שם אחליף לרכבת לוארקלה. כל הדרך הרגשתי רגשות מעורבים, שונים ומשונים, לגבי וארקלה. שמעתי שזה חוף ממוסחר, דיי דומה לגואה, ממנה ברחתי לפני 3 חודשים כשהתחלתי את המסע.
כל הנסיעה שמעתי קולות בתוך ראשי: ״למה את עושה את זה לעצמך? את הרי לא אוהבת את המסחרה הזאת, את התיירותיות המעצבנת. אז למה דווקא את המקום הזה בחרת לעצמך כקינוח לשבוע האחרון בהודו?!״

אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס, ונסיעה ארוכה ומיוזעות מאוד ברכבת, בסליפר קואוצ׳ (פחות או יותר המחלקה הכי זולה ברכבת, מלאה בהודים וריקה ממזגן או חמצן...) -הגעתי לוארקלה.
לקחתי ריקשה להום סטיי שבחרתי לעצמי, ודיליפ, הבעלים המקסים קיבל את פניי בחיוך כובש. הוא נכנס לבית גדול עם דלת עץ מרשימה וגדולה ופתח את הדלת הראשונה מימין. זה החדר, הוא אמר, ואני ראיתי חדר ענק וסגול, עם רהיטים כחולים וציור קיר מהפנט. נשמתי לרווחה. מצאתי שלווה. 

Wednesday, February 19, 2014

בית על עץ וחיות פראיות

נסענו שעתיים באוטובוס מטלטל לכיוון צ׳ינאר. שמורת טבע פראית.
כשהגענו למקום התברר לי שהחוויה לא תהיה כל כך הארד קור כמו שחשבתי. מדריך לקח אותנו מהצ׳ק-פוסט לבית העץ, וישן איתנו שם, במרפסת. הלו״ז (כן, מסתבר שיש לו״ז...) מתחיל ב7:00 בבוקר -תה וביסקוויטים (ממש שחרית של טיול בצופים), מיד אחרי זה מתחילים ״עלק-טראק״, אם לדייק, הליכה ביער של שעתיים שלוש. מסיימים את ה״עלק-טראק״ במסעדה של השמורה, לאכול ארוחת בוקר. חוזרים עם המדריך לבית העץ כדי לנוח, ואם רוצים עושים עוד סוג של ״עלק-טראק״ בשעה 16:00.
יותר מזה שזה קצת ביאס אותי שיש לנו ממש לו״ז מתוכנן... היה אסור לנו להסתובב ככה סתם בשמורה.
גאד דאמנ.
רציתי חוויה פראית וקיבלתי טיול בצופים.


ביום הראשון הינו שבורים מהנסיעה, החום והלחות, וההליכה לבית העץ עם הציוד (הינו בטוחים שיהיה קר בלילה, מה שלא קרה, והבאנו מעילים). נשכבנו על המזרונים הנמוכים בבית העץ ונתנו לשמש לשקוע לאט לאט.
זה היה יום מנוחה טוב.




בבוקר של היום השני עברנו את כל הלו״ז הצופי. ראינו כמה חיות ואכלנו ארוחת בוקר. ויתרנו על ה״עלק-טראק-צהריים״, כי כל העניין היה מודרך מידי.





בערב המדריך שלנו התחלף והמדריך החדש מיהר להביא לנו ארוחת ערב, לדפוק שעון ולחזור הביתה. הינו שמחים שהמדריך שלנו החליט להבריז ולתת לנו קצת ספייס. להיות לבד סוף סוף בתוך הפרא.



אחרי השקיעה הדלקנו נרות (כי אין חשמל), אכלנו ארוחת ערב, נשכבנו על המזרונים ושמענו מוסיקה ברמקולים שלי (הבאנו מלאי בטריות כדי שתהיה לנו מוסיקה). הזמן עבר וכבר התחלנו להרגיש את העיניים נמעכות.
לפתע, ראיתי ממש מולי, על הקיר, עכביש ענק. אני חייבת לציין שאם עייני ראו אותו בחשכה, במרחק כזה, סימן שהוא באמת היה עצום (יש לי משקפי ראייה ומספר גבוה למרחק).
ניסינו למצוא פתרונות להפטר ממנו מבלי לגזול את חייו.
וגם... בכל זאת... עכבישים בדרך כלל לא יתקפו סתם, אלא אם הם מרגישים איום כלשהו על חייהם. אז לנסות להרוג אותו ולפספס זה יכול להיות קצת מסוכן.
להבריח אותו לא יעלה על הדעת, כי אין לנו מושג אם הוא מסוכן. ואם הוא כן מסוכן, כדאי מאוד שלא יחזור כשאנחנו ישנים...

