ממיטה עם פשפשים לארמון של מלכים

אחרי אוטובוס סליפר של 14 שעות הגענו ב7:30 בבוקר למייסור. עיר הודית במרחק 3 שעות דרום מזרח לבנגלור. מייסור ידועה בתור ה-מכה של האשטנגה יוגה. יוגים מכל העולם מגיעים לכאן עדי לתרגל אשטנגה יוגה מייסור סטייל. אשטנגה הוא סגנון יוגה דינאמי ובמייסור סטייל כל מתרגל בעצם מתרגל לבד בחדר גדול עם עוד מתרגלים, כל אחד מתרגל את הסדרה בה הוא נמצא (מתחילים מסדרה ראשונה, וע"פ השיטה המסורתית, מתקדמים רק כשהסדרה מושלמת... יש כאלה שמתרגלים את הסדרה הראשונה כל חייהם). הסדרות מורעבות מתנוחות יוגה והמורה מסתובב בין התלמידים, מתקן אותם, מותח אותם, עונה על שאלות ואפילו מלמד תנוחות חדשות. משך השיעור שעתיים והמתרגל יכול להגיע ולעזוב מתי שהוא רוצה. אני התחלתי לתרגל מייסור סטייל לפני שנה ויוגה בכלל לפני שנתיים. התאהבתי בסגנון הזה, לא רק בגלל המורה המדהימה שלי (שירלי, אלהיוגה), אלא בגלל התרגול לבד.
בתכלס, קוראים לי ענבר ואני מכורה לפעילות גופנית, בכל צורה וצבע. הכושר בשבילי הוא אסקפיזם, זה אוויר לנשימה, זה זמן קדוש לעצמי. זה זמן לגוף, ולנפש. זה זמן מדיטציה. ולכן יוגה ואני נהיינו חברים טובים מאוד. יוגה זה לא סתם תרגול של פעילות גופנית. יוגה זה הרמוניה של נפש מיינד וגוף. של הגיד הקטן שיש לי ליד הזרת של הרגל והלב ביחד. של שחרור תודעה, של שחרור מחשבה. בגלל זה מייסור סטייל קסם לי מהרגע הראשון.
לפני שנה הייתי אמורה להגיע למייסור אבל בדקה ה90 נמנע ממני התענוג, כי הייתי חיילת והסדנה המתוכננת הייתה ארוכה מידי. כבר אז ידעתי שאין מה לדאוג ושכנראה אמצא את עצמי במייסור בדרך זו או אחרת.
והנה אני כאן.

התחלנו לחפש גסטהאוס. חיפוש אין סופי, מייסור נראתה לנו מפוצצת עד אפס מקום, וגם לא ממש זולה.
נראה שנפל עלינו מזל ומצאנו לא רחוק ממרכז העיר לודג' מפוקפק, אבל הבנו שאין לנו ממש ברירה. החלטנו שלפחות את הלילה הזה נעשה שם. המיטות מוזנחות, שירותי אינדיה סטייל שממש לא עושים חשק וקירות מטונפים במשהו שנראה כמו צבעי גואש. הנחמה הגדולה הייתה המרפסת, שצפתה על כיכר קטנטנה.

יצאנו לחפש מקום לאכול בו ארוחת בוקר אחרי הנסיעה וחיפוש הגסטהאוס המייגעים.
בדרך נתקלנו בסמיר, נהג ריקשה חרוץ שלא יוותר עד שתקבל ממנו סיור מודרך על מייסור.
שאלתי אותו על יוגה, ואמרתי לו שאין לי חודש לשהות במייסור (כי כבר שמעתי שבמייסור חייבים להתחייב לחודש תרגול) והוא ישר לקח אותנו לגוקולם, שכונת היוקרה של מייסור בה בעצם מתקבצים כל היוגים מכל קצוות תבל. שם הוא הביא אותנו למקום קסום שנקרא מיסטיק סקול. מיסטיק סקול הוא המקום היחידי בעצם שנותן שיעורים בודדים. כשהגענו הכרנו את ששי, בעל המקום. סטודיו ליוגה ומדיטציה, ומלון בוטיק מרהיב. ששי הסביר שהמקום מלא עד מרץ אבל אם נרצה במקרה התפנה לו חדר לכמה ימים בין ההזמנות. המחיר היה יקר ב200 רופי מהחדר הנוראי שלנו, כלומר דרש מכל אחת מאיתנו להוציא עוד 100 רופי ללילה. אחרי התלבטות החלטנו להעביר את הדברים שלנו דבר ראשון על הבוקר ולבוא לעשות יוגה, פראנהימה ומדיטציה שם...
אכלנו בקפה של המלון ארוחת בוקר והמשכנו למרתון שסמיר הכין לנו. ראינו את השוק המקומי, ראינו פועלים חרוצים מפסלים בעץ, ראינו איך זקנים הודיים מכינים "בידי" שאלו סיגריות טבק טבעי קטנות, ראינו איך מכינים שמנים וקטורת. מצחיק שבאמצע היום נופל עלייך נהג ריקשה שחושב שהוא מדריך תיירים ב300 רופי.. אבל זרמנו איתו והוא בטח גזר את הקומישן שלו איכשהו...

