Tuesday, December 31, 2013

דלי לאמה ובודהה קטן

שמענו שהדלי לאמה מעביר שיעורים באיזה מקדש ליד מחנה פליטים טיבטי שעתיים נסיעה ממייסור. החלטנו ללכת לשם ביום ראשון כי הכל סגור בעיר. אז אחרי מבצע פשפשים (ראה פוסט קודם) יצאנו משכונת היוקרה, בה שכן המלון המקסים שלנו, בריקשה לכיוון התחנה המרכזית ומשם לקחנו אוטובוס של שעתיים ל"ביילהקופה" עיירה שלה צמוד מחנה הפליטים הטיבטי. כל בגדינו היו בכביסה ועיקר פריטי הלבוש שלנו היו בדים הודיים שקנינו בשוק, ויצאנו דיי מאוחר. כשהגענו למקדש ראינו המוני נזירים טיבטיים נוהים לכיוונינו והבנו שהכל נגמר. בצער רב חזרנו על צעדינו והחלטנו לנסות שוב יומיים מאוחר יותר (כי בכל זאת מוגזם לעשות את כל הדרך הזאת יום אחרי יום) ולצאת ממש מוקדם בבוקר (וכן, גם להתלבש בהתאם). הגענו למייסור בחושך והחלטנו ללכת לראות את הארמון, בכל יום ראשון בין 19:00 – 20:00 הארמון הענק והקסום של מייסור מואר כולו באורות מלכותיים. ראינו את הארמון מהאוטובוס וירדנו מהר. הרגשתי כאילו ממנזר טיבטי אדום נשלחתי דרך מעבורת חלל מלאה בהודים היישר אל תוך אגדה של דיסני. מוסיקה קלאסית בוקעת מתוך המבנים המוארים המקיפים גן ירוק וקסום.




כשחזרנו לשכונה שלנו לא מצאנו מקום לאכול. היה מאוחר והכל היה סגור כולל הקפה שבמלון שלנו. הכל חוץ מדבה אחת (דבה היא בעצם מסבאה הודית). אז הזמנתי, כרגיל, אורז עם יוגורט. כי אני מאוד בעייתית באוכל, וגם בכל זאת, הכי בטוח..
נועה ואני קמנו עם כאב בטן אדיר. כנראה מארוחת הערב, כי במנות של שתינו היה אורז. הכאב של נועה עבר אחרי בערך שעתיים ואצלי המצב רק הדרדר. החום התחיל לעלות ושכבתי במיטה יומיים. המזל שלי היה שהייתה לי מקלחת חמה, חדר מעולה ותנאים מושלמים לחלות בהם.

אחרי יומיים של שינה חזרתי לעצמי ונסענו שוב לביילה קופה לראות את הדלי לאמה. הפעם כבר ידענו את הפרוצדורה וישר הצטלמנו והלכנו לקבל כרטיסי מבקר. אני חייבת לציין! בכל הפעמים שצילמו אותי לתמונות פספורט, אף צלם מדופלם לא הצליח להוציא לי תמונה פספורט כל כך יפה כמו הנזיר הטיבטי השמנמן שהחזיק מצלמת ניקון ענקית. קנינו רדיו מוזר מאיזה טיבטי שדרכו אפשר לשמוע את התרגום לשיעור של הדלי. המתרגם פירש את דבריו של הדלי, שהסביר שכשעושים מדיטציה צריך להתרכז ולחשוב על בודהה קטן. אם קשה, הוא מוסיף, אפשר להתרכז בבודהה גדול. אבל עדיף להתרכז בבודהה קטן, כדי שהמיינד יהיה ממוקד יותר. זה היה מרגש לשמוע אותו מקריא מספריו, ואלפי נזירים טיבטיים יושבים ומאזינים בדממה וסקרנות מעוררת השראה. כשיצאנו משם קניתי לראשונה תכשיט. קניתי טבעת ושרשרת טיבטיים מדוכנים של פליטים. ביציאה מהמקדש היו דוכנים שהציעו עזרה רפואית לפליטים ובכל שעות ההפסקה חילקו אוכל ותה והשמיעו נגינות ותפילות טיבטיות.




ממיטה עם פשפשים לארמון של מלכים

אחרי אוטובוס סליפר של 14 שעות הגענו ב7:30 בבוקר למייסור. עיר הודית במרחק 3 שעות דרום מזרח לבנגלור. מייסור ידועה בתור ה-מכה של האשטנגה יוגה. יוגים מכל העולם מגיעים לכאן עדי לתרגל אשטנגה יוגה מייסור סטייל. אשטנגה הוא סגנון יוגה דינאמי ובמייסור סטייל כל מתרגל בעצם מתרגל לבד בחדר גדול עם עוד מתרגלים, כל אחד מתרגל את הסדרה בה הוא נמצא (מתחילים מסדרה ראשונה, וע"פ השיטה המסורתית, מתקדמים רק כשהסדרה מושלמת... יש כאלה שמתרגלים את הסדרה הראשונה כל חייהם). הסדרות מורעבות מתנוחות יוגה והמורה מסתובב בין התלמידים, מתקן אותם, מותח אותם, עונה על שאלות ואפילו מלמד תנוחות חדשות. משך השיעור שעתיים והמתרגל יכול להגיע ולעזוב מתי שהוא רוצה. אני התחלתי לתרגל מייסור סטייל לפני שנה ויוגה בכלל לפני שנתיים. התאהבתי בסגנון הזה, לא רק בגלל המורה המדהימה שלי (שירלי, אלהיוגה), אלא בגלל התרגול לבד.
בתכלס, קוראים לי ענבר ואני מכורה לפעילות גופנית, בכל צורה וצבע. הכושר בשבילי הוא אסקפיזם, זה אוויר לנשימה, זה זמן קדוש לעצמי. זה זמן לגוף, ולנפש. זה זמן מדיטציה. ולכן יוגה ואני נהיינו חברים טובים מאוד. יוגה זה לא סתם תרגול של פעילות גופנית. יוגה זה הרמוניה של נפש מיינד וגוף. של הגיד הקטן שיש לי ליד הזרת של הרגל והלב ביחד. של שחרור תודעה, של שחרור מחשבה. בגלל זה מייסור סטייל קסם לי מהרגע הראשון.
לפני שנה הייתי אמורה להגיע למייסור אבל בדקה ה90 נמנע ממני התענוג, כי הייתי חיילת והסדנה המתוכננת הייתה ארוכה מידי. כבר אז ידעתי שאין מה לדאוג ושכנראה אמצא את עצמי במייסור בדרך זו או אחרת.
והנה אני כאן.

התחלנו לחפש גסטהאוס. חיפוש אין סופי, מייסור נראתה לנו מפוצצת עד אפס מקום, וגם לא ממש זולה.
נראה שנפל עלינו מזל ומצאנו לא רחוק ממרכז העיר לודג' מפוקפק, אבל הבנו שאין לנו ממש ברירה. החלטנו שלפחות את הלילה הזה נעשה שם. המיטות מוזנחות, שירותי אינדיה סטייל שממש לא עושים חשק וקירות מטונפים במשהו שנראה כמו צבעי גואש. הנחמה הגדולה הייתה המרפסת, שצפתה על כיכר קטנטנה.




