החתיכה החסרה

חיכיתי לטיסה שלי בשדה התעופה בצ׳נאי, בחורה ישראלית ניגשה לדבר איתי, וכבר הבנתי שאת סידורי אשרת הכניסה לאיי אנדמן כנראה שלא אעשה לבד.

לקחנו ריקשה יחד משדה התעופה פורט בלייר וחיפשנו מקום לישון.

באיי אנדמן יש מעבורות מהאי פורט בלייר (בו נמצא שדה התעופה) לשאר האיים, בכל יום, עד השעה 14:00. כלומר, אם הטיסה נחתה מאוחר, כנראה שאת הלילה הראשון אבלה בפורט בלייר.

החלטנו לקחת חדר יחד בפורט בלייר, ולמחרת לעלות על מעבורת להאבלוק, האי המפורסם ביותר, שם כבר נתפצל כל אחת לחדר בנפרד.

למען האמת, הגעתי לאיי אנדמן כבר במצב כזה שרציתי את הלבד שלי, התגעגעתי אליו, הלבד האמיתי האחרון שהיה לי היה בגוקרנה. מאז עברתי הרבה, חלקתי בית עם 8 אנשים בואטה קאנאל, חלקתי חדר עם 4 אנשים באורוויל. חודשיים לא הייתי לבד לגמרי.

כשמגיעים להאבלוק, קודם כל בודקים ״מה פנוי היום״, ואז מזדעזעים מהמחירים הלא הגיוניים (בהשוואה להודו כמובן). ע״פ מה שכבר היה פנוי, היה משתלם הרבה יותר לחלוק חדר מפואר לגמרי, עם מיטל, הבחורה איתה הגעתי, מאשר לקחת חושה בסיסית לבד.

החלטתי להתאפק עם הלבד שלי לעוד כמה ימים (כי במילא תכננתי להשאר בהאבלוק כמה ימים בודדים), ולחלוק את החדר המפואר שכלל מים חמים, מגבות, מצעים לבנים, פלזמה (לא שיש לי מה לעשות איתה) מרפסת עם שתי כורסאות ענק ושאר פינוקים ב1500 רופי מאשר חושה עם יתושים צפרדעים וג׳וקים ב900 רופי.

לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי: ״לא נורא ענבר, תדחי את הסיפוק עוד קצת, תבררי מה קורה בהאבלוק, תחליטי לאיזה אי את ממשיכה מפה, ושם יחכה הלבד שלך.״

אז היה לי חדר פאנסי בריזורט יוקרתי.

זרקתי את התיקים ויצאתי לטיול רגלי על החוף, צעדתי על החול הלבן והשתגעתי מהטורקיז שנצץ אלי כבר ממקודם, כששתיתי קפה יקר לפני שחיפשנו חדר. בין עצי הקוקוס הנטויים זיהיתי סלאק ליין ונכנסתי לתוך הג׳ונגל לברר מי הבעלים של אותה רצועה אליה התמכרתי כבר בואטה קאנאל. הופתעתי לגלות שהשכן של סטיב, הבריטי בעל הראסטות הבלונדיניות והסלאקליין, הוא חבר שהכרתי כבר בואטה קאנאל. דיברנו קצת ויצא לי להכיר את כל השכנים, בניהם דין ועומר, זוג מקסים שמטיילים יחד כבר כמה חודשים במזרח. שני אנשים מיוחדים ומקסימים שעשו לי אחלה של קבלת פנים לאי. הם המליצו על מסעדות (בהתחשבות מלאה בשריטות האכילה שלי) והזמינו למרפסת שלהם 24/7 בהכנסת אורחים מעוררת הערצה.

כשחזרתי לריזורט היוקרתי שלי, ראיתי פרצוף מוכר, זה היה תום, חבר שהכרתי מהשכונה ועבד עם אחותי במאפייה השכונתית. זה היה כיף לראות פרצוף מוכר, מסתבר שגם הוא וחברותיו, שחר יעל וקורל, הגיעו בלית ברירה לחדר בריזורט המפונפן. שני חדרים ליד היו גם שתי אוסטרליות יהודיות מתוקות וזוג אוסטרלים (אירי וגרמניה שחיים הרבה שנים באוסטרליה, שבתכלס, המבטא לא מסגיר אותם).

הלכתי ע״פ המלצת עומר ודין לאכול פילה טונה במסעדת אנג׳י קוקו. פעם ראשונה שאני אוכלת דג מאז שהגעתי להודו. הודו הפכה אותי, כמו רבים אחרים, לצמחונית. בלי הרבה ברירות. ביקשתי את פילה הטונה שלי רר כמובן, ו2 מנות הצד ירקות מאודים, וקיבלתי ארוחה שהיא חלום. הפילה טונה היה צרוב בקטנה מבחוץ ואדמדם מבפנים, טיפה מלח פלפל, מעט ליים- גן עדן! וירקות מאודים כאלה לא טעמתי מאז שעזבתי את ארץ הקודש. הללויה!

