בין העננים לשמיים

הגענו לקודאי-קאנאל.אחרי נסיעה מפרכת דרך אוטובוס מקומי ממייסור לבנגלור, ומשם סוג של סליפר של 8 שעות זמן הודו (12 שעות). החלטנו לעצור לאכול ארוחת בוקר ולקחת מונית לואטה-קאנאל. וואטה, איך שמכנים אותו הישראלים, הוא רכס הר צמוד לקודאי-קאנאל. הבתים ממוקמים על הרכס. חיכיתי לנועה עם התיקים על הכביש שממנו מטפסים לכיוון הבתים, כדי שתמצא את הבית של החברים שהכרנו באום ביץ, ושתבדוק אם יש להם מקום בשבילנו. למזלינו, כך הבנתי מאוחר יותר, היה להם מקום בדירה. (בוואטה, בעונה, מסתבר שמאוד קשה למצוא מקום לישון.)

עלינו עם התיקים והתנשפנו בטירוף, אחר כך נודע לי שזה לא שאני לא בכושר, פשוט המקום גבוהה מאוד והאוויר דליל.

הגענו לדירה גדולה עם מרפסת בטון ענקית שצופה על נוף שאותו לא יכולנו לראות כי ענן גדול הסתיר הכל.

התחלנו להכיר את כל דיירי הבית. הבנתי שהגעתי לבית עם לב גדול. כולם ישר ניסו לתת לנו להרגיש בנוח וזה היה מקסים. הבעיה מבחינתי הייתה שלא הייתה לי עדיין פינה לפתוח את התיק או סתם להזרק. כאמור, לא בגלל התחושה שניתנה לי מהדיירים, אלא יותר בגלל אי נעימות. בכל זאת, נחתנו עליהם ככה פתאום, יש כמות אוכל מסויימת שהם קנו בכסף משותף ולא נעים להתחרע על חשבונם. אחרי שפגשתי קצת חברים בסביבה חזרתי לדירה ומצאתי את עצמי במטבח, מבשלת שעות. עמלנו ביחד על ארוחת ערב וזה היה משחרר. אכלנו כולנו סביב השולחן ואחר כך ישבנו מול האח בסלון על מזרונים על שכולם לאט לאט פרשו לישון.

כשהתעייפתי פרשתי את מזרון היוגה שלי ליד האח (כי היה דייר שעזב בבוקר שאחרי ולא היו מזרונים..) והבאתי לעצמי אלף סוגים של שכבות להתכסות בהם למקרה שיהיה לי קר בלילה. למרבה המזל לא הייתי צריכה חלק מהם. הלילה לא היה נורא בכלל (למרות שהיה לי רק מזרון יוגה...).

בבוקר הלכנו כולנו לקודאי קאנאל לשוק האיכרים של יום ראשון וקנינו המון ירקות פירות ומצרכים. לאט לאט מצאתי את הפינה שלי, לי ולנועה היה מזרון ומקום בחדר, והלבבות של דיירי הבית התקרבו. הרגשנו כמו משפחה. כולם מתחשבים אחד בשני. כולם למען כולם. זאת הייתה הרגשה נפלאה.

שפע הירקות הטריף אותי, טעמתי ירקות חדשים ופירות משונים. המוסיקה פעלה כל הזמן וגיליתי אמנים חדשים ומוסיקה מעניינת מכל הז'אנרים.

ביום הראשון, בזמן שעמלתי במטבח, ראיתי דרך החלון את השקיעה וישר מיהרתי החוצה להסתכל. השמש צבעה את העננים ולצלילי פינק פלויד כמעט ירדו לי דמעות מהעיניים. הנוף בוואטה הוא מסוג הנופים שהמוח לא מסוגל לעכל.

והזריחות, הן הדובדבן שבקצפת.

בכל בוקר קמתי לפני כולם בחושך, ב5:30, כדי לראות את הזריחה. זה מחזה מרהיב. קו האופק הכעור מתגלה, נראה כמו עטיפה של כדור הארץ.

כשראיתי זאת לראשונה הבנתי איך העולם עגול.