יצאנו לחפש מקום לאכול בו ארוחת בוקר אחרי הנסיעה וחיפוש הגסטהאוס המייגעים.
בדרך נתקלנו בסמיר, נהג ריקשה חרוץ שלא יוותר עד שתקבל ממנו סיור מודרך על מייסור.
שאלתי אותו על יוגה, ואמרתי לו שאין לי חודש לשהות במייסור (כי כבר שמעתי שבמייסור חייבים להתחייב לחודש תרגול) והוא ישר לקח אותנו לגוקולם, שכונת היוקרה של מייסור בה בעצם מתקבצים כל היוגים מכל קצוות תבל. שם הוא הביא אותנו למקום קסום שנקרא מיסטיק סקול. מיסטיק סקול הוא המקום היחידי בעצם שנותן שיעורים בודדים. כשהגענו הכרנו את ששי, בעל המקום. סטודיו ליוגה ומדיטציה, ומלון בוטיק מרהיב. ששי הסביר שהמקום מלא עד מרץ אבל אם נרצה במקרה התפנה לו חדר לכמה ימים בין ההזמנות. המחיר היה יקר ב200 רופי מהחדר הנוראי שלנו, כלומר דרש מכל אחת מאיתנו להוציא עוד 100 רופי ללילה. אחרי התלבטות החלטנו להעביר את הדברים שלנו דבר ראשון על הבוקר ולבוא לעשות יוגה, פראנהימה ומדיטציה שם...
אכלנו בקפה של המלון ארוחת בוקר והמשכנו למרתון שסמיר הכין לנו. ראינו את השוק המקומי, ראינו פועלים חרוצים מפסלים בעץ, ראינו איך זקנים הודיים מכינים "בידי" שאלו סיגריות טבק טבעי קטנות, ראינו איך מכינים שמנים וקטורת. מצחיק שבאמצע היום נופל עלייך נהג ריקשה שחושב שהוא מדריך תיירים ב300 רופי.. אבל זרמנו איתו והוא בטח גזר את הקומישן שלו איכשהו...

אחרי שאכלנו ארוחת ערב חזרנו לחדר ואני כבר הייתי דיי מוכנה לשינה. נועה הייתה מוטרדת מאוד מהסימנים על הקיר, שכשבדקנו את החדר בחנתי אותם מקרוב לוודר שאלו לא מעידים על פשפשי מיטה. חשבנו שזה יהיה דיי נורא לגלות שסימני מריחת הצבע על הקיר אלו סימנים של פשפשים. כשנהיה מאוחר ואחרי היום המתיש הזה, עייני העייפות ניצחו את הספקולציות שרצו לי בראש ונרדמתי.
אחרי שעה בערך, התעוררתי כי שמעתי את נועה מסתובבת בחדר, לא שקטה. בזמן שישנתי, היא שאלה את דוקטור גוגל מהם אותם סימנים מוזרים. הסקרנות של נועה קנתה לנו את הידיעה המרעישה - "הלילה תשנו עם פשפשים". רצנו לבאיה לילה התורן שיעשה משהו בנידון, הוא עלה למעלה, נראה כאילו בכלל לא מתרגש מהסיפור. אמרנו לו שאין מצב שאנחנו נשארות בחדר הזה, והוא כתגובה הוציא איזה הודי מהחדר ליד והכניס אותנו במקומו. הוא עשה כאילו הוא מנקה עם ספריי של סבון ואנחנו נשארנו מזועזעות בחדר השני, שלפחות הקירות בו היו לבנים. אבל עדיין, אחרי שהעברנו את הדברים וניערנו אותם, מצאנו פשפשים בחדר. השעה כבר הייתה אחרי 22:30 והתחלנו להבין שאין מה לעשות והלילה באמת נישן עם פשפשים. באותו הרגע, התחלנו לברר מה אפשר לעשות כדי להמנע מעקיצות ובעיקר מה צריך לעשות בבוקר כשעוברים מהמקום המזעזע הזה.
למזלנו הגדול, בכלל בלי לתכנן, כבר היה לנו לאן לעבור בבוקר. בהתחלה חשבתי לישון על כיסא במרפסת, כי איך אפשר בכלל לשים את הראש על מיטה שידוע שיש בה פשפשי מיטה שזוממים על הדם המתוק שלי. אבל לאט לאט התחלתי להבין שאין לי ברירה, בבוקר אהיה חייבת להיות בפוקוס ולתפקד במעבר הגדול. התלבשתי מכף רגל ועד ראש, נכנסתי לסדין שלי ובדקתי שבפנים נקי ממזיקים. סגרתי את עצמי בתוך הסדין שלי כמו גולם, חזק, עם הידיים והרגליים, והנחתי את הראש (כמובן בתוך הסדין). מתוך הסדין ניסיתי לשכנע את נועה לעשות את אותו הדבר, להתפלל יחד לשיווה שנקום בבוקר נקיות מעקיצות, ולישון.



כשקמתי בבוקר בדקתי כל חלק בגופי, אמן, הכל נקי.

מבצע ניקיון התחיל.
צריך לדאוג לכבס את כל הבגדים, להכניס את הדברים מהתיק לחדר כאילו היו חפץ חשוד, לשים את התיקים בשמש ולהכנס מהר להתקלח.
העברנו את התיקים עם סמיר שחיכה לנו מוקדם בבוקר מחוץ ללודג'. הגענו למלון ובזמן שאחת התקלחה השניה דאגה לטהר את הציוד שלה. למזלנו היו לי כמה בגדים בודדים שהיו בתוך שקית ניילון סגורה, בניהם בד הודי, וזה בערך מה שנשאר לנו ללבוש עד שהכביסה תהיה יבשה. זה היה יום ראשון, והקפה של המלון היה סגור. ששי המליץ לנו על קפה צרפתי קרוב, שנמצא בתוך חצר פנימית מתוקה, עם שולחנות גדולים שיוגים חטובים חולקים באווירה חייכנית. שתינו קפה ושחררנו אנחת רווחה.
המבצע הושלם.


