סגרתי לי גסטהאוס באלפי, כי בכל זאת, אחרי נסיעה בלוקל בס (אוטובוס מקומי, לא-קל) לבד, עם התיק הגדול, מאוד נוח לדעת לאן אני הולכת.
אני מצטערת, אני לא מוצאת הנאה בלהתחיל לחפש גסטהאוס לבד, בחום, שעות, כשאני כבר אחרי נסיעה מתישה. עליתי על הלוקל לאלפי והרגשתי עצמאות גדולה.
אחרי 2 אוטובוסים ושעתיים נסיעה (בקטנה..) הגעתי לאלפוזה, המכונה אלפי. מיד חציתי את הגשר מעל תעלה קסומה והגעתי לגסטהאוס הנקי והמרווח Palmy residency. גם כאן כמו הגסטהאוס בפורט קוצ׳ין, יש וייפי, חדר נקי וענק, מגבות(!?) וסדינים נקיים. ׳משהו משונה בקרלה׳ חשבתי. בגסטהאוס הראשון אפילו לא הרגשתי בנוח להשתמש במגבת, הרי בהודו גם אם יש סדין לא ממש ממהרים להמרח עליו, אבל באלפי הבנתי שקרלה פשוט הרבה יותר נקייה מערבית ועונה על צרכי המטייל.
יצאתי לשתות איזה צ׳אי להתרענן, וכ-2 דקות הליכה מהגסטהאוס הופתעתי לגלות בית קפה קטנטן שמבטיח קפה קר מאספרסו על התעלה הקסומה. אכן כך היה. קיבלתי קפה קר ענק ומעולה.
קרלה המוזרה...
המקומיים יודעים אנגלית מעולה, הם מלומדים, הם מבינים שיש להם פיסת אדמה מטריפה -והכי חשוב, שהם יכולים לעשות עליה הרבה כסף.
התיירות בקרלה מאוד מפותחת, למרות ששביל החומוס כמעט פסח על המדינה היפיפייה הזו.
אלפי נראית כמו ונציה, לא סתם אומרים את זה עליה. התעלות המתוקות וצמחי המים שצומחים עליה הופכים אותה לפנינה אמיתית.
הכרתי בריטי אחד, 2 בריטיות, קנדי וצרפתי. כולם התאכסנו בגסטהאוס מגניב שנקרא למון דיו. הבעלים והחבר שלו אוסקר היו ממש נחמדים ואוסקר אפילו לקח אותי לחוף סודי ליד אלפי! כולם רצו לקחת בית סירה יחד, חייבת להגיד שלא התלהבתי להוציא כל כך הרבה כסף. בית סירה זוהי האופציה היקרה יותר לראות את הבקוואטרז- התעלות המקסימות שבין אלפי לקולאם וקוטיאם. חשבתי לקחת את המעבורת הממשלתית שעולה 12 רופי ומצאתי את עצמי משלמת 2000 רופי ליום ולילה ו3 ארוחות. לקחנו את בית הסירה של הלמון דיו. את האמת, היה מגניב, סוג של מהרג׳ה, שתיתי צ׳אי כל היום ואכלתי צ׳פטי. ישנו בחדר מפואר ודיברנו המון. אם הייתי צריכה לבחור שוב אני חושבת שאת חוויית הבקוואטרז הייתי עושה בקאנו, חוויה קצת יותר פרטית מהמעבורת הממשלתית אבל עדיין זולה.
No comments:
Post a Comment