רואוד טריפ - נימבין היפי או סתם פיפי? או מסקנות ואחר צהריים קסום

חשבתי על זה הרבה. ממש ירדתי לעומק הדברים והגעתי למסקנות לגבי העיירה הכל כך מוזרה הזאת, נימבין.

התיאוריה שבניתי בעצם מספרת סיפור על עיירה היפית ויפה.
בה חיים להם באושר ואושר אנשים שקשורים לאדמה, שעובדים את האדמה ומפיקים את המוצרים שלהם ממנה.
שמחוברים לנפש שלהם ולנפש של עמיתיהם.
שאוהבים. שהולכים יחפים. שמחפשים משמעות. שעושים אומנות.
אנשים שלא הלכו במסלול הרגיל של החיים. מתאהבים ומקימים משפחות.
יוצאים לטיולים בטבע ומקימים מחנות.
אנשים פשוטים. בלי דאווין ובלי פלברות.
אנשים אמיתיים.

אבל אז, ביום בהיר אחד, ומסיבה לא ידועה, הגיע מכשף נורא לעיירה. המכשף הטיל קללה על תושבי העיירה, אבל ריחם אך ורק על איזור אחד.
האיזור הנבחר היה השוק.

השוק של נימבין נשאר אמיתי, טהור, קסום.
השוק של נימבין נשאר בדיוק אותו הדבר.
אותם האנשים, אותו הקסם.

העיירה לעומת זאת קוללה והתקלקלה. כאילו אלו אותם האנשים רק שריח ריקבון עולה מהם ומבתיהם. כאילו כמו בובת מפתח שנתפס לה המפתח בגב. כמו תקליט שבור.

בפעם השלישית שחזרתי לנימבין, פגשתי את החבר המדובר (שלו חיכינו בפוסט הקודם...) בקפה אואסיס, הקפה שמול השוק.
הוא בחור נחמד, חצי פרסי חצי אוסטרלי, מיוחד, הכרתי אותו בשוק, הוא הכיר לנו את השותפה שלו לדירה, רקדנית, דוגמנית, בחורה מיוחדת גם היא, ובילינו אחר צהריים שלם שם.
כאילו על ענן. הזמן נעלם. המילים שלהם, והווייב הכל כך אוהב שאי אפשר שלא להתמכר אליו ולהתנהג אותו הדבר.

אחר כך, נסענו לבקר את גבריאל והחברה האוסטרלית שלו ולישון אצלם בקומונה שביערות. זו הייתה חוויה מהממת. ישבנו כולנו יחד בדירה המתוקה שלהם אל מול האח. בבוקר שתינו מיץ תפוזים מעץ התפוזים שלהם וירדנו לנהר שקרוב לביתם. היה פשוט תענוג. גם שם הזמן עצר מלכת ופשוט נהנו מכל רגע.