Friday, December 27, 2013

גוקרנה גוקרנה

מאוד נמנעתי ליסוע לגוקרנה, "העיר" בסביבת אום ביץ לא יודעת למה היה לי מקסים לא לעזוב את החוף. מקסימום גיחות קטנות לקודלי, או פרדייס, או האף-מון, ליום או אפילו לאיזה לילה. אבל לעיר עצמה לא ממש היה לי כח והעדפתי לדחות את הקץ. יום לפני שאני ונועה עזבנו למייסור הייתי חייבת לעשות סידורים בעיר, להוציא כסף, למלא כסף בסים ההודי שלי, לקנות ערסל... הדברים הרגילים...
שמעתי מחבר שיש מורה לגלישה בחוף בגוקרנה, אז על הדרך, החלטתי לתת לזה צ'אנס ולעשות את שיעור הגלישה הראשון שלי בגוקרנה. בתכלס, לא הייתי ממש בטוחה שאלך על זה, אז קמתי מוקדם, שתיתי קפה עם ההיפיים שלא הלכו לישון יומיים בגלל חגיגות הכריסטמס, ולקחתי ריקשה לעיר.
הלכתי לפי ההוראות מהחבר למצוא את המורה לגלישה. כשמצאתי אותו הוא הכין כמה ילדים לצאת לשיעור ושאל אם אני רוצה עכשיו לעשות שיעור. לקחתי לי 5 דקות להתלבט כי בכל זאת, מדובר ב1500 רופי לשעתיים שיעור פרטי. תהיתי אם בא לי בכלל להוציא את הסכום הזה ואם יש בי מספיק אנרגיות להכנס למים לשעתיים שיעור. תוך שניה עניתי לו שכן, כי בעצם, למה לא. אני חולמת לגלוש מאז שאני זוכרת את עצמי, והרי אחת מהמטרות הברורות של הטיול שלי הוא ללמוד לגלוש. תוך 5 דקות אני מתרגלת עמידה על גלשן על החוף ועוד 5 דקות נוספות אני כבר במים, עם גלשן, מחכה לתפוס גל. כשהגל הגיע הייתי צריכה לחתור וכשהמורה צועק לי לעמוד אני צריכה לעמוד כמו שתרגלתי לפני על החול. הקטע בחוף בגוקרנה הוא שהגלים מתנפצים ממש קרוב לחוף, זאת אומרת שגם אם לא תפסתי את הגל, אני חייבת לרדת מהגלשן כשמגיעים לאיזור רדוד.
הייתי שעתיים במים ואין להסביר כמה שזה קשה ומתיש. החבר שהמליץ לי על המורה אמר לי שכשאתה מצליח לתפוס את הגל, זאת ההרגשה הכי מדהימה שהוא אי פעם חווה, יותר מהכל. גאד-דאמנ כמה שהוא צדק. כשסוף סוף תפסתי גל, וראיתי את הרגליים שלי עומדות מעל הגלשן, ומתחתיו גל... וואו. כמויות של אדרנלין מציפות את המוח שלי ומעיפות לי את הלב מהגוף ובחזרה, והרגשה של סיפוק עוטפת אותי.

אחרי שביליתי את כל הבוקר בחברת גולשים, הלכת להוציא כסף כדי לשלם לסאנדיפ, המורה המקסים שלי, על השיעור. החוף בגוקרנה מתחיל להיות מעניין רק ממש רחוק מהמרקט, אז כדי להוציא כסף הייתי צריכה ללכת דרך השבילים הירוקים של העיירה. נתתי לעצמי ללכת בידיעה כללית מה הכיוון, אבל סוג של ללכת לאיבוד בתוך הנוף הטרופי ובין בתי קש קטנטנים של הודיים מקומיים. מקסים.
אחרי שטיפלתי בכל המשימות במרקט פגשתי שני בחורים מהחוף והחלטנו שנחזור יחד בריקשה אחרי שנאכל משהו במסעדה צרפתית חדשה שנפתחה לפני שבוע לא רחוק מהמורה לגלישה, עליה שמעתי מאיזו היפית צרפתייה. הבגט היה נהדר והקפה -תענוג צרוף. אחת הבעלים הוא בחור צרפתי בשם כריסטוף והוא ממונה על האוכל. המקום מעוצב ע"י השותף הישראלי שלו ונותן הרגשה של סיני בריביירה הצרפתית. אחד הבנים ביקש מכריסטוף שיפתיע אותו ויעשה לו משהו טעים וכריסטוף ישר נכנס למטבח ותקתק מנה משובחת.





כדי למצוא את סאנדיפ, מורה הגלישה, לכו מהמפגש של המרקט עם החוף ימינה, עד שנראה כאילו כבר אין כלום בחוף, והוא נהיה נקי. שם תראו פתאום כמה מסעדות.. מעל אחת המסעדות יש דגל כתום, שם כבר בטח תראו חבורה של גולשים...
אם לא, אלו הפרטים.

COCOPELLI Surf School
Gokarna main beach - India
www.cocopelli.org
www.facebook.com/cocopellisurfschool
Sandeep Samuel - Owner&Surf instructor


ואם תמשיכו עוד בערך 5 מסעדות תמצאו את המסעדה של כריסטוף.


Wednesday, December 25, 2013

אום ביץ בלי ישראלים

אום ביץ הוא החוף המתוייר השני מתוך חמשת החופים העיקריים של גוקרנה, קרנטקה. החוף, בצורת הסמל אום. הבעיה העיקרית בו הוא כמות בלתי מוסברת של ישראלים. קודלי לדוגמא, גדול ומתוייר בהרבה אבל עשיר בתיירים אירופאים אמריקאים ואוסטרלים היפיים, אז הדילמה היא אם להגיע לאום ביץ, לשמוע עברית בכל מקום, ולזכות בחוף יפייפה וקסום. אני זכיתי לראות את המפרץ היפה הזה מתרוקן מישראלים.
קריסמס בפתח ועונת המסיבות בגואה בשיאה. טיפין טיפין הם עוזבים את הגסטהאוסים והחוף מתמלא בתיירים זרים עם ראסטות וקעקועים.
פתחתי את הבוקר עם תרגול יוגה ו3 נשימות אום, אכלתי ארוחת בוקר ולא שמעתי עברית. זה היה מדהים. ישבתי במרפסת שלי, כתבתי וראיתי איך חדר אחרי חדר כל הישראלים אורזים את התיקים ויוצאים. מזמינים עוד שייק פירות לחדר ועושים מקלחת אחרונה. השכנים ממול משמיעים שבק ס' ואני יודעת שזאת הפעם האחרונה שאשמע שירים בעברית בקולי קולות, ושאבקש את הנר מהשולחן ליד בעברית כשיש הפסקת חשמל במסעדה.
אני אוהבת את הישראלים, שלא יהיו טעויות, גם הרבה מהם חברים טובים שלי והכי כיף איתם. אבל בכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן לשמוע שפות אחרות. אני עדיין לא ממש מרגישה בחו"ל. בהודו. אני ונועה, הבחורה שהכרתי בפרדייס החלטנו שנמשיך מחוץ ל"שביל החומוס" שמסתבר שיש מונח כזה שמתאר את אותם המקומות שבהם כל הישראלים נוסעים ומבקרים. בשביל נועה זאת פעם שלישית בהודו ככה שהיא ממש מחפשת הרפתקה וזה מתאים לי בול. אמנם המהלך הכי חכם הוא להמשיך מכאן להמפי (ע"פ השביל), אבל נועה הייתה שם כבר ולי לא ממש נורא לפסוח עליו לטובת משהו חדש ומרענן. וגם, אני באמת חושבת שאם אפספס איזה מקום בהודו אז זה לא יהיה נורא בכלל. לא רוצה לרוץ מהר. אני רוצה לטייל באיזי ולעזוב כשאני מוכנה להמשיך. ואם הפעם לא אגיע להמפי, אז יש לי את כל החיים לחזור.
באווירת כריסטמס היפית לחלוטין, ההיפיים על החוף החליטו להכין סנטה הודי ולשרוף אותו בערב. כל היום היו הכנות לבניית סנטה, ואפילו קיבלתי מתנה משק המתנות של סנטה!



