הדשא לא כל כך ירוק כשבעל הגסטהאוס עצבני

מאלפי למונאר צריך לקחת שני אוטובוסים מקומיים במשך כ7 שעות. אז החלטתי שוב למצוא לעצמי גסטהאוס כדי להגיע בערב למקום ידוע מראש. הזמנתי מקום כשהייתי בבית הסירה. כשבית הסירה עגן שוב באלפי לקחתי ריקשה לגסטהאוס בו ישנתי את שני הלילות הקודמים באלפי (palmy residency) כדי לאסוף את התיק הגדול שלי שהשארתי שם. לקחתי את התיק וצעדתי לכיוון התחנה המרכזית כדי להתחיל את המסע למונאר.

לקחתי אוטובוס לקוטיאם של שעתיים וקצת, ושם החלפתי אוטובוס למונאר. הנסיעה למונאר לא הייתה קשה במיוחד, למעשה אני ממש אוהבת לנסוע באוטובוסים מקומיים. אבל העליות המטלטלות, הבחורה ההודית הנחמדה אבל-קצת-מסריחה, העבודות בכביש שגרמו לכמות מאסיבית של רכבים, פשוט לעמוד, שעה וחצי במקום 8 ק״מ ממונאר, ובנוסף, הכאב מוזר שהתחיל לי ברגל כבר בבית הסירה באלפי, שהקרין לי על כל השרירים בגוף בערך ובמילים אחרות... פשוט פירק אותי (לא היה לי אפילו זמן להוציא את המשחה ההמאופטית שלי מתיק התרופות שנמצא עמוק בתיק הגדול שלי כדי להקל על הכאב)

-כל זאת הביאו אותי למצב שירדתי מהאוטובוס באולד מונאר, ב7 בערב, מפורקת-מרוסקת-וגמורה, אחרי 8.5 שעות של דרך.

הגעתי לגסטהאוס שסגרתי לעצמי מראש, green view. הנחתי את הדברים והרגשתי הקלה. עברתי כל כך הרבה מעברים, נמלים, נמלי תעופה, ערים, אמצעי תחבורה, מקומות לינה ומיטות בשבוע אחד (ניל-פורט בלייר-צ׳נאי-פורט קוצ׳ין-אלפי-בית סירה באלפי-מונאר), שרק רציתי לשים את הראש ואת הדברים במקום אחד. לשבוע. לחיות את המקום.

בבית הסירה, הבריטיות שהכרתי, סיפרו לי שהן מטיילות כבר שנה, ושבכל מקום הן נשארות בערך 3 ימים. אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה. זה כמו לזיין וללכת. אי אפשר באמת לקלוט את הוייב של המקום ככה.

אני אוהבת, לפחות ביתיים, בהודו, להיות לפחות שבוע במקום אחד. להבין מה קורה במקום. להתחבר לוייב. -ובשבילי, לעבור כל כך הרבה מקומות בשבוע היה מתיש בצורה מטורפת. 

הלכתי לאכול וחזרתי לגסטהאוס כדי לעשות צ׳ק אין. הבאתי את הדרכון שלי והתחלתי למלא את טופס הצ׳ק אין המוזר של קרלה.

כשהגעתי לרובריקה בה אני מצהירה על מספר הימים שאני מתכוונת להשאר במקום, אמרתי לו שאני מתכוונת להשאר שבוע. בעודי מחשבת את התאריכים כדי לדעת איזה מספר לרשום על הדף, הוא מצהיר ״אצלנו זה לא עובד ככה.״, המוח שלי עוד לא הספיק לשגר הוראה ליד לבטל את כתיבת המספר, והבחור השחום שמולי שולח ידו ומוחק את המספר שכתבתי. ״אצלנו עושים צ׳ק אין ליומיים״ הוא מכריז ״ואז, נראה אם יש לנו עוד מקום בשבילך להשאר...״ מבועטת ממה ששמעתי הרגע, ביקשתי ממנו שיסביר לי למה לעזאזל הוא לא יכול לשמור לי את החדר, מעכשיו, במקום לחכות שמישהו אחר יזמין את החדר (הרי אני משלמת מחיר דיי יקר על החדר ולא נראה כאילו אם יבוא מישהו אחר הוא ישלם יותר). הוא טען שאי אפשר. מבולבלת עוד יותר, ומזעזעת מהמחשבה שאצטרך שוב להזיז את הדברים שלי בעוד יומיים, שאלתי אם יש מצב שבעוד יומיים אני מוצאת את עצמי בלי חדר.

