חזרנו מבית העץ בצי׳ינאר. כבר הבנתי שאלכס רוצה להספיק להיות קצת לבד בגוקרנה לפני שהיא פוגשת שם עוד חברים בדרכה צפונה. ושעופר, בצדק, הרגיש שעוד לא חווה לגמרי את מונאר הקסומה.
הייתי עייפה מידי כדי לעלות על 2 סליפרים, לכל כיוון, הלוך וחזור, להאמפי. והאופציה של ואיאנד, או קנור ובאקל ירדו מהפרק בגלל המחירים המלחיצים.
החלטתי, לא ממש בלב שלם אני חייבת לציין, שאסע לוארקלה. אנוח, אכתוב הרבה, אולי יהיו גלים ואעשה שיעור גלישה, אעשה מסע שופינג גדול לכל המשפחה לפני שאני עוזבת את הודו ואפילו אולי אעשה כמה שיעורי יוגה אם הרגל שלי לא תכאב.
קמתי מוקדם ביום שלמחרת ועליתי על האוטובוס הראשון לאלוה, שם אחליף לרכבת לוארקלה. כל הדרך הרגשתי רגשות מעורבים, שונים ומשונים, לגבי וארקלה. שמעתי שזה חוף ממוסחר, דיי דומה לגואה, ממנה ברחתי לפני 3 חודשים כשהתחלתי את המסע.
כל הנסיעה שמעתי קולות בתוך ראשי: ״למה את עושה את זה לעצמך? את הרי לא אוהבת את המסחרה הזאת, את התיירותיות המעצבנת. אז למה דווקא את המקום הזה בחרת לעצמך כקינוח לשבוע האחרון בהודו?!״
אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס, ונסיעה ארוכה ומיוזעות מאוד ברכבת, בסליפר קואוצ׳ (פחות או יותר המחלקה הכי זולה ברכבת, מלאה בהודים וריקה ממזגן או חמצן...) -הגעתי לוארקלה.
לקחתי ריקשה להום סטיי שבחרתי לעצמי, ודיליפ, הבעלים המקסים קיבל את פניי בחיוך כובש. הוא נכנס לבית גדול עם דלת עץ מרשימה וגדולה ופתח את הדלת הראשונה מימין. זה החדר, הוא אמר, ואני ראיתי חדר ענק וסגול, עם רהיטים כחולים וציור קיר מהפנט. נשמתי לרווחה. מצאתי שלווה.
No comments:
Post a Comment