שלווה קטנה ושקט בקרנטקה

אני ויעלי (החברה שחיכיתי לה בארמבול) לקחנו את שקטי נהג המונית הקבוע שלנו מארמבול לאום ביץ בשעת לילה מאוחרת כדי להגיע בבוקר מוקדם, כי לשתינו היה מקום לישון בו.
אחרי 4 וחצי שעות של שינה עקומה במונית הגענו לשער מתכת גדול, שקטי והנהג השני שבא איתו שהשם שלו נשמע משהו כמו לונגי אומרים שאין דרך לרכב מכאן, ושצריך ללכת ברגל.
את זה כבר ידענו, אבל לא דמיינו שהשמש עוד לא תהיה בשמיים.
חושך מצרים, שתינו מרוסקות מעייפות, התחלנו להעמיס את המוצ'ילות על הכתפיים העייפות שלנו. שקטי והחבר שלו יצאו גברים וליוו אותנו על לגסטהאוסים שלנו, עזרו לנו עם התיקים הקטנים והאירו את החוף עם פנסים.
שתינו דפקנו על דלתות החברים שלנו ב05:30 בבוקר ונפלנו לשינה עמוקה.

מהרגע שפתחתי עיניים הזמן ברח. אין יום או תאריך אין שעה או דקה.
לא ידענו זמן.
ידענו שיש חוף וזריחה. מה השעות החמות מידי לשכב על החול ומתי כדאי לעשות יוגה.
השעה היחידה שקבועה בלו"ז -שקיעה. הדייט הקבוע שלי עם השמש. להפרד מעוד יום מבורך. אחר כך מקלחת, וארוחת ערב חגיגית במסעדה שעל הגשר בקומה השניה, שם אפשר לראות את שרידי השמש שצבעה עננים באדום וכחול עמוק.

הימים חלפו וכמעט שבוע שאני כאן. מאבדת תחושת זמן. מתנתקת מהמציאות וחוזרת להבין שזו היא בכבודה ובעצמה.
יושבת לארוחת בוקר ומכריחה את עצמי לכתוב את התחושות שאני מרגישה. מזכירה לעצמי להטעין את המצלמה כדי לתעד משהו ותמיד דוחה את זה ביום