התחלנו לנסות לקרוא לעזרה.
כל ניסיון כזה כשל כשלון חרוץ.
חשבנו להתפצל, אלכס ועופר ירדו למטה וינסו למצוא את הדרך לצ׳ק פוסט, (או לפחות למצוא את הכביש שידענו שהוא לא אמור להיות ממש רחוק) ואני אשאר ואשים עין שהברנש לא בורח. אחרי 5 דקות שמעתי את אלכס ועופר חוזרים, הם לא מצאו שום דרך לשום מקום. הכל חשוך. הכל נראה אותו הדבר.

בשלב מסויים הבנו שאין ברירה. זה או הוא או אנחנו.
התחלנו לנסות לפענח שיטות אסטרטגיות להעיף אותו רחוק מבית העץ מבלי להרוג אותו. ניסינו להכניס אותו לקופסאת קורנפלקס ולהעיף אותו מהחלון.
גם הנסיונות האלו כשלו, כשהתחיל לברוח בכל פעם שקרבתי אליו את קופסאת הצ׳וקו-פופס.
אין פתרון ואין מנוס מלהרוג את הפולש.
העלנו דרכים הגיוניות להרוג אותו במכה אחת או שתיים, כדי שלא תהיה לו ההזדמנות לתקוף בחזרה, כי זה עלול להיות קטלני. בהתחלה חיכינו שירד כל הדרך מהקיר אל הרצפה, זרקנו עליו סדין ועופר קפץ עליו מהר ובכל הכח. זה לא היה מספיק. החבר יודע את העבודה. זריז יותר מצרפתי משוגע בטור-דה-פרנס, הוא ברח בצליעה מהירה והשאיר מאחור חתיכת רגל קטנה. כשעלה על הקיר בחזרה הוא עשה טעות ונתן לנו זווית מעולה לפגיעה ישירה בראשו. עם לוח עץ ענקי שמצאנו בבית העץ, עופר האמיץ הציל את המצב.
כשהכרתי את עופר בערב הראשון במונאר גילינו שבן דוד שלי היה המפקד שלו בצבא. כמובן שמיהרתי לספר לבן דודי האהוב, והוא אמר בתגובה שעכשיו הוא רגוע כשהוא יודע שיש מישהו ששומר עלי. כנראה שלא סתם.



התרסקנו למיטה ונפלנו לשינה עמוקה.

בבוקר גילינו שהיצור שהתארח אצלנו בחדר והינו,בלית ברירה, חייבים לשכול, נקרא טייגר ספיידר. הטייגר הוא ממשפחת הטרנטולה. כן כן, כנראה שהוא קצת ערסי. המדריך שעזב אותנו ככה לבדינו בחושך, הגיע בבוקר ואמר בעודו מצחקק שאם הינו נעקצים הינו מתים. (בישראל היית כנראה מאבד את העבודה שלך+חוטף תביעה אחושרמוטה..)
מיהרנו לעלות על האוטובוס חזרה למונאר חזרנו לAida home stay ופגשנו שוב המון חברים, ישנים וחדשים.

Friday, February 14, 2014

קונפליקט השבוע האחרון בהודו -חלק 1


בתכנון המקורי שלי על מסעותיי בקרלה, ממש רציתי להגיע לויאנאד. על ואיאנאד שמעתי מזוג טיילים מיוחדים שהכרתי באנדמן. ואיאנאד היא שמורת טבע כמעט ולא מתויירת בצפון קרלה.

