להתאהב בעיר שלי מחדש.

כל יום שישי אני מבקשת לעשות סגירה בבר. וככה אני יכולה לקחת את האופניים לעבודה. אני יוצאת בסביבות 21:00 מהבית. רוכבת בין 45 ל50 דקות מצהלה הבורגנית לדרך יפו המטונפת. מסיימת בבית קפה הקבוע ברוטשילד שוטפת פנים, מחליפה בגדים, מתרעננת, שותה קפה ואוכלת כמה לחמניות. מגיעה לבר למשמרת סגירה ומיד אחר כך עולה על האופניים וחוזרת את כל הדרך בחזרה.

זה מדהים, לראות את העיר שלי מתעוררת לבילוי הלילי שלו חיכתה כל השבוע, לראות את המשפחות חוזרות מארוחות, זוגות צעירים נפגשים לארוחת ערב בפעם הראשונה במסעדה החדשה באבן גבירול. את החייל שהצליח לצאת לכמה שעות מהקירייה לשתות בירה עם החברה שלו או עם אחיו הגדול. לראות את הסקייטרים הצעירים בכיכר הבימה נוסעים קצת לפני שהם יוצאים לשתות. את האנשים שגרים מחוץ לתל אביב, נוהרים בהתלהבות לעיר הגדולה, בדרך כלל בחבורות, ומחפשים איפה להשתכר.

יום שישי הזה היה קצת אחר. סיימתי משמרת חלשה יחסית, אבל מלאה בחברים טובים, מוסיקה משובחת והרבה הרבה עשן. סיימתי סגירה בבר והחלטתי ללכת למסיבה בה חבר טוב שלי מבריסטול, שהגיע העירה במיוחד, מתקלט בה. חברים טובים שלי פתחו את החלל הזה בשביל הקרחניסטים האמיתיים של העיר הזאת, הקרם דה לה קרם של הסמים הקשים. בשביל אלו שאין להם יום ולילה. בשביל אלו שהרגליים והידיים והראש שלהם זזים, לא משנה לאן.

אז לקחתי את האופניים ורכבתי רחוב וחצי למסיבה. קשרתי את האופניים, ונכנסתי.

המקום יחסית קטן, אין מקום להרבה אנשים. אין צורך בהרבה אנשים. החבר כבר על העמדה, מעיף תקליטים ודיסקים בקצב לא נורמאלי. מנגן, מחליף, מתכופף לעשות שורה, מנגן, מחליף, מתכופף...וחוזר חלילה.

הוא רואה אותי ומחבק אותי ואני מתמקמת ליד העמדה ונכנסת לאווירה המיוחדת הזאת. אני רואה את כל האנשים עם הידיים באוויר. המוסיקה משחקת בחלקי הגוף שלהם ושלי. אני לא יכולה להפסיק לרקוד. הרגליים שלי רוקעות ברצפה כל כך חזק שאני בטוחה שהן יצרו בור עמוק שמוביל לתוך האדמה. אני רואה כמה פרצופים מוכרים ואנחנו משתוללים ביחד. אנחנו מרגישים שלמים. אנחנו בתוך חור קטן ושחור ששאב אותנו אליו. הצלילים שנכנסים לי לאוזן מעין עושים עיסוי נעים לתאים הקטנים באונה הימנית של המוח. משחררים אדרופינים וסרוטונין. משחררים תודעה. העיניים נעצמות ונדמה לי שאני בחלום.

בלי להתבלבל עברו כבר שעתיים ואני מכריחה את עצמי לצאת החוצה כי אחרת אין שום סיכוי ודרך שאגיע הביתה. שחררתי את האופניים והמשכתי כמה צעדים לשתות קפה לפני הנסיעה הביתה.

אני בוהה בשדרות רוטשילד בזריחה. הקפה טעים להפליא והציפורים מצייצות לי. שקט. מחשבות רצות לי בראש. איך דווקא עכשיו אני טסה מפה. יוצקת את כל החיים שלי לתוך תיק ומתחפפת מכל בנייני הבאוהאוס הלבנים, השדרות, החופים, החברים, המשפחה, חיי הלילה, ההרמונייה שכל אלו יוצרים לי בתוך החזה.

אני עולה שוב על האופניים, הזריחה כבר בשלבים מתקדמים מבדרך כלל. אני רואה עיר שלא הולכת לישון, אנשים בודדים בשדרות רוטשילד יושבים על ספסלים או מוציאים את הכלב. זוגות שיכורים חוזרים הביתה ביחד, מחובקים. אני רואה באבן גבירול את הילדים של העשירים שמסיימים את הלילה במאנצ' יקר. אני רואה את החברים שלי שסגרו את מסעדת הבשר המהיר שהייתה פתוחה כל הלילה ומנופפת להם לשלום.

אני מגיעה לגשר של אבן גבירול ליד רוקח וצופה בזריחה עולה מעל נהר הירקון. מראה קסום ביופיו. אני מרגישה שאני מתאהבת בעיר הזאת מחדש. אני ממשיכה לתוך הפארק ורואה איך השמש נופלת באופן מושלם דרך העננים על הדשא. איך הרצים מתעוררים תוך כדי האימון, ואת רוכבי האופניים שמלאים בציוד לרכיבת שבת טובה. אני רואה איך המים המזוהמים של הירקון מנצנצים אלי, מבריקים. קרני השמש מלטפות את עורי, מחממות את לחיי. אני מחייכת ולא מצליחה להפסיק. העיר הזאת כל כך יפה, העיר הזאת שאני עוזבת. אני מאריכה את הדרך בכוונה. אני רואה איך טיפות של טל מתערבבות עם ערפל קליל באופק מעל הנהר. נוף ציורי של עצים וצמחייה ירוקה ירוקה. הרגשה של חיוניות ואושר עוטפת אותי.