חיכינו עד הערב ושרפנו אותו. סוג של ברנינגמן פוגש את וודסטוק בהודו. היה מגניב לגמרי.
כשקמתי בבוקר עוד מצאתי את החברים ההיפיים מסטולים לגמרי על החוף.
ישבתי איתם קצת ונסעתי לעיר.

Monday, December 23, 2013

פיסת גן העדן

ישבתי על החוף באום ביצ' עם מאיה, החברה שבאתי לפגוש. פתאום הגיע דוראל, חבר שהכרנו פה בחוף. הוא אמר שהוא בדיוק הולך לפרדייס, שזה חוף פה בסביבה, (יש שני חופים בדרום הודו שנקראים פרדייס, עכשיו מדובר על פרדייס בקרנטקה) 40 דקות הליכה דרומה מאום ביצ'. הוא שאל אם אנחנו רוצות לבוא גם. הסכמתי מיד, על החוף הייתי רק עם בגד ים אז קפצתי לחדר לשים בתיק חולצה ארוכה ללילה, כסף ומכנס קצר.

התאים לי בול. כבר שבוע שלא עשיתי פעילות גופנית והשרירים כבר התחילו לצעוק עלי שאני חייבת לחזור להתאמן. הליכה בחוף תהיה אחלה חזרה לעניינים אחרי שבוע, בעיקר הליכה בין סלעים ובתנאי שטח.
כשחזרתי לחוף מאיה אמרה שהיא לא באה איתנו אז הלכתי לפגוש את דוראל והתחלנו ללכת.

זאת הייתה הליכה מגניבה, טיפסנו על סלעים והלכנו בשבילים צרים שמשקיפים על דולפינים שקופצים באוקיינוס. הליכה מעולה לשרירים ולמיינד. צריך לחשוב על כל צעד.
אחרי 20-30 דקות בערך הגענו לHalf moon שזה חוף קצת יותר מבודד מאום ביצ', עם כמה חושות בודדות, מסעדה קטנה וחוף פרטי.
מדהים.
הצטיידנו ב10 צ'פטי, מים ובירות. הזמנו אננס מאיזו דידי (המונח "באיה" בהינדי הוא בעצם סוג של "אחי" ו"דידי" זה כמו "אחותי", הרבה תיירים פונים להודים בכינויים אלה) שהייתה בסביבה עד שהצ'פטי יהיו מוכנים (כי בהודו מחכים לאוכל עד שיוצאת הנשמה) ולקחנו את שאר האננס וגם בננות לשם.
אחרי 20 דקות נוספות (בערך) הגענו לפרדייס. מרחוק כבר יכולנו לשמוע ג'אם מקסים.

חצינו את החלק הראשון של החוף בו היה הג'אם, לחצי השני שלו. שם פגשנו את שלושת החברים שדוראל הכיר על החוף -גיא, נועה ואלה. אלה הייתה חברה שלי מהבית, כבר כמה שנים, אז זה היה ממש מפתיע ומרגש לפגוש אותה שם (למרות שראיתי אותה לפני, לשתי דקות, באום ביץ') ולדעת שאנחנו הולכות להעביר לילה בחוף בודד.
את הדרך כולה עשיתי עם בגד הים שלי ככה שלא הייתי אפילו צריכה להוריד את הבגדים כדי לרוץ למים. מים צלולים ונעימים. היה מדהים להסתכל על האוקיינוס מתוך המים.

הזמנו מאיזה באיה שמסתובב שם על החוף חבילת עצים למדורה והחלטנו לעשות מדורה גדולה ביחד עם עוד כמה מטיילים מכל העולם שפגשנו.
השקיעה הייתה מהממת.
ירד החושך ופגשנו את בניה שהבעיר את המדורה. בניה ישן בפרדייס כבר איזה שבוע, פתח זולה וחי כמו מוגלי. איזה כיף לו, חשבתי. הלוואי והייתי כבר מספיק אמיצה, או בטוחה, או מוכנה פשוט לקחת את הדברים לחוף בודד ולחיות במאהל שבניתי לעצמי.
אולי כי זאת הודו וזה לא בטוח לבחורה להסתובב לבד. בטח בתוך ג'ונגל שנושק לחוף. אולי כי רק התחלתי את הטיול אז לילה אחד הוא בטוח ומרגש.

ישבנו כולנו סביב המדורה, כל אחד הוציא במפתיע איזה משהו לאכול והבישולים שם היו אדירים. שני בריטים חתכו סלט ושמו בו המון ירקות ורוטב חריף חריף. מישהי מפינלנד בישלה צ'אי חם. אלה נועה וגיא באו מאורגנים יותר ממני ומדוראל והביאו תפוחי אדמה ושום, עטפתי אותם בנייר כסף וזרקתי למדורה. דוראל ואני חשבנו איך לחמם את הצ'פטי ומצאנו רשת ברזל שעליה הנחנו את הצ'פטי שהבאנו איתנו. שמנו את הצ'פטים (צ'פטי ברבים?) החמים על צלחת פריסבי וכשדוראל רצה לשים קצת דבש על הצ'פטי שלו נשפך לי המון דבש על הצלחת. להפתעתינו הרבה פתאום ראינו את שאר המטיילים (הלא ישראלים) מעבירים את צלחת הפרסבי ומנגבים דבש עם צ'פטי! קראנו לזה "פריסבי-האני-צ'פטי" (כמו שם של הרבה מאכלים בתפריט ה"הודי" המותאם לתיירים מצויים).

אחת הבנות חיברה רמקולים קטנים לאייפוד שלה ושמענו מוסיקה מרגיעה ביחד עם רחש הגלים הגואה.
אחד הבחורים הוציא שתי רצועות ברזל והדליק אותן באש והתחיל לעשות איתם ג'אגלינג.
נשארנו להתחמם סביב המדורה תחת מסך ענק של כוכבים שהירח המלא הותיר אחרי שנעלם בין עצי הקוקוס.
הצעתי שנשים ניק דרייק וצלילי הגיטרה שלו ליטפו את אוזניי.
זה הרגיש מדהים. חבורה של אנשים, מכל קצוות העולם, כל אחד כמעט זר לשני, אבל כולנו הרגשנו אחד.

המדורה חיממה אותנו ואיזה בריטי העביר רום חריף. לאט לאט האש התחילה להגמר והינו חשופים לקור והרוח שהלילה זימן לנו.
אלה נתנה לי גרביים ושמיכת צמר שהיו לה, ודוראל ואני ישנו מחובקים לחמם אחד את השני. הלילה היה קפוא. הוא לא ממש ריחם.
הקור חדר מכל חור לעצמותיי. אף אחד לא באמת הצליח להרדם, אבל כל אחד ניסה ממש חזק לעצום את העיניים ולהתעלם מהרוח והקור. כולנו העדפנו לישון על החול ולא על ערסל כי האדמה מגנה על הצד עליו הגוף מונח מפני הרוח בעוד שבערסל החלק הזה חשוף לרוח.