המחשבה הייתה להמשיך ממונאר לצ׳ינאר שזוהי שמורת טבע אחרת, עליה שמעתי מאחד השותפים בבית הקפה סולאר קפה בפורט קוצ׳ין, הוא אמר שאפשר לשהות שם בבית עץ (ואני כבר ממש נגנבתי ודיברתי עם אלכס, חברה שלי מהבית שהייתה אמורה להגיע מואטה קאנאל, והכנתי אותה להרפתקה) ומשם להצפין לויאנאד.
אז התחלתי לברר מה קורה שם בשמורה הזו, ואיאנד, כדי שאהיה מוכנה לנסוע ישר אחרי צ׳ינאר ואדע איך להגיע ליעד.
הזוג מאנדמן המליצו לישון באיזור שנקרא סולטן-בטרי, ממש בכניסה לשמורה.
אני לא יודעת איפה הם התאכסנו וכמה עלה להם, אבל המחירים המופקעים ניפצו כל מחשבה שלי להגיע לשמורה המדוברת. האופציה הזולה יותר, כביכול, היא לישון במרכז העיירה, מקום דיי מסריח ולא מהנה בכלל (ע״פ מה ששמעתי מ3 בריטיות שהיו שם ליומיים. יותר מזה, הן אמרו שהן ראו בתוך השמורה רק פיל וקוף, אחרי ששילמו הרבה כסף על טראקים וג׳יפים).

התחלתי להתבלבל, האם להקריב כל כך הרבה כסף בשביל לראות פיל וקוף?!
בעיקר אחרי שאני אחזור משמורת טבע אחרת אליה אני מתוכננת לצאת בעוד כמה ימים (צ׳ינאר).

התחלתי להעלות על הדעת לנסוע למקום היחיד שכביכול הרגשתי ״פספסתי״ בדרום הודו - האמפי.
ממש נכנסתי לקטע, הלכתי לברר ב4 סוכנויות נסיעות במונאר (כי כולם שם מטפלים רק בקרלה בערך (והאמפי נמצאת בקרנטקה), וגם אם מסדרים לך איזה סליפר באס לבנגלור אז לך תסתדר אחרי לבד...). מצאתי סוכן נסיעות אחד נורמאלי שענה לי על השאלה וגזר את דין הנסיעה בשני סליפרים, יומיים וחצי ו1,500 רופי.
לכל כיוון.
כי אני הרי אמורה לחזור לפורט קוצ׳ין לפחות לילה לפני הטיסה שלי.
שזה משאיר אותי עם משהו כמו 3-4 ימים בהאמפי. לא ממש לעניין בשבילי.

יום שלם הרגשתי כל כך מבולבלת ולא ידעתי מה לעשות עם 7 הימים האחרונים שנותרו לי עם מאמא אינדיה המשגעת.
פגשתי בחור בשם גיא והעברתי את היום איתו כדי לשחרר מחשבה ולתת לתשובות לצוץ לבד.
דעתי הוסחה אז שלפתע, דפיקה בדלת. זאת הייתה אלכס, החברה מהבית שהגיעה מואטה קאנאל.
איזה אושר לראות פנים מוכרות אחרי כל כך הרבה זמן!
היא הגיע עם עופר, חבר שהכירה בואטה קאנאל ותכננו לנסוע שלושתנו יחד לצ׳ינאר.
שאלתי אותם מה הם מתכננים להמשך. הם אמרו שהם מתכננים על וארקלה. המקום האחרון אליו רציתי ללכת. שמעתי שזה מעין גואה בקרלה.
התחלתי לחשוב על היתרונות שיש בלהמשיך לוארקלה... אני אעשה עוד קצת קניות (כי לא ממש קניתי דברים שווים בהודו) אני אנוח, אני אכתוב הרבה, יש ים, יש גלים (ואם יהיה לי מזל גם אקח שיעור גלישה).
יאללה. לוארקלה.

יום אחרי נסענו לצ׳ינאר, עופר אלכס ואני, וביקשנו מהבעלים של Aida שישמור לנו חדר ליום שאנחנו חוזרים.