אחרי שאכלנו ארוחת ערב חזרנו לחדר ואני כבר הייתי דיי מוכנה לשינה. נועה הייתה מוטרדת מאוד מהסימנים על הקיר, שכשבדקנו את החדר בחנתי אותם מקרוב לוודר שאלו לא מעידים על פשפשי מיטה. חשבנו שזה יהיה דיי נורא לגלות שסימני מריחת הצבע על הקיר אלו סימנים של פשפשים. כשנהיה מאוחר ואחרי היום המתיש הזה, עייני העייפות ניצחו את הספקולציות שרצו לי בראש ונרדמתי.
אחרי שעה בערך, התעוררתי כי שמעתי את נועה מסתובבת בחדר, לא שקטה. בזמן שישנתי, היא שאלה את דוקטור גוגל מהם אותם סימנים מוזרים. הסקרנות של נועה קנתה לנו את הידיעה המרעישה - "הלילה תשנו עם פשפשים". רצנו לבאיה לילה התורן שיעשה משהו בנידון, הוא עלה למעלה, נראה כאילו בכלל לא מתרגש מהסיפור. אמרנו לו שאין מצב שאנחנו נשארות בחדר הזה, והוא כתגובה הוציא איזה הודי מהחדר ליד והכניס אותנו במקומו. הוא עשה כאילו הוא מנקה עם ספריי של סבון ואנחנו נשארנו מזועזעות בחדר השני, שלפחות הקירות בו היו לבנים. אבל עדיין, אחרי שהעברנו את הדברים וניערנו אותם, מצאנו פשפשים בחדר. השעה כבר הייתה אחרי 22:30 והתחלנו להבין שאין מה לעשות והלילה באמת נישן עם פשפשים. באותו הרגע, התחלנו לברר מה אפשר לעשות כדי להמנע מעקיצות ובעיקר מה צריך לעשות בבוקר כשעוברים מהמקום המזעזע הזה.
למזלנו הגדול, בכלל בלי לתכנן, כבר היה לנו לאן לעבור בבוקר. בהתחלה חשבתי לישון על כיסא במרפסת, כי איך אפשר בכלל לשים את הראש על מיטה שידוע שיש בה פשפשי מיטה שזוממים על הדם המתוק שלי. אבל לאט לאט התחלתי להבין שאין לי ברירה, בבוקר אהיה חייבת להיות בפוקוס ולתפקד במעבר הגדול. התלבשתי מכף רגל ועד ראש, נכנסתי לסדין שלי ובדקתי שבפנים נקי ממזיקים. סגרתי את עצמי בתוך הסדין שלי כמו גולם, חזק, עם הידיים והרגליים, והנחתי את הראש (כמובן בתוך הסדין). מתוך הסדין ניסיתי לשכנע את נועה לעשות את אותו הדבר, להתפלל יחד לשיווה שנקום בבוקר נקיות מעקיצות, ולישון.

כשקמתי בבוקר בדקתי כל חלק בגופי, אמן, הכל נקי.

מבצע ניקיון התחיל.
צריך לדאוג לכבס את כל הבגדים, להכניס את הדברים מהתיק לחדר כאילו היו חפץ חשוד, לשים את התיקים בשמש ולהכנס מהר להתקלח.
העברנו את התיקים עם סמיר שחיכה לנו מוקדם בבוקר מחוץ ללודג'. הגענו למלון ובזמן שאחת התקלחה השניה דאגה לטהר את הציוד שלה. למזלנו היו לי כמה בגדים בודדים שהיו בתוך שקית ניילון סגורה, בניהם בד הודי, וזה בערך מה שנשאר לנו ללבוש עד שהכביסה תהיה יבשה. זה היה יום ראשון, והקפה של המלון היה סגור. ששי המליץ לנו על קפה צרפתי קרוב, שנמצא בתוך חצר פנימית מתוקה, עם שולחנות גדולים שיוגים חטובים חולקים באווירה חייכנית. שתינו קפה ושחררנו אנחת רווחה.
המבצע הושלם.