בית על עץ וחיות פראיות

נסענו שעתיים באוטובוס מטלטל לכיוון צ׳ינאר. שמורת טבע פראית.

כשהגענו למקום התברר לי שהחוויה לא תהיה כל כך הארד קור כמו שחשבתי. מדריך לקח אותנו מהצ׳ק-פוסט לבית העץ, וישן איתנו שם, במרפסת. הלו״ז (כן, מסתבר שיש לו״ז...) מתחיל ב7:00 בבוקר -תה וביסקוויטים (ממש שחרית של טיול בצופים), מיד אחרי זה מתחילים ״עלק-טראק״, אם לדייק, הליכה ביער של שעתיים שלוש. מסיימים את ה״עלק-טראק״ במסעדה של השמורה, לאכול ארוחת בוקר. חוזרים עם המדריך לבית העץ כדי לנוח, ואם רוצים עושים עוד סוג של ״עלק-טראק״ בשעה 16:00.

יותר מזה שזה קצת ביאס אותי שיש לנו ממש לו״ז מתוכנן... היה אסור לנו להסתובב ככה סתם בשמורה.

גאד דאמנ.

רציתי חוויה פראית וקיבלתי טיול בצופים.

ביום הראשון הינו שבורים מהנסיעה, החום והלחות, וההליכה לבית העץ עם הציוד (הינו בטוחים שיהיה קר בלילה, מה שלא קרה, והבאנו מעילים). נשכבנו על המזרונים הנמוכים בבית העץ ונתנו לשמש לשקוע לאט לאט.

זה היה יום מנוחה טוב.

בבוקר של היום השני עברנו את כל הלו״ז הצופי. ראינו כמה חיות ואכלנו ארוחת בוקר. ויתרנו על ה״עלק-טראק-צהריים״, כי כל העניין היה מודרך מידי.

בערב המדריך שלנו התחלף והמדריך החדש מיהר להביא לנו ארוחת ערב, לדפוק שעון ולחזור הביתה. הינו שמחים שהמדריך שלנו החליט להבריז ולתת לנו קצת ספייס. להיות לבד סוף סוף בתוך הפרא.

אחרי השקיעה הדלקנו נרות (כי אין חשמל), אכלנו ארוחת ערב, נשכבנו על המזרונים ושמענו מוסיקה ברמקולים שלי (הבאנו מלאי בטריות כדי שתהיה לנו מוסיקה). הזמן עבר וכבר התחלנו להרגיש את העיניים נמעכות.

לפתע, ראיתי ממש מולי, על הקיר, עכביש ענק. אני חייבת לציין שאם עייני ראו אותו בחשכה, במרחק כזה, סימן שהוא באמת היה עצום (יש לי משקפי ראייה ומספר גבוה למרחק).

ניסינו למצוא פתרונות להפטר ממנו מבלי לגזול את חייו.

וגם... בכל זאת... עכבישים בדרך כלל לא יתקפו סתם, אלא אם הם מרגישים איום כלשהו על חייהם. אז לנסות להרוג אותו ולפספס זה יכול להיות קצת מסוכן.

להבריח אותו לא יעלה על הדעת, כי אין לנו מושג אם הוא מסוכן. ואם הוא כן מסוכן, כדאי מאוד שלא יחזור כשאנחנו ישנים...

התחלנו לנסות לקרוא לעזרה.

כל ניסיון כזה כשל כשלון חרוץ.

חשבנו להתפצל, אלכס ועופר ירדו למטה וינסו למצוא את הדרך לצ׳ק פוסט, (או לפחות למצוא את הכביש שידענו שהוא לא אמור להיות ממש רחוק) ואני אשאר ואשים עין שהברנש לא בורח. אחרי 5 דקות שמעתי את אלכס ועופר חוזרים, הם לא מצאו שום דרך לשום מקום. הכל חשוך. הכל נראה אותו הדבר.

בשלב מסויים הבנו שאין ברירה. זה או הוא או אנחנו.

התחלנו לנסות לפענח שיטות אסטרטגיות להעיף אותו רחוק מבית העץ מבלי להרוג אותו. ניסינו להכניס אותו לקופסאת קורנפלקס ולהעיף אותו מהחלון.

גם הנסיונות האלו כשלו, כשהתחיל לברוח בכל פעם שקרבתי אליו את קופסאת הצ׳וקו-פופס.

אין פתרון ואין מנוס מלהרוג את הפולש.

העלנו דרכים הגיוניות להרוג אותו במכה אחת או שתיים, כדי שלא תהיה לו ההזדמנות לתקוף בחזרה, כי זה עלול להיות קטלני. בהתחלה חיכינו שירד כל הדרך מהקיר אל הרצפה, זרקנו עליו סדין ועופר קפץ עליו מהר ובכל הכח. זה לא היה מספיק. החבר יודע את העבודה. זריז יותר מצרפתי משוגע בטור-דה-פרנס, הוא ברח בצליעה מהירה והשאיר מאחור חתיכת רגל קטנה. כשעלה על הקיר בחזרה הוא עשה טעות ונתן לנו זווית מעולה לפגיעה ישירה בראשו. עם לוח עץ ענקי שמצאנו בבית העץ, עופר האמיץ הציל את המצב.

כשהכרתי את עופר בערב הראשון במונאר גילינו שבן דוד שלי היה המפקד שלו בצבא. כמובן שמיהרתי לספר לבן דודי האהוב, והוא אמר בתגובה שעכשיו הוא רגוע כשהוא יודע שיש מישהו ששומר עלי. כנראה שלא סתם.

התרסקנו למיטה ונפלנו לשינה עמוקה.

בבוקר גילינו שהיצור שהתארח אצלנו בחדר והינו,בלית ברירה, חייבים לשכול, נקרא טייגר ספיידר. הטייגר הוא ממשפחת הטרנטולה. כן כן, כנראה שהוא קצת ערסי. המדריך שעזב אותנו ככה לבדינו בחושך, הגיע בבוקר ואמר בעודו מצחקק שאם הינו נעקצים הינו מתים. (בישראל היית כנראה מאבד את העבודה שלך+חוטף תביעה אחושרמוטה..)

מיהרנו לעלות על האוטובוס חזרה למונאר חזרנו לAida home stay ופגשנו שוב המון חברים, ישנים וחדשים.