Thursday, February 13, 2014

לצלול למרבדי התה של מונאר

עברתי להום-סטיי AAIDA -האני מון פרדייס. את האמת, באמת פיסה של גן עדן. המשפחה לה שייך ההום-סטיי מדהימה בצורה שתגרום לכל אחד להתאהב. אב המשפחה אדיב ונחמד ובעיקר מאוד משעשע.
בלובי יש וייפי ושם גם כולם נפגשים. בכל קומה יש שולחן ישיבות גדול בו מתקבצים כמעט כל דיירי שלושת הקומות בערבים. מנגנים שרים משחקים או סתם מחליפים חוויות.
החדר שלי היה גדול כל כך שבבקרים הייתי עושה יוגה בתוך החדר (עד שכאב הרגל שהתחיל באלפי על בית הסירה רמז לי שרצוי שאניח בצד את תרגול היוגה עד שאגיע לסרי לנקה. -בסרי לנקה אני מתוכננת לפגוש את אמא ולעשות איתה סדנת יוגה ומדיטציה בכל האי).

העברתי את התיק מהגסטהאוס הקודם, הנחתי את דבריי בחדר והצטרפתי לאור וחבריו. הם הגיעו בחבורה גדולה בטראק מואטה קאנאל.
פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר גדולה ב״הוט קיטצ׳ן״ (שם מצאתי את עצמי אוכלת כמעט כל ארוחה או לפחות מריצה שלושה צ׳אי במהלך היום). לקחנו 3 ריקשות ונסענו ברחבי מונאר והסביבה בין נופים קסומים ועוצרי נשימה של ירוק. נסענו מהופנטים לנוף לצלילי מוסיקה טמילית שנהגי הריקשה השמיעו לנו.
מידי פעם עצרנו לשבת להתקע על הירוק באיזו נקודת תצפית מטורפת, או בנקודת תצפית מטורפת עם צ׳אי.
אם להיות כנה, כל נקודה במונאר מטורפת.






הכרתי המון אנשים מדהימים, אינטגרציה של אנשים שהגיעו ממקומות שונים ומסיפורים שונים. כל הטיול היומי הזה עשה לי טוב אחרי הלילה האחרון שעברתי (ראה פוסט קודם).

בין החבורה הזאת הייתה בחורה מתוקה בשם טל. היא נשארה אחרי שכולם עזבו להאמפי, או קוצ׳ין, ועברה לחדר איתי ל2 לילות לפני שעזבה למדוראי לאשראם ״שיבננדה״. זכיתי להכיר ולטייל יומיים עם בחורה מיוחדת חכמה ובוגרת בטירוף. טיילנו יחד בין שדות התה ודיברנו המון. למדתי ממנה הרבה על קיבוצים ועל חינוך בלתי פורמלי (בו היא רוצה לעסוק כשתחזור לארץ בעוד חודש, אחרי 8 חודשים במזרח).


דרך טל הכתי חבורה של דתיים מקסימים שערכו ארוחת שישי וארוחת שבת גדולות והזמינו את כולם. למדתי מהם על גוי של שבת ועל כך שהם לא יכולים לשתות או לאכול משהו שנעשה או נקנה בשבת (אלא אם גוי הכין או קנה את זה לעצמו). אז כמו שאני הכי אוהבת, לנצח את המערכת על פי החוקים שלה. עשיתי הכל כדי שבעלת ההום סטיי תכין סיר גדול של צ׳אי וקפה למשפחה ולפועלים שצבעו את הבניין (הזמנתי אותם על חשבוני).
היה כיף לגרום לכל כך הרבה חיוכים (גם שירה, אחת הבנות, המתוקה וגם הצבעים היו אסירי תודה..) זה עשה לי טוב בלב.

שירה וטל עזבו למדוראי ואני נסעתי עם הבנים שנשארו ועוד שתי בנות לטיול ג׳יפים בסביבה. שוב, להתרשם עוד קצת ממרבדי התה המיוחדים של מונאר.
ה״אטרקציות״ בסביבה לא כאלו מרשימות כמו הדרכים, אחחח הדרכים....