כשעלתה השמש ועדיין היה קפוא, הבערנו שוב את המדורה בעצים שנותרו לנו. פתאום שוב התחיל סשן בישולים מטורף. אחת הבנות הוציאה קוואקר והכינה דייסה מושקעת ממש. היא חתכה בננות ובחורה אחרת קלתה שקדים. אם הן לא היו מוסיפות כל כך הרבה שמן קוקוס ודבש אז בכלל בטח הייתי עפה על הדייסה שלהן. (אני מאוד בעייתית עם אוכל, עיקר הבעיה שלי היא עם שמן. אני שונאת שמן, וחמאה, ומרגרינה, וכל דבר שדומה ושמנוני. אפילו שמן זית, למרות שזה בריא מאוד, וגם אבוקדו אני לא אוהבת). זוג אחר התחיל לחמם ירקות בסיר קטן והוסיפו גם אורז.

השמש החלה לחמם אבל הרוח עדיין היכתה, זה היה מזג אוויר מעולה להרדם. רובינו פשוט נפלנו לשינה עמוקה והתעוררנו כשהיה ממש חם, אז היה מזג אוויר מצויין לעבור לערסלים שנתלו בין עצי הקוקוס. מוצל ונעים.
כשהתעוררנו שוב, פשטנו את כל הבגדים ורצנו להשטף בים.
זה הרגיש כל כך קסום.
שתינו צ'אי חם שהבאיה של החוף הכין לנו בהזמנה. ובחור אחד קרא לכולם בקלפי טארות.

היופי בפרדייס הוא הבתוליות שלו. פעם היה בחוף גסטהאוס ומסעדה ומסיבה כזו או אחרת החליטה משטרת קרנטקה, שמאוד מקשיחה בחוקיה לגבי סמים ומסיבות, להרוס את המקום עד היסוד, וכיום נשארו רק שרידי בטון שעל אחד מהם כתוב "פרדייס קפה".
הרבה מטיילים אוהבים לבוא להעביר לילה או אפילו לפתוח קאנטות ולהשאר כמה ימים...
מה שמאוד נוח הוא שיש שם באיה או שניים שמכין אוכל קל אם מבקשים, אוסף קרשים למדורות ואפילו מביא דברים מהעיר, כך שאין צורך אמיתי לעזוב את החוף.
על החוף הזה כבר שמעתי בארמבול מבחורה היפית גרמניה שיצא לי להכיר, היא אמרה שהיא הייתה שם פעם 3 חודשים. הגיעה עם בלבלה גדולה ויצאה כמו חדשה. כבר כשסיפרה לי על החוף הקסום ידעתי שאני רוצה לבקר בו.

המעבר הזה בראש, שמעכשיו המקלחת היא במי ים שהגוף כולו מתמלא בחול מכף רגל ועד ראש, קורה מאוד מהר. (למרות שלא ידעתי אז אבל יש במקום באר מים מתוקים כדי להתקלח בדלי -"באקט")
ומאותו הרגע, כלום לא משנה. השיער מלא בענפים והחול נכנס לכל מקום. הסוויצ' הזה, גורם להרגיש כאילו אני ילדת ג'ונגל. כאילו נולדתי פה, וזה הבית שלי.


Sunday, December 15, 2013

שלווה קטנה ושקט בקרנטקה

אני ויעלי (החברה שחיכיתי לה בארמבול) לקחנו את שקטי נהג המונית הקבוע שלנו מארמבול לאום ביץ בשעת לילה מאוחרת כדי להגיע בבוקר מוקדם, כי לשתינו היה מקום לישון בו.
אחרי 4 וחצי שעות של שינה עקומה במונית הגענו לשער מתכת גדול, שקטי והנהג השני שבא איתו שהשם שלו נשמע משהו כמו לונגי אומרים שאין דרך לרכב מכאן, ושצריך ללכת ברגל.
את זה כבר ידענו, אבל לא דמיינו שהשמש עוד לא תהיה בשמיים.
חושך מצרים, שתינו מרוסקות מעייפות, התחלנו להעמיס את המוצ'ילות על הכתפיים העייפות שלנו. שקטי והחבר שלו יצאו גברים וליוו אותנו על לגסטהאוסים שלנו, עזרו לנו עם התיקים הקטנים והאירו את החוף עם פנסים.
שתינו דפקנו על דלתות החברים שלנו ב05:30 בבוקר ונפלנו לשינה עמוקה.

מהרגע שפתחתי עיניים הזמן ברח. אין יום או תאריך אין שעה או דקה.
לא ידענו זמן.
ידענו שיש חוף וזריחה. מה השעות החמות מידי לשכב על החול ומתי כדאי לעשות יוגה.
השעה היחידה שקבועה בלו"ז -שקיעה. הדייט הקבוע שלי עם השמש. להפרד מעוד יום מבורך. אחר כך מקלחת, וארוחת ערב חגיגית במסעדה שעל הגשר בקומה השניה, שם אפשר לראות את שרידי השמש שצבעה עננים באדום וכחול עמוק.

הימים חלפו וכמעט שבוע שאני כאן. מאבדת תחושת זמן. מתנתקת מהמציאות וחוזרת להבין שזו היא בכבודה ובעצמה.
יושבת לארוחת בוקר ומכריחה את עצמי לכתוב את התחושות שאני מרגישה. מזכירה לעצמי להטעין את המצלמה כדי לתעד משהו ותמיד דוחה את זה ביום

Saturday, December 7, 2013

שאנטי שאנטי

חברה שלי הייתה אמורה להגיע לארמבול אז החלטתי להשאר עוד יומיים לחכות לה ועוד איזה 3 לבלות איתה ועם חברות שהכירה בצפון הודו.
כבר מפלס הלחץ ירד, החלטתי להתחבר למקום בו אני נמצאת, לזרום לתוך האווירה הרגועה של עיירה תיירותית לחופשת בטן גב סטייל "מרוסיה באהבה" ו"חגיגה בסנוקר".
כנראה שאני צריכה שבוע להרגע, להבין איפה אני, להבין שהתחלתי טיול ענק מיוחד ומרגש ושאני אחרי טיסה מתישה של 36 שעות שבה בדרך הגיונית ממש טסתי 5 שעות מערבה ו10 שעות מזרחה עם הרבה שעות בין לבין.
שחררתי את ההרגשה הלא שלמה עם לישון עד מאוחר ולשחרר מהכושר האגרסיבי לכמה ימים.
הלב שלי התחיל להתמלא.
יש לי חברים כיפיים, ושמש, וים מדהים, ואווירה חברותית ושקיעה.
אפילו מצאתי מקום מקסים לאכול מנת אורז חום מאודה לארוחת ערב ומקום חברי ומדהים לשתות בו קפה משובח.

-once in nature- מסעדה קטנה ומתוקה בתחילת השוק של ארמבול. מסתתרת בתוך סמטה. אוכל טבעוני מעולה ומאוד מאוד טרי ובריא. ניחוח של קטורת, צלילי סיטאר ולפעמים גם הופעות חיות רק מוסיפות לחוויה המעוצבת בסגנון פנג שוואי.

