סימבוואה - מעשים טובים חלק א׳

כבר מתחילת המסע שלי בהודו, האמנתי בקארמה ובמעשים טובים.

לא סתם כותרת המשנה של הבלוג שלי היא ״ספרדינג מג׳יק ארונד דה וורלד״. אני באמת מאמינה ורוצה לפזר אהבה וחיוביות בכל מקום אליו אני מגיעה.

אני אוהבת לעשות מעשים טובים ולגרום לאנשים לחייך.

אני מאמינה שאם אוכל לגרום לאדם לחייך, והוא יראה כמה שכיף שמישהו עושה משהו טוב בשבילו, הוא יתחיל לעשות מעשים טובים לאנשים אחרים בעולם. או לפחות יתחיל לעשות יותר טוב באופן כללי.

כשהייתי בבאלי, רציתי לשלוח חבילה מאובוד, ששקלה 14 קילו. יצאתי מההום סטיי הבלינזי שלי והתחלתי לצעוד לכיוון משרד הדואר עם תיק ענק. המרחק לא היה מטאורי אבל הייתה הליכה נחמדה ולא מבוטלת בכלל, בלחות הבלינזית הצוננת, שכללה אפילו עליה קלה.

בחור ספרדי עם ילד על האופנוע ראה אותי בתחילת הדרך והציע לי טרמפ.

כמו בלינזי לתפארת הוא ארז אותי עם הילד והתיק על האופנוע בלי בעיות והוריד אותי במשרד הדואר. הודתי לו מאוד והוא אמר ״זה בסדר, תעשי מעשה טוב למישהו אחר בשבילי״.

אמרתי לו אל דאגה, עשיתי ואמשיך לעשות!

אירחתי בחדרי אנשים בהודו בבאלי בלומבוק ובסימבאווה, נתתי לאנשים להשאיר ציוד שלהם אצלי בחדר בזמן שנסעו למקומות אחרים בשהותי בלומבוק. הצעתי את טיפות הקסם שלי, שהמדקר שלי נתן לי, לכל אדם חולה שפגשתי בדרך. הצעתי ממשחת הפלאים ״טראומיל״ שתמיד יש לי בתיק לכל גולש או גולשת ששריריו התכווצו. הלוותי כסף בעת צרה. המלצתי לחברים שהכרתי בדרך, על מקומות שאהבתי בדרך, שהבעלים או המקומיים נהיו ממש חברים שלי (להמליץ לחבר על חבר). עשיתי כל שביכולתי לעשות טוב בעולם.

לא שאני עושה משהו כזה בשביל בקארמה הטובה שתסבוב סביבי, לא שאני עושה את זה כדי לקבל משהו בחזרה. חיוך של אדם יעשה לי כל כך טוב בלב שאין צורך לקבל יותר מזה.

אתמול בבוקר פגשתי את חברי מקליפורניה השכנים שלי מההום סטיי הקודם ושאיתם נסעתי לדזרט פוינט בלומבוק. הם סיפרו שבלילה שלפני הם ישנו בחוץ כי לא היה להם מקום לישון ושעכשיו הם חולקים חדר קטן שלושתם (בחור וזוג).

יש לי דירה ענקית, יש לי חלל שאלוהים יודע מה אני אעשה איתו, אז למה לתת קצת פרטיות לזוג ולתת לחבר להתרסק על הספה אצלי?!

אחרי ארוחת ערב אוליבר הביא את התיק הקטן שאיתו הוא מטייל ונזרק על המיטה לישון. כמארחת עם אגו ערבי הצעתי לו קפה והראתי לו איפה יש אוכל במקרר ושיש מים חמים במקלחת ושהוא מוזמן לעשות מה שבא לו.

שמתי לו מזגן ומוסיקה נעימה לפני שנרדם ואני הלכתי להתקלח כדי להוריד את המלח מהסשן האחרון.

אני בעצמי חזרתי מסשן קצת קשוח בו החרבות בגלשן שלי נתלשו ואיתם גם 3 חיבורים של החרבות, אז הבנתי שאין סשן בוקר בשבילי, ואחרי שביקרתי אצל הבחור היחידי שמתקן גלשנים בסביבה ולא היו לו חרבות או חיבורים לחרבות ואפילו לא גלשן להשכרה. הבנתי שעל הבוקר אני אצטרך ללכת לחפש לי גלשן.

אוליבר קם מוקדם לגלוש ואני שתיתי קפה ושרפתי לי שתי פרוסות לחם על המחבת. ארזתי את עצמי למקרה שכשאגיע לריזורט גלישה שמעבר לגבעה (שיושב על ספוט שנקרא טרופיקלז) ויהיה לי גלשן משם ויהיו גלים לפחות אשתה איזה קפה ואקפוץ למים.

התחלתי ללכת ולעלות את הגבעה, בדרך בחור ספרדי מהמלון שלי ראה אותי ועצר עם האופנוע והציע לי טרמפ.

כשהגענו לחוף, נכנסתי לריזורט ושאלתי אם יש להם השכרת גלשנים. בעודי מחכה לבחור שאחראי על השכרת הגלשנים, ראיתי בחור שכבר יצא לי להחליף איתו כמה משפטים במסעדה/בר של המלון שבו אני שוהה. הוא אוסטרלי שעובד כבר שנים במכרה המקומי והוא גולש בעצמו.

סיפרתי לו ששברתי את החרבות ותוך 5 דקות הוא סידר לי גלשן 6.1 במצב מדהים ובחינם.

וואו.

הייתה לנו שיחה מדהימה על גלישה וגלים ויוגה וצבא ועבודה קשה ומכרות ואיים וממשלות של מדינות עולם שלישי.

הודיתי לו מאוד והתחלתי ללכת בחזרה למלון שלי. אחרי כמה צעדים הסתובבתי והחלטתי לשתות קפה ולקפוץ לגלים לנסות את הגלשן החדש.

התעצלתי ונשפכתי על הספות של הריזורט ובהיתי בגלים.

יש אנשים טובים באמצע הדרך.