הללויה.
הבנים מקליפורניה החליטו שהם רוצים לנסוע לדזרט פוינט, הגל השמאלי-צינורי הכי ארוך בעולם.
ואני כבר מזמן חלמתי איך אני נוסעת לראות את הפרו׳ז שוברים את עצמם על הריף בין הצינורות החלולים.
דחפנו את הבורדים שלהם, את מאי ואותי לואן שלהם וארזנו תיק קטן ליומיים.
נסענו 3 שעות מערבה, מאי נרדמה מהתחלת הנסיעה, אני הצלחתי בין לבין להיות ערה ולדבר עם קווין ואוליבר.
לשמוע מוסיקה מגניבה ולדבר על גלישה ומוסיקה.
בדרך עצרנו לאכול אורז (ודג על הגריל במקרה של הבנים) בידיים באיזה ״מסעדה״-״ווארונג״ מקומית על החוף.
קצת לפני שהגענו לדזרט הכביש התחיל להיות קשוח.
הוואן קפץ מצד לצד וטיפס את ההר וירד מהצד השני.
הגענו.
דזרט.
הריף נחשף והצינורות התחילו להפתח שוב כשהשפל התחיל להכנס לתמונה.
מצאנו בונגלו פשוטים על החוף ואני התאהבתי במקום.
איחלתי לעצמי לקבל כזה ספוט לרמה שלי.
בונגלו מזרון רשת נגד יתושים מסעדה וגלים.
לא צריך כלום יותר מזה.
אוליבר נכנס למים, מאי וקווין הלכנו לטיול על החוף ואני התרסקתי על החוף לישון צהריים. מאי ואני הינו גמורות. כל הזמן ישנו ואכלנו. כאילו הגוף שלנו היה צריך להולד מחדש.
הסינוסים שלי התחילו לרדת לחניכיים אלוהים יודע למה.
אכלנו ארוחת ערב אחרי בשקיעה והתחלנו את הנסיעה חזרה לכיוון המעבורת כדי לאסוף את זוג החברים של אוליבר וקווין שמגיעים מבאלי. מאי ואני החלטנו להצטרף אליהם לארח להם חברה.
הדרך הקשוחה בחושך הייתה בהחלט קשוחה. פעמיים. ואוליבר עמד במשימה.
חזרנו בשלום לדזרט והתרסקנו למיטה.
No comments:
Post a Comment