-Lamuella- ממש באמצע השוק של ארמבול יש חנות בגדים שהאיכות שלהם נראית קצת יותר מטי-שירט שתתכווץ בעוד יומיים. הרבה יותר.
בגדים מגניבים בסגנון בוהו עם הרבה הרבה טעם, ומאחורי החנות יש מסעדה-קפה עם הקפה הכי טעים בהודו. הפסטה בהכנה בייתית והאווירה הכי כייפית וחברית.
יש במקום גם חלקת ילדים קטנה, שהזוג הישראלי שהמקום שייך לו, עיצבו במיוחד שיהיה לילדים כיף להשתולל ולרוץ.

נסענו לפרדייס, 20 דקות מארמבול צפונה יש פיסת חוף קטנה ומבודדת, יש בה 10 חושות וחוף קסום. מידי פעם מגיע איזה באיה לחתוך אננס ואבטיח.
שקט.
טבע.
קוקוסים נופלים מהעצים על החוף.
הרגשתי פעם ראשונה שאני מתחילה להנות מחוויה אמיתית יותר. מבודדת. רק החברים שלי ואני בחוף פרטי. שומעים מוסיקה, משתזפים, צוחקים ואוכלים פירות מתוקים.
אושר.




משם נסענו שתי חברות ואני לאכול סושי בצ'פורה, שזאת עיירה אחרת בגואה.
הן לא ראו סושי כבר 5 חודשים ואם הייתי במצב שלהן הייתי נגנבת ומגלגלת איזה הודי קטן בתוך אצה ואורז.
לא ממש התרגשתי לאכול סושי אבל הסושי הזה הפתיע אותי ממש והיה ברמה אחרת, ממש מדהים!
ואני מחשיבה את עצמי כאנינת טעם בסושי...
הסושי נקרא SACANA מלשון "סכנה יהיה לכם הכי טעים בעולם ותזמינו עוד רול ב300-250 רופי בלי להתבלבל..."
(אין תמונה הכל נטרף ברגע)

אם לסכם את השבוע שלי בארמבול, אפשר לאמר שעברתי איזה שוק ראשוני.
השוק הראשוני לא הגיע ממקום של בהלה מטורפת מהתרבות או מהאנשים, אלא להפך. חיפשתי ג'ונגלים וחופים טרופיים נטושים ונחתתי לתוך כריתים בוליווד סטייל. היו רגשות מעורבים של אכזבה ולחץ (כי בכל זאת יצאתי למסע ארוך של שנה בכל העולם), חישובים אינסופיים של כסף, בלבול וטירוף -אבל עם קצת עזרה מחברים ומשפחה- הצלחתי להרגע.


Tuesday, December 3, 2013

מחסום כתיבה בארמבול

גואה. "גואה היא כבר לא מה שהייתה פעם" זה משפט שאני שומעת כבר הרבה שנים. הרבה חברים גדולים שלי שהיו בגואה בשיא של הטירוף (בשנות ה90 לדעתי עד 2000) מתארים איך ממקום בתולי עם מסיבות מחתרתיות וסמים קשים הפכה גואה לקיבוץ תיירות, בעיקר רוסים, וגם הרבה ישראלים.
יקרה וממוסחרת נחתתי אלייך.
אני, שחיפשתי הארדקור ומקומות נידחים נפלתי לבירת התיירות של הדרום.

ביומיים הראשונים חיפשתי איך לעוף ממנה. מהר. רק לא להשאר במקום המסחרי הזה.
הייתי לחוצה מאוד. לא ממש נהנתי. לא היה לי כח לכלום. לא להתאמן, לא לכתוב, לא לצלם. רק לישון ולעשות טובה שאני אוכלת משהו ומתקלחת.
כנראה בגלל שנחתתי אחרי כל כך הרבה שעות בלי שינה מסודרת.

חברה שלחה אותי לגסטהאוס שליד הבית היהודי אז ביקשתי מנהג המונית משדה התעופה שיוריד אותי שם, למזלי, ובניגוד גמור לכל מחשבה קודמת שהייתה לי על בתים יהודיים בחו"ל, הם עזרו לי מאוד. ישר הורידו ממני את התיקים ושלחו אותי לחפש גסטהאוס עם בחורה מדהימה שישבה שם הרבה וממש אימצה אותי אליה. היא הורידה את בעל הבית ל400 רופי ללילה לחדר עם מקלחת ושירותים (במקום 500!!!).

קניתי דברים נחוצים -מים, נייר טואלט, לונגי ותיק קטן. הרגשתי שהכל נורא יקר יחסית להודו, ולתקציב שלי, ושאני מבזבזת את כספי במקום שאני לא נהנת בו.
אז כן, חטפתי את השוק של הנחיתה, למרות שחשבתי שאני גיבורה גדולה ושום שוק ושום נעליים..
רק החוף הרגיע אותי.
ביליתי בו שעות על גבי שעות.
השיחות עם המשפחה ממש עזרו לי להתאפס על עצמי, וגם התכתבויות קטועות עם חברים שנמצאים בסביבה.
מאוד עזרו לי להוריד מהלחץ הזה שמעכשיו שנה אהיה בדרכים.

בשקיעה השניה שלי בגואה, אחרי שיחה עם אמא שהרגיעה אותי קצת בנושא התקציב שלי, שמסתבר שהתקציב שלי הרבה יותר גדול ממה שחשבתי שהקצבתי לעצמי בהודו, נרגעתי.
נשפתי את כל הלחץ בנשיפה אחת גדולה החוצה.
מצאתי קצת שקט פנימי.
מצאתי חברה שתצטרף אלי לארמבול תוך יומיים, ומאוחר יותר נמשיך לאום ביץ לפגוש חברה אחרת.
זה הרגיע אותי לדעת שאני לא אשאר פה עוד הרבה ושבכל זאת אפשר להנות ממה שיש.
כמו שנאמר בספר שאני קוראת - הסבל ממשהו שיש לי ושאני לא רוצה שהוא יהיה. למה בעצם לסבול ממשהו כזה?! אני בקצה השני של העולם, לפני טיול מדהים וארוך, חוף קסום ואני לא צריכה להתרגש מהמסחור סביבי.

באותו הערב פגשתי חברים שלי בגג של אחד מהם בארמבול ונסענו למסיבה באנג'ונה.

Monday, December 2, 2013

ארוזה מידי - חלק 1

איך אורזים תיק ל10 חודשים? תיק שהוא החיים שלך, שהוא הבית, האבא והאמא התרופות והסבונים. התשובה שלך לכל שאלה ברגע האמת...
אז אם להיות כנה, ארזתי יותר מידי. את זה אני אומרת כבר אחרי 3 ימים של טיול. התיק ענק אבל התכולה נחוצה, נראה שאי אפשר לותר על שום דבר. 17 קילו רק בתיק הגדול שלא נדבר על התיק הקטן ששבר לי את הגב בלונדון.