Wednesday, February 12, 2014

הדשא לא כל כך ירוק כשבעל הגסטהאוס עצבני

מאלפי למונאר צריך לקחת שני אוטובוסים מקומיים במשך כ7 שעות. אז החלטתי שוב למצוא לעצמי גסטהאוס כדי להגיע בערב למקום ידוע מראש. הזמנתי מקום כשהייתי בבית הסירה. כשבית הסירה עגן שוב באלפי לקחתי ריקשה לגסטהאוס בו ישנתי את שני הלילות הקודמים באלפי (palmy residency) כדי לאסוף את התיק הגדול שלי שהשארתי שם. לקחתי את התיק וצעדתי לכיוון התחנה המרכזית כדי להתחיל את המסע למונאר.

לקחתי אוטובוס לקוטיאם של שעתיים וקצת, ושם החלפתי אוטובוס למונאר. הנסיעה למונאר לא הייתה קשה במיוחד, למעשה אני ממש אוהבת לנסוע באוטובוסים מקומיים. אבל העליות המטלטלות, הבחורה ההודית הנחמדה אבל-קצת-מסריחה, העבודות בכביש שגרמו לכמות מאסיבית של רכבים, פשוט לעמוד, שעה וחצי במקום 8 ק״מ ממונאר, ובנוסף, הכאב מוזר שהתחיל לי ברגל כבר בבית הסירה באלפי, שהקרין לי על כל השרירים בגוף בערך ובמילים אחרות... פשוט פירק אותי (לא היה לי אפילו זמן להוציא את המשחה ההמאופטית שלי מתיק התרופות שנמצא עמוק בתיק הגדול שלי כדי להקל על הכאב)
-כל זאת הביאו אותי למצב שירדתי מהאוטובוס באולד מונאר, ב7 בערב, מפורקת-מרוסקת-וגמורה, אחרי 8.5 שעות של דרך.



הגעתי לגסטהאוס שסגרתי לעצמי מראש, green view. הנחתי את הדברים והרגשתי הקלה. עברתי כל כך הרבה מעברים, נמלים, נמלי תעופה, ערים, אמצעי תחבורה, מקומות לינה ומיטות בשבוע אחד (ניל-פורט בלייר-צ׳נאי-פורט קוצ׳ין-אלפי-בית סירה באלפי-מונאר), שרק רציתי לשים את הראש ואת הדברים במקום אחד. לשבוע. לחיות את המקום.

בבית הסירה, הבריטיות שהכרתי, סיפרו לי שהן מטיילות כבר שנה, ושבכל מקום הן נשארות בערך 3 ימים. אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה. זה כמו לזיין וללכת. אי אפשר באמת לקלוט את הוייב של המקום ככה.
אני אוהבת, לפחות ביתיים, בהודו, להיות לפחות שבוע במקום אחד. להבין מה קורה במקום. להתחבר לוייב. -ובשבילי, לעבור כל כך הרבה מקומות בשבוע היה מתיש בצורה מטורפת. 

