ככל ערב, ישבנו נועה ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה של המאפייה בה התנדבנו. בדרך כלל מצטרפים אלינו חברים וזה נחמד, באותו הערב הצטרפו אלינו בחור גרמני שהתנדב איתנו, ובחור אמריקאי, דיי מוזר, שהיה נוהג לשבת במאפייה עם הלפטופ שלו. הבחור האמריקאי, כבר מההתחלה משהו בו לא היה נראה לי, משהו בו היה אפאתי ולא נעים, וזה בלבל אותי. אני בדרך כלל בן אדם עם סבלנות בסיטונאות והיה לי מוזר שהוא לא בא לי בטוב. תמיד היה מגיע עם הלפטופ ויושב שעות מול המחשב, משחק משחקי מחשב.. בכל אופן, אני לא שוללת על הסף ותמיד נחמדה וחייכנית.
יום לפני, כשהכרנו אותו, נועה, שהיא הבן אדם הכי סקרן עלי אדמות שיצא לי להכיר, הייתה סקרנית למה בן אדם שנמצא בהודו יושב שעות מול המחשב ולא מסתכל סביב ונהנה מהסביבה הקסומה בה הוא נמצא. בשלב מסויים הוא רמז שליבו נשבר וליבנו יצא אליו. עדיין, משהו בו לא זרם לי, הרגשתי שפשוט לא כיף לי בחברתו.
באותו היום שישבנו לארוחת ערב והגרמני והאריקאי הצטרפו, נועה ביקשה ממנו להראות לנו סרטון מרגש שהיא אוהבת, זה היה סיפור של ד״ר סוס בגרסא שהכינו בפסטיבל ברנינג מן. כשראיתי את הסרטון, עייני דמעו. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתגעגעתי הביתה, או שחשבתי פתאום כמה מעצים הטיול שלי. זה סרטון שיכול לדבר לכל אחד. כמו שרק ד״ר סוס יודע הוא מפיח בך תקווה לצאת למסע, בזמן שמצייר לך פן ריאליסטי על העולם ועל דברים לא כל כך נעימים שיכול להיות שתעבור. אבל מחנך לשמור על פרופורציה ולדעת להעריך את מה שיש.
אי אפשר לסיים לצפות בגרסא הקסומה של הברנינג מן בעיניים יבשות, וספציפית לבחור האמריקאי הזה, התעמקות בסרטון הזה, בסיפור הזה, יכול לתת לו הרבה תקווה לצאת מהייאוש שהוא שרוי בו. לתת לו אמונה חזקה ששברון לב אחד לא אמור לגרום לאבדון או לדיכאון טוטאלי.
הסרטון הזה, הסיפור הזה, ממש נגע בי. וכשסיימנו לצפות, מן הראוי שנתייחס לסיפור המדהים אליו הרגע נחשפנו, שנלמד, שנחכים, שננתח או לפחות שנשתוק. ונעקל טוב טוב. אבל בין המחשבות שרצו לי בראש, בין השקט לסערה שהתחוללה בראשי, האמריקאי התחיל לזיין את השכל בנוגע לברנינג מן ודעותיו השליליות על הפסטיבל כולו. הוא התחיל להטיף את התיאוריה שלו, שהפסטיבל הזה הוא בעצם נגד בני האדם בכלל והגברים בפרט. הוא נשא ונתן ופתח משנה שלמה, שזה בעצם אקט סקסיסטי נגד גברים. ולגמרי גלש ל׳כמה העולם מלא בהטרדות מיניות כנגד גברים.
סליחה, אדוני, אבל אתה חוצה פה גבולות. נשים מוטרדות באופן קבוע בכל יום מחדש. אפילו עשרות פעמים ביום. כאישה בהודו קשה להתנהל ממקום למקום באופן חופשי, לא בכל מקום אישה יכולה לעשות מה שהיא רוצה כמו גבר ונשים היו ועדיין מופלות לאורך השנים הרבה יותר מגברים. זה קצת הרתיח אותי בתור אישה, לא כי אני פמיניסטית או משהו כזה, אבל לפחות תתבכיין לעצמך בחדר לבד. גם התיאוריה המפגרת שלו על הברנינג מן וגם הטיימינג גרמו לי להיות קצת תקיפה כלפיו, ועניתי לו את דעתי.
שתקתי לשתי דקות ופתאום הבנתי משהו. הבנתי שלפעמים אפשר לשחרר. לא תמיד אפשר או צריך להזיז אנשים מדעתם. בעיקר אם הם כאלו תקיפים או אפתיים. הבנתי שלפעמים אנשים שבויים במחשבות מסויימות ונוח להם ככה. הבנתי שלפעמים כדאי פשוט לשחרר, ולקום, וללכת, בחיוך. וזה בסדר. אז עם הרבה גאווה, התנצלתי, אמרתי שאני מצטערת שהרמתי את הטון והצגתי בפניו שלפעמים הוא נותן תחושה מאוד מאיימת ותוקפנית. עם חיוך גדול קמתי מהשולחן והלכתי לחדר שלי. הרגשתי שיהיה לי הרבה יותר כיף לשבת לבד בחדר שלי עם המוסיקה שלי מאשר לשבת בשולחן בחברתו.
כשהגעתי לחדר ניסיתי לחשוב האם איי פעם הרגשתי ככה, האם מישהו איי פעם גרם לי להרגיש שיהיה לי יותר כיף לקום מהשולחן. וזה לא קרה עד כה.
זה שיעור שלי בהתבגרות, אני בדרך כלל בן אדם שהולך עם הראש בקיר ולא נכנע בוויכוחים, אני אחפור ואדאג שהצד השני יגיד כן גם אם זה יהיה תחת
איומים קשים באמצעים מזויינים. אבל הפעם הרגשתי שניצחתי.
איומים קשים באמצעים מזויינים. אבל הפעם הרגשתי שניצחתי.
No comments:
Post a Comment