באמצע הארוחה ניגש אלי יונתן, שכבר ראיתי בהרבה מקומות בטיול. הכרתי את החבורה שלו בלילה השני שלי בהודו, בגואה. היה כל כך כיף לראות אותו בהאבלוק, בסוף הטיול שלו. אביו הגיע לבקר אותו ולעשות איתו קורס צלילה. זה מקסים בעייני, גם אמא של קורל באה לסיים איתה את הטיול בקורס צלילה בהאבלוק.

בבקרים הלכתי לאכול מוזלי (גם ע״פ ההמלצה של עומר ודין) בפאט מרטין. קיבלתי צלחת ענקית של פירות, עם קוואקר, קורנפלקס, קוקוס מגורד ובצד יוגורט. בדיוק כמו שאני אוהבת! (הייתי צריכה להוציא את קורנפלקס השוקולד, שאני בטוחה שלחובבי המתוק היה בא לגמרי בטוב). אחרי המוזלי תמיד הזמנתי קפה קר, שהגיע במרקם מושלם ועם חיוך מאוזן לאוזן של אנשי הצוות הנחמדים.

בפאט מרטין פגשתי את משה ושלומי המתוקים שהכרתי בצ׳נאי, ובאותו הרגע יעל קורל ושחר פגשו את עדי, בחורה מקסימה איתה הן טיילו בתחילת הטיול בפושקר.

זאת מאמא אינדיה.

זה היה מרגש.

האנשים היו מקסימים, הנוף היה מהפנט, אבל עדיין משהו בי רצה לעבור לליטל אנדמן. אי פראי עליו שמעתי ממש קצת וקראתי עליו את פיסת המידע שקיימת בלונלי פלאנט.

ידעתי להארי, מנהל בגסטהאוס בהאבלוק, יש חבר שמנהל גסטהאוס בליטל אנדמן (אחד משלושת היחידים באי) אז הלכתי לדבר איתו. הארי טען שלא כדאי לי ליסוע לליטל אנדמן כי ״לא אוכל להינות מהחוף״. הוא הסביר שיש שם זבובי חול ותנינים ושהגסטהאוסים רחוקים מהחוף. הוא הוסיף שיש שם מרכז גלישה, עובדה שדווקא משכה אותי יותר להגיע לשם.

יצאתי מהשיחה הרבה יותר מבולבלת ממה שהגעתי אליה.

התלבטתי אם כדאי לשרוף יום ולילה של מעבורות (האבלוק-פורט בלייר. פורט בלייר-ליטל אנדמן) ואולי להתאכזב, או ללכת על בטוח ולנסוע שעה וחצי לאי ניל.

זה היה יום שבת אחרי הצהריים, והמשרד של המעבורת כבר היה סגור, אז גם אם ידעתי לאן אני רוצה להמשיך מכאן או לא, לא ממש הייתה לי ברירה אלא לחכות ליום שני בבוקר כדי לקנות כרטיס.

אז דחיתי את ההחלטה ביום וחצי.

הלכתי על החוף לכיוון החדר שלי, עייני שקעו באוקיינוס הצלול, ושאלתי את עצמי- יש לי חברים מדהימים, יש לי אוכל משגע, יש לי נוף שרק בחלומות רואים, אז למה משהו מרגיש חסר?! למה יש לי חתיכה בלב שחסרה!?

כשהגעתי לחדר הוא היה ריק. שמחתי כי יכולתי להתקשר למשפחה לקבל קצת עזרה, נפשית ואינפורמטיבית. באיי אנדמן אין ממש אינטרנט, או דרך אחרת לברר מה לעזאזל הולך באי ניל ובאי ליטל אנדמן, ולאן כדאי לי ללכת. ההורים ניחמו אותי קצת. יש בהורים שלי משהו שמרגיע אותי. כמו שתינוק מניח את הראש על הוריו ויודע שעכשיו הכל בסדר. הייתי חייבת לפרוק, התפוצצתי ובכיתי. כשלפתע, הבחורה איתה חלקתי חדר נכנסה, דבר שגרם לי הרבה יותר לרצות כבר את הלבד שלי. במשך יום וחצי הייתי מבולבלת, ואימי המסורה ניסתה לחפש לי כל פיסת אינפורמציה שאולי איכשהו משוטטת ברשת על שני האיים המסתוריים. היא אמרה שעניין הגלישה שם מתחיל רק במרץ-אפריל ושזו בכלל לא העונה.

החלטתי ללכת, פחות או יותר, על בטוח ולנסוע לניל. סגרתי כרטיס במעבורת הפרטית, כי במשרד הממשלתי לא היה אינטרנט (וכשאין אינטרנט, דבר שקורה לעיתים קרובות מאוד, אי אפשר לקנות כרטיסים). המעבורת הפרטית התבררה כסיוט לא נורמאלי שטסה על הים הקשוח וגרמה אפילו לי, שאין לי בעיות עם ים וסירות, להרגיש לא טוב, אז שלא נדבר על הבחורה ההודית שישבה ליידי שלא הפסיקה להקיא בשקיות.