הלכתי לאכול וחזרתי לגסטהאוס כדי לעשות צ׳ק אין. הבאתי את הדרכון שלי והתחלתי למלא את טופס הצ׳ק אין המוזר של קרלה.
כשהגעתי לרובריקה בה אני מצהירה על מספר הימים שאני מתכוונת להשאר במקום, אמרתי לו שאני מתכוונת להשאר שבוע. בעודי מחשבת את התאריכים כדי לדעת איזה מספר לרשום על הדף, הוא מצהיר ״אצלנו זה לא עובד ככה.״, המוח שלי עוד לא הספיק לשגר הוראה ליד לבטל את כתיבת המספר, והבחור השחום שמולי שולח ידו ומוחק את המספר שכתבתי. ״אצלנו עושים צ׳ק אין ליומיים״ הוא מכריז ״ואז, נראה אם יש לנו עוד מקום בשבילך להשאר...״ מבועטת ממה ששמעתי הרגע, ביקשתי ממנו שיסביר לי למה לעזאזל הוא לא יכול לשמור לי את החדר, מעכשיו, במקום לחכות שמישהו אחר יזמין את החדר (הרי אני משלמת מחיר דיי יקר על החדר ולא נראה כאילו אם יבוא מישהו אחר הוא ישלם יותר). הוא טען שאי אפשר. מבולבלת עוד יותר, ומזעזעת מהמחשבה שאצטרך שוב להזיז את הדברים שלי בעוד יומיים, שאלתי אם יש מצב שבעוד יומיים אני מוצאת את עצמי בלי חדר.
הוא ענה שיש סיכוי שיעבירו אותי חדר בתוך הגסטהאוס. תוך כדי שאני באמת מנסה להבין-מה-לעזאזל-הולך-פה, ביקשתי ממנו שבאמת יסביר לי מה הסיבה למדיניות המוזרה הזאת. כי אני מטיילת כבר מגיל 0 עם המשפחה שלי, עברתי אלפי צ׳ק אינים ואלף מלונות, שלא נדבר על כך שאני מטיילת כבר כמעט 3 חודשים בהודו ולא היה גסטהאוס אחד שהתנהל ככה.
הבחור השמנמן מולי עושה טלפון ומדבר בשפה המוזרה שמדברים בקרלה, שאם ממלמלים את שמה ממש מהר זה נשמע משהו כמו ״מלמפלם״. תוך כדי השיחה נרגעתי קצת והחלטתי להחליף טקטיקה. כשסיים את השיחה, ביקשתי ממנו, ממש ברוגע, בצורה יפה, שיבדוק אם בעוד יומיים פנוי חדר כלשהו בגסטהאוס. וזה החזיר לי ברוגע ״אין לי״.
קיבינימט.
מה?!?!?!?
עכשיו הצלחת ממש לבלבל אותי.
אמרתי שאני באמת לא מבינה איך לפני רגע היה לו ״כנראה״ מקום בשבילי ׳איפשהו בגסטהאוס׳ לעוד יומיים ועכשיו אין לו בכלל.
בשלב הזה, הוא איבד לגמרי את הסבלנות ושלח אותי לחפש גסטהאוס אחר. ב9 בערב. באולד מונאר, שמסתבר שזה מקום שיש בו אולי 5-6 גסטהאוסים, וכולם מלאים. (מה שלא מלא כנראה יקר מידי או מעפן).
התחננתי בפניו שיתן לי להשאר הלילה, ודמעות כבר התפוצצו מעייני.

באמת שלא היה קשה לשבור אותי אחרי השבוע הארוך והיום המפרך (וכאבי הרגליים שגמרו עלי בכל צורה שהיא).
עליתי לחדר להביא לו כסף והתקשרתי להורים שלי. בעקרון לא שהייתי צריכה עזרה כלשהי, הייתי פשוט צריכה לשמוע את הקול של ההורים שלי. לשמוע אותם אומרים לי שיהיה בסדר. למרות שאין לי ספק שיהיה.
נרגעתי קצת מהתמיכה המשפחתית ויצאתי לחפש לי גסטהאוס למחר.
בין הדמעות שמעתי קול שאומר לי ״היי, מה קורה? זוכרת אותי?״
ניגבתי את הדמעות וראיתי את אור, בחור שהכרתי בהאבלוק, שני לילות לפני שעזבתי לניל איילנד. ״היי, אממ, אור?! אמממ.. אני קצת... לא פה... חח... אני קצת... אממ... בוכה... חח״ פרצתי בצחוק, נחנקת מדמעות, מספרת לו מה עבר עלי. הוא הרגיע אותי. זה היה נחמד ממש לפגוש פנים מוכרות פתאום, ועוד בעברית, אחרי שבועיים בערך שדיברתי, חשבתי וחלמתי רק באנגלית.
למען האמת, לא ידעתי שמונאר זה מקום שנכנס, חצי-כח, לשביל החומוס.

מצאתי מקום אחר, קצת יקר יותר, אבל ידעתי שכמה ימים מאוחר יותר חברה שלי מהבית, תגיע מואטה קאנאל. אז בשביל השקט הנפשי שלי, שילמתי קצת יותר. שיעור שכבר למדתי בהאבלוק.
למעשה, ברגע שכביכול ״העיפו אותי מהגסטהאוס״, הרגשתי שזאת מאמא אינדיה שמתערבת ושולחת אותי למקום אחר, יותר טוב.


 
SITE DESIGN BY DESIGNER BLOGS