Sunday, December 1, 2013

בדרך להודו עוצרים בלונדון

הגעתי לשדה עם המוצ'ילה השמנה והתיק הקטן שגם הוא דיי מפוצץ.
נפרדתי מההורים המהממים שלי ומאחותי הקטנה שהיא החברה הכי טובה שלי. התחבקנו המון ואפילו הזלנו דמעה.
התקדמתי לכיוון הצ'ק אין והחלטתי שמנקודה זו אני לא מסתכלת אחורה.
עליתי לטיסה הראשונה -ללונדון, ומצאתי את כיסאי בין שני בריטים שמנמנים, בעל ואישה. מאוד נחמדים, מאוד קריקטוריאליים. העברתי את הטיסה ללונדון בשינה ובסרט מהיר ועצבני 6 (כשעוד לא עודכנתי שפול ווקר מת...).
נחתתי בלונדון לקריסמס. איזה כיף! מיהרתי למצוא מסך למצלמת הגופרו החדשה שלי, ויצאתי לאוקספורד סטריט המקושט כולו לקריסטמס. שותתי בין החנויות והסיילים, בין מאות אנשים ממהרים והרגשתי הכי חופשייה בעולם. הפלאפון כבר איבד את הסוללה לגמרי והמטען לא תואם את השקע הבריטי הקשוח (וכמובן שהמתאם בתיק הגדול מחכה שיזרקו אותו לטיסת ההמשך למומביי).

שקט. חופש. אושר. אני נכנסת לאורבן אאוטפיטרז (החנות האהובה עלי) וצופה בהמון מתנפל על הסייליםף מחזיקה את עצמי לא לקנות במחשבה על המוצ'ילה הכבדה שמחכה לי בשדה -ושבעזרת-שיווה-רק-יגיע-ליעדו, בזמן, איתי.
בסוף נכנעתי ומצאתי ספרון קטן על צילום נופים, תרבויות ואנשים.
-בדיוק בשבילי!
גם בזול, גם קטן, גם שימושי -וגם לא להרגיש שיצאתי משערי אורבן אאוטפיטרז בסייל בידיים ריקות.
המשכתי לפיקדילי סירקוס וריג'ינט סטריט, נבלעתי בתוך ההמון לתוך הסמטאות הקסומות ומצאתי מסעדת סושי נהדרת. זולה וטעימה כל כך. מילאתי את הבטן והמשכתי לכיוון תחנת האנדרגראונד הקרובה להגיע לשדה.
בטיוב הבריטי (האנדרגראונד) בדרך להיטרו הכרתי אוסטרלי נחמד שנוסע לראיונות עבודה באסיה. דיברנו על הטיול שלפניי ועל הטיול שהוא עבר, על הרפתקנות, חוראניות, וויפסנה.
מגיעה לשדה באקסטרה טיים לפני הטיסה, ובבטחון של היטרו פירקו לי את התיק הקטן שאיתי שהיה עמוס וכבד כל כך ושבר לי את הגב, רק בגלל שחשבו שהמוט של מצלמת הגופרו שלי כנראה תגרום להפלת הטאג'מהאל בדרך להודו.
שרפתי לעצמי את הלשון מהקפה של סטארבקס בהמתנה הארוכה בדיוטי פריי, מתבאסת שהייתי ילדה טובה והגעתי המון זמן לפני הטיסה, במקום לשרוף לעצמי את הלשון באיזה בלאדי-בריטיש-סטריט.
הבורדינג היה עמוס, וארוך. המטוס ענק ומפוצץ. למזלי נפלתי לישון כמו ילדה בת 4 עם מוסיקה הודית באזניים מתיקיית המוסיקה במסך האישי. את סוף הטיסה העברתי עם הסרט "הנגאובר 3".

הגעתי למומביי. חם. מזל שהשלתי מעצמי את הבגדים התרמיים כבר בשדה בלונדון. אבל עדיין נותרתי עם חולצת פלנל מכנס ארוך גרביים תרמיות ונעלי הרים.
למרות שראיתי את כמויות הצ'יינג' המסחריות בדרך לדיוטי פרי החלטתי לחכות לדיוטי פרי כדי להחליף לרופי.
אך ההגיון הבריא של האדם ההודי הממוצע כנראה חשב אחרת. הרי למה בעצם שיהיה בדיוטי פרי צ'יינג'?!
נתקעתי בדיוטי פרי, בלי כסף לקנות לעצמי קפה, בלי מטען תואם להטעין את הפלאפון, ועם 3 וחצי שעות של המתנה וחוסר שינה מטורף.
אחרי אין ספור סיבובים מצאתי קפה קר באשראי (הללוייה!) אפילו עם חלב דל (בהודו?!) והתפנקתי עליו.
נשארתי עם חברו הטוב של האדם -הספר. התחלתי לקרוא את הספר שהבאתי איתי. "להרבות טוב בעולם". וחכיתי.
בספר מדובר על אושר, וסבל. איך שאנחנו סובלים בגלל משהו ש"הלוואי שלא היה לנו" או לחלופין סובלים ממשהו שחסר.
זה יתחבר לרגשות שלי בהמשך המסלול שלי, בטוח, חשבתי.
לא ידעתי אפילו עד כמה.

נחתתי בגואה אחרי טיסה חלום של שעה ועוד 10 דקות שיחה עם הודי נחמד שישב לידי. צעיר שבא לבקר חבר שיש לו מועדונים באנג'ונה. קוראים לו באונטי, כן, כמו השוקולד. ומה פירוש השם שאלתי, "כמו השוקולד, אין לשם הזה משמעות" (לדבריו).
"WELCOME TO GOA AMBER, YOU'RE GONNA LOVE THIS PLACE"
הוא אמר לי בעודי רואה שקיעה מהממת משתקפת בים מהחלון של המטוס.

הגעתי לדלפק הקבלה של המוניות שם הודי הציע לרמות אותי ולהחליף לי כסף. למה לא אמרתי, הוא טען שהרופי עומד על 55 לעומת הדולר (בעודו בערך 60.5) והחליף לי את הכסף. כפרה.
מצאתי רוסיה שנוסעת לאנג'ונה והתחלקנו במונית.
3 שעות נסיעה בכבישים של גואה, טירוף. ממש.

הגעתי סחוטה לגמרי על פי הוראות של חברה לבית היהודי, לגסט האוס שצמוד לו. למזלי קיבלו אותי שם בזרועות פתוחות כששאלתי איפה הגסטהאוס. הציעו לי להניח את התיקים ועזרו לי להוריד את בעל הגסטהאוס במחיר.
אני חייבת לציין שתמיד הייתי נגד בתי חבד וקהילות של ישראלים, לא יודעת אם נגד הקיום שלהם כמו נגד ההתאגדות הזאת של ישראלים עם ישראלים והחסימה בפני פתיחות מוחלטת לעולם. אבל כאן בארמבול גואה יש בית יהודי קטן ומתוק שמתנהל ע"י זוג צעיר ומקסים שרק רוצים לתת לישראלי את התחושה של הבית והעזרה שהוא צריך.
הם נתנו לי בית קטן במקום שכל כך לא התחברתי אליו, ארמבול. זאת לא הודו. תיירות תיירות תיירות. הכל יקר, הכל לתייר, ההפך הגמור ממה שאני מחפשת. רציתי לעוף משם, כמה שיותר מהר!