הוא ענה שיש סיכוי שיעבירו אותי חדר בתוך הגסטהאוס. תוך כדי שאני באמת מנסה להבין-מה-לעזאזל-הולך-פה, ביקשתי ממנו שבאמת יסביר לי מה הסיבה למדיניות המוזרה הזאת. כי אני מטיילת כבר מגיל 0 עם המשפחה שלי, עברתי אלפי צ׳ק אינים ואלף מלונות, שלא נדבר על כך שאני מטיילת כבר כמעט 3 חודשים בהודו ולא היה גסטהאוס אחד שהתנהל ככה.

הבחור השמנמן מולי עושה טלפון ומדבר בשפה המוזרה שמדברים בקרלה, שאם ממלמלים את שמה ממש מהר זה נשמע משהו כמו ״מלמפלם״. תוך כדי השיחה נרגעתי קצת והחלטתי להחליף טקטיקה. כשסיים את השיחה, ביקשתי ממנו, ממש ברוגע, בצורה יפה, שיבדוק אם בעוד יומיים פנוי חדר כלשהו בגסטהאוס. וזה החזיר לי ברוגע ״אין לי״.

קיבינימט.

מה?!?!?!?

עכשיו הצלחת ממש לבלבל אותי.

אמרתי שאני באמת לא מבינה איך לפני רגע היה לו ״כנראה״ מקום בשבילי ׳איפשהו בגסטהאוס׳ לעוד יומיים ועכשיו אין לו בכלל.

בשלב הזה, הוא איבד לגמרי את הסבלנות ושלח אותי לחפש גסטהאוס אחר. ב9 בערב. באולד מונאר, שמסתבר שזה מקום שיש בו אולי 5-6 גסטהאוסים, וכולם מלאים. (מה שלא מלא כנראה יקר מידי או מעפן).

התחננתי בפניו שיתן לי להשאר הלילה, ודמעות כבר התפוצצו מעייני.

באמת שלא היה קשה לשבור אותי אחרי השבוע הארוך והיום המפרך (וכאבי הרגליים שגמרו עלי בכל צורה שהיא).

עליתי לחדר להביא לו כסף והתקשרתי להורים שלי. בעקרון לא שהייתי צריכה עזרה כלשהי, הייתי פשוט צריכה לשמוע את הקול של ההורים שלי. לשמוע אותם אומרים לי שיהיה בסדר. למרות שאין לי ספק שיהיה.

נרגעתי קצת מהתמיכה המשפחתית ויצאתי לחפש לי גסטהאוס למחר.

בין הדמעות שמעתי קול שאומר לי ״היי, מה קורה? זוכרת אותי?״

ניגבתי את הדמעות וראיתי את אור, בחור שהכרתי בהאבלוק, שני לילות לפני שעזבתי לניל איילנד. ״היי, אממ, אור?! אמממ.. אני קצת... לא פה... חח... אני קצת... אממ... בוכה... חח״ פרצתי בצחוק, נחנקת מדמעות, מספרת לו מה עבר עלי. הוא הרגיע אותי. זה היה נחמד ממש לפגוש פנים מוכרות פתאום, ועוד בעברית, אחרי שבועיים בערך שדיברתי, חשבתי וחלמתי רק באנגלית.

למען האמת, לא ידעתי שמונאר זה מקום שנכנס, חצי-כח, לשביל החומוס.

מצאתי מקום אחר, קצת יקר יותר, אבל ידעתי שכמה ימים מאוחר יותר חברה שלי מהבית, תגיע מואטה קאנאל. אז בשביל השקט הנפשי שלי, שילמתי קצת יותר. שיעור שכבר למדתי בהאבלוק.

למעשה, ברגע שכביכול ״העיפו אותי מהגסטהאוס״, הרגשתי שזאת מאמא אינדיה שמתערבת ושולחת אותי למקום אחר, יותר טוב.