יצאנו בסליפר (אוטובוס שנוסע מרחקים ארוכים בלילה ובו מיטות) מקודאי קאנאל בשעה 18:00, הינו אמורות להגיע לפונדיצ׳רי בבוקר ומתחנת האוטובוס המרכזית לקחת ריקשה לאורוויל. פונדיצ׳רי, או פונדי, כפי שנוהגים לכנותה, זו עיירה צרפתיתי בחוף המזרחי של דרום הודו, במדינת טמיל נאדו. אורוויל זהו כפר גלובלי, בו חיים אנשים מכל קצוות העולם ביחד, שצמוד לפונדי.
כמו שהודו אוהבת להפתיע, הגענו לפונדי בשעה 03:00 בלילה. למזלינו, היה איתנו בסליפר בחור שהיה אמור להגיע לאורוויל לפגוש את החברה שלו, שגרה שם. בתחנה חיכה לו נהג המונית הקבוע שלו והוא הציע לקחת אותנו איתו. כששאל אם יש לנו מקום שאליו אנחנו אמורות להגיע, גסטהאוס או מקום התנדבות מסויים בו אנחנו אמורות להתארח, השבנו שלא, עדיין מופתעות מהמהירות בה הגענו לפונדי. הבחור, ביחד עם נהג המונית, ניסו למצוא לנו פתרון. המיטב שהעלו על דעתם היה לזרוק אותנו בגג של מסעדה שנקראת סולר קיטצ׳ן, למסעדה יש גג שבלילה נשאר פתוח, וככה, מצאנו את עצמינו על גג של מסעדה סגורה, מנקרות מעייפות, מדליקות נר כדי לראות משהו בחושך האימתני, ומנסות להעביר כמה שעות עד הזריחה. למען האמת, פשוט ישנו על גג של מסעדה סגורה, עד ששני הודים עם פנסים העירו אותנו, סיפרנו להם את הסיפור והם נתנו לנו להשאר ואמרו לנו שהמסעדה נפתחת ב7 בבוקר ושנוכל לאכול ולשתות קפה.
כשהגיעה שעת פתיחת המסעדה גילינו שזוהי מסעדה בה אפשר להזמין ולשלם אך ורק בכסף של המקום. כסף של המקום?! חשבנו לעצמינו, מה קורה כאן?!... כבר אז הבנו שהגענו למקום דיי הזוי. הברמן בקפה הפנה אותנו ללכת למרכז המבקרים של אורוויל, שם, בשעה 8 נוכל לשתות קפה ולאכול משהו וגם למצוא מקום לישון. עייפות, עם התיקים על הגב (והתיק שלי, ארוזה מידי, ששוקל 20 קילו, עם סוודרים מקודאי קאנאל) צעדנו למרכז המבקרים. שאלנו אין ספור אנשים בדרך איך להגיע ושבילי העפר עם הצמחייה הירוקה בצבע ירוק משגע נראה שלא יגמרו לעולם. כשהגענו הינו צריכות לחכות גם שם שהקפה יפתח. אבל הקפה, שעלה 120 רופי והלחם מהחיטה המלאה היו שווים את זה.
משם הלכנו למשרד שבו מרכזים את מקומות הלינה/ההתנדבות הפנויים באותו היום (גם לפתיחה שלו הינו צריכות לחכות, חכויאק). תכננתי להשאר באורוויל 3 ימים, ומשם להמשיך לטירובנדמלאי, עיר קדושה מאוד 3 שעות נסיעה מפונדי. אבל האיש הנחמד במרכז המבקרים קנה אותי בשבוע התנדבות במאפייה/פארם (גינת ירק) בבית של משפחה הודית. בתמורה הלינה+ארוחה יעלו לי רק 200 רופי. יאללה, למה לא. נסענו לגנאש בייקרי ושם קיבלה אותנו עמודה, שהיא אם המשפחה המקסימה שמנהלת את המאפייה. עמודה הסבירה לנו את התנאים הנוחים באנגלית רהוטה והראתה לנו את החדר. החדר המרווח (שיכול להכיל בכיף 6 אנשים מערביים ו12 הודים לפחות), נמצא ממש מעל המאפייה ולו שתי מרפסות גדולות ומגניבות, שני מזרונים, וארבעה קירות. השירותים והמקלחת נמצאים מעבר לכביש, בתוך גינת הירק. 2 תאי שירותים אינדיה סטייל, ומקלחת בין עצי הפפאיה, באמת, סוג של קיר בטון בגובה 2 מטר בצורת ספירלה ובתוכו תלוי מתלה, ברז בגובה כתף, 2 עצי פפאיה ומספר תולעי מים שבאות להשתכשך כששומעות שהברז נפתח. חוויה.
בכל בוקר קמתי מוקדם למאפייה (השעון הביולוגי שלי כבר היה מסודר על שעון ואטה קנאל וזריחות השמש עוצרות הנשימה), נועה העדיפה להתעוררת כשעה אחרי וללכת לקטוף עלי תרד בגינה. לשתי בצק לקרואסונים וסידרתי עוגיות על מגשים, ארזתי לחם עם תוויות נייר מודפסות וסלוטייפ. בין לחמניה לעוגיה הבחנתי שהמאפייה מייצרת רק שני סוגים של לחם -לחם מחיטה מלאה ולחם מחיטה מלאה בציפוי שומשום. משונה, חשבתי, כל כך פשוט להוסיף משהו קטן כמו אגוזים ולהפוך את הלחם למגניב ומעניין יותר. אחרי כמה ימים שיתפתי את אב המשפחה, שבחריצות מפחידה מנהל ומחזיק את המאפייה משעת הפתיחה לסגירה ובין לבין עוסק בעוד תחומי עניין ועבודות, במחשבותיי. הצעתי שנכין לחמים מעניינים ושאבקש מאחותי הקטנה שתשלח מתכון לטופינג של קאפקייק כי הם מכינים קאפקייפ ללא ציפוי(!). מיהרתי להתייעץ עם אימי ואחותי, שמצויינות שתיהן במטבח ובמתכונים. אמא הסבירה איך להכין לחמים מעניינים ובבוקר עמלנו על הכנת לחם גזר.
זה היה מרגש, לעזור למקום לשדרג את עצמו, ולא רק לעבוד כמה שעות, התרומה האמיתית היא לגרום למהפכה, או לפחות לזרוע לשינוי משמעותי.
ביום שעזבתי האב הכין לי לחם בצל!
No comments:
Post a Comment