Friday, November 29, 2013

במבי נגד העולם

אני ענבר, יש שקוראים לי אמבר, יש שקוראים לי ברי יש אפילו כאלה שקוראים לי במבי.
לפני 3 שבועות מלאו לי 21 שנים והחלטתי לכבוד יום ההולדת ולאחר שהשתחררתי במרץ, להגשים חלומות.
אז החלום הראשון הוא להקיף את העולם.
כן כן לארוז תיק ולבקר בכל (כמעט כל) המדינות שתמיד חלמתי להיות בהן.
סגרתי כרטיס "סובב עולם" דרך חברת שעובר דרך המדינות הבאות:
הודו
סרי לנקה
מלזיה
באלי
אוסטרליה
ניוזילנד
מקסיקו
לימה
ג'מייקה
קובה
פנמה
מדריד
וברלין.

ומכאן הלאה הכל נתון ליידי העולם. שיקבל אותי אליו בזרועות פתוחות ואני אבלע בו, אחקור אותו, אטעם אותו ואריח אותו. נופים, תרבויות, אנשים, מסיבות והרבה מרחבים...
את כל זה אנסה להעביר כאן.

אני יודעת שהשנה הזאת תהיה מיוחדת אך לא פשוטה.

Saturday, November 16, 2013

להתאהב בעיר שלי מחדש.

כל יום שישי אני מבקשת לעשות סגירה בבר. וככה אני יכולה לקחת את האופניים לעבודה. אני יוצאת בסביבות 21:00 מהבית. רוכבת בין 45 ל50 דקות מצהלה הבורגנית לדרך יפו המטונפת. מסיימת בבית קפה הקבוע ברוטשילד שוטפת פנים, מחליפה בגדים, מתרעננת, שותה קפה ואוכלת כמה לחמניות. מגיעה לבר למשמרת סגירה ומיד אחר כך עולה על האופניים וחוזרת את כל הדרך בחזרה.
זה מדהים, לראות את העיר שלי מתעוררת לבילוי הלילי שלו חיכתה כל השבוע, לראות את המשפחות חוזרות מארוחות, זוגות צעירים נפגשים לארוחת ערב בפעם הראשונה במסעדה החדשה באבן גבירול. את החייל שהצליח לצאת לכמה שעות מהקירייה לשתות בירה עם החברה שלו או עם אחיו הגדול. לראות את הסקייטרים הצעירים בכיכר הבימה נוסעים קצת לפני שהם יוצאים לשתות. את האנשים שגרים מחוץ לתל אביב, נוהרים בהתלהבות לעיר הגדולה, בדרך כלל בחבורות, ומחפשים איפה להשתכר.
יום שישי הזה היה קצת אחר. סיימתי משמרת חלשה יחסית, אבל מלאה בחברים טובים, מוסיקה משובחת והרבה הרבה עשן. סיימתי סגירה בבר והחלטתי ללכת למסיבה בה חבר טוב שלי מבריסטול, שהגיע העירה במיוחד, מתקלט בה. חברים טובים שלי פתחו את החלל הזה בשביל הקרחניסטים האמיתיים של העיר הזאת, הקרם דה לה קרם של הסמים הקשים. בשביל אלו שאין להם יום ולילה. בשביל אלו שהרגליים והידיים והראש שלהם זזים, לא משנה לאן.
אז לקחתי את האופניים ורכבתי רחוב וחצי למסיבה. קשרתי את האופניים, ונכנסתי.
המקום יחסית קטן, אין מקום להרבה אנשים. אין צורך בהרבה אנשים. החבר כבר על העמדה, מעיף תקליטים ודיסקים בקצב לא נורמאלי. מנגן, מחליף, מתכופף לעשות שורה, מנגן, מחליף, מתכופף...וחוזר חלילה.
הוא רואה אותי ומחבק אותי ואני מתמקמת ליד העמדה ונכנסת לאווירה המיוחדת הזאת. אני רואה את כל האנשים עם הידיים באוויר. המוסיקה משחקת בחלקי הגוף שלהם ושלי. אני לא יכולה להפסיק לרקוד. הרגליים שלי רוקעות ברצפה כל כך חזק שאני בטוחה שהן יצרו בור עמוק שמוביל לתוך האדמה. אני רואה כמה פרצופים מוכרים ואנחנו משתוללים ביחד. אנחנו מרגישים שלמים. אנחנו בתוך חור קטן ושחור ששאב אותנו אליו. הצלילים שנכנסים לי לאוזן מעין עושים עיסוי נעים לתאים הקטנים באונה הימנית של המוח. משחררים אדרופינים וסרוטונין. משחררים תודעה. העיניים נעצמות ונדמה לי שאני בחלום.
בלי להתבלבל עברו כבר שעתיים ואני מכריחה את עצמי לצאת החוצה כי אחרת אין שום סיכוי ודרך שאגיע הביתה. שחררתי את האופניים והמשכתי כמה צעדים לשתות קפה לפני הנסיעה הביתה.
אני בוהה בשדרות רוטשילד בזריחה. הקפה טעים להפליא והציפורים מצייצות לי. שקט. מחשבות רצות לי בראש. איך דווקא עכשיו אני טסה מפה. יוצקת את כל החיים שלי לתוך תיק ומתחפפת מכל בנייני הבאוהאוס הלבנים, השדרות, החופים, החברים, המשפחה, חיי הלילה, ההרמונייה שכל אלו יוצרים לי בתוך החזה.
אני עולה שוב על האופניים, הזריחה כבר בשלבים מתקדמים מבדרך כלל. אני רואה עיר שלא הולכת לישון, אנשים בודדים בשדרות רוטשילד יושבים על ספסלים או מוציאים את הכלב. זוגות שיכורים חוזרים הביתה ביחד, מחובקים. אני רואה באבן גבירול את הילדים של העשירים שמסיימים את הלילה במאנצ' יקר. אני רואה את החברים שלי שסגרו את מסעדת הבשר המהיר שהייתה פתוחה כל הלילה ומנופפת להם לשלום.
אני מגיעה לגשר של אבן גבירול ליד רוקח וצופה בזריחה עולה מעל נהר הירקון. מראה קסום ביופיו. אני מרגישה שאני מתאהבת בעיר הזאת מחדש. אני ממשיכה לתוך הפארק ורואה איך השמש נופלת באופן מושלם דרך העננים על הדשא. איך הרצים מתעוררים תוך כדי האימון, ואת רוכבי האופניים שמלאים בציוד לרכיבת שבת טובה. אני רואה איך המים המזוהמים של הירקון מנצנצים אלי, מבריקים. קרני השמש מלטפות את עורי, מחממות את לחיי. אני מחייכת ולא מצליחה להפסיק. העיר הזאת כל כך יפה, העיר הזאת שאני עוזבת. אני מאריכה את הדרך בכוונה. אני רואה איך טיפות של טל מתערבבות עם ערפל קליל באופק מעל הנהר. נוף ציורי של עצים וצמחייה ירוקה ירוקה. הרגשה של חיוניות ואושר עוטפת אותי.
 
SITE DESIGN BY DESIGNER BLOGS