האיש הירוק בואטה קאנאל

באחד הימים בואטה, כשקמתי כרגיל לראות את הזריחה, התברר שענן גדול כיסה הכל והביא עלינו גשם וקור. לא הייתה ראות והיה ברור שהיום כולם נשארים בדירה.

כמו בכל בוקר, היו לי כמה שעות לעצמי בזמן שכולם עוד ישנו. הכנתי לעצמי דייסת קפה ואחר כך קפה ענק, וישבתי לחלון מכורבלת בשמיכה טיבטית כבדה. ראיתי את הגשם מתדפק על החלון וכתבתי. זה היה בוקר סגרירי מושלם להתכרבל בשמיכה לשתות קפה חם ליד האח, ולכתוב. ניל יאנג ברקע, פורט באוזניי ולאט לאט אנשים מתעוררים וחוזרים לישון. השעות האלה השקטות של הבוקר במקום הזה פשוט מילאו את ליבי באושר. וגם נתנו לי את הפינה שלי בתוך בית עם 8 דיירים.
כשכולם כבר התעוררו, הייתה אווירה קוזית (כמו המילה קוזי באנגלית) בבית. כולם ישבו סביב האח, כולם שלווים. קוראים ספר או מכינים איזה קישוט לבית. באיזשהו שלב דיברנו על הכבש השישה עשר וכמה שזה מתאים עכשיו. ישר מישהו שלף את האלבום וחיבר את הנגן שלו לרמקולים. שמענו את כל האלבום ולכולנו היה טעם של ילדות בפה.
בדירה שלי בואטה, כולם היו הרבה יותר גדולים ממני, כך שהיה כיף לחלוק איתם חוויית ילדות מתוקה למרות הפרשי הגילאים.
התרגשתי, וקצת התגעגעתי הביתה, וקצת נזכרתי בילדות, וקצת נחנקתי בגרוני.

ללמוד לעוף

אחד הדיירים בבית הביא איתו רצועה שנקראת סלאק-ליין. זאת בעצם רצועה שמותחים בין שני עצים והולכים עליה. כן, ממש כמו בקרקס.
הוא קשר את הרצועה בחצר של השכנים כי היו שם שני עצים מושלמים למשימה. כל היום אנשים עלו להתאמן על הסלאקליין מכל הדירות באיזור. לא הבנתי מה ההיסטריה ודיי חשבתי שלא אצליח לעמוד על זה בכלל.
באחד הבקרים, חבר שהכרתי כבר בארמבול בא למרפסת שלי לראות את הזריחה ואחרי בערך שעתיים שישבנו ודיברנו ושתינו קפה, הוא הכריח אותי לעלות איתו למרפסת של השכנים ושהוא ילמד אותי.

בהתחלה הוא החזיק לי את היד ולאט לאט התחלתי להתייצב על הרצועה לבד. הייתי בשוק מעצמי, את האמת שגם האנשים מסביב לא הבינו איך כל כך מהר עמדתי.
התאהבתי בזה.
התחושה הזאת, שצריך לייצב את הגוף בגובהה, על רצועה, היא משגעת. זה מאמץ את הגוף ואת המיינד וזה מדהים! כל פעם שסיימתי את התור שלי כבר חיכיתי לעלות שוב, להרגיש את הגוף והמיינד מסתנכרנים בנשימות עמוקות. זה ממכר.
הייתי שם שעתיים בפעם הראשונה וכבר הצלחתי ללכת 4 צעדים. הרבה אנשים סביבי היו בשוק מהמהירות אבל הסברתי שזה מאוד דומה ליוגה, שאני עושה כבר שנתיים, ולכן יש לי יתרון. אבל זה היה משהו אחר. כל בוקר אחרי הזריחה, עליתי לבד, לפני שכולם הגיעו, עם המוסיקה שלי, והתאמנתי.
רק אני, המוסיקה שלי באוזניות, הולכת על חבל מעל נוף של עננים. זה מרגיש כמו לעוף. זה מחדד את המיינד ואת הנפש והגוף מתמלא באושר. השרירים יונקים אנרגיה מהנשימה וההרגשה שמיימית.
אחרי 4 ימים כבר הלכתי כמעט את כל החבל על רצועה דקה יותר.

בין העננים לשמיים

הגענו לקודאי-קאנאל.אחרי נסיעה מפרכת דרך אוטובוס מקומי ממייסור לבנגלור, ומשם סוג של סליפר של 8 שעות זמן הודו (12 שעות). החלטנו לעצור לאכול ארוחת בוקר ולקחת מונית לואטה-קאנאל. וואטה, איך שמכנים אותו הישראלים, הוא רכס הר צמוד לקודאי-קאנאל. הבתים ממוקמים על הרכס. חיכיתי לנועה עם התיקים על הכביש שממנו מטפסים לכיוון הבתים, כדי שתמצא את הבית של החברים שהכרנו באום ביץ, ושתבדוק אם יש להם מקום בשבילנו. למזלינו, כך הבנתי מאוחר יותר, היה להם מקום בדירה. (בוואטה, בעונה, מסתבר שמאוד קשה למצוא מקום לישון.)

עלינו עם התיקים והתנשפנו בטירוף, אחר כך נודע לי שזה לא שאני לא בכושר, פשוט המקום גבוהה מאוד והאוויר דליל.

הגענו לדירה גדולה עם מרפסת בטון ענקית שצופה על נוף שאותו לא יכולנו לראות כי ענן גדול הסתיר הכל.

התחלנו להכיר את כל דיירי הבית. הבנתי שהגעתי לבית עם לב גדול. כולם ישר ניסו לתת לנו להרגיש בנוח וזה היה מקסים. הבעיה מבחינתי הייתה שלא הייתה לי עדיין פינה לפתוח את התיק או סתם להזרק. כאמור, לא בגלל התחושה שניתנה לי מהדיירים, אלא יותר בגלל אי נעימות. בכל זאת, נחתנו עליהם ככה פתאום, יש כמות אוכל מסויימת שהם קנו בכסף משותף ולא נעים להתחרע על חשבונם. אחרי שפגשתי קצת חברים בסביבה חזרתי לדירה ומצאתי את עצמי במטבח, מבשלת שעות. עמלנו ביחד על ארוחת ערב וזה היה משחרר. אכלנו כולנו סביב השולחן ואחר כך ישבנו מול האח בסלון על מזרונים על שכולם לאט לאט פרשו לישון.

כשהתעייפתי פרשתי את מזרון היוגה שלי ליד האח (כי היה דייר שעזב בבוקר שאחרי ולא היו מזרונים..) והבאתי לעצמי אלף סוגים של שכבות להתכסות בהם למקרה שיהיה לי קר בלילה. למרבה המזל לא הייתי צריכה חלק מהם. הלילה לא היה נורא בכלל (למרות שהיה לי רק מזרון יוגה...).

בבוקר הלכנו כולנו לקודאי קאנאל לשוק האיכרים של יום ראשון וקנינו המון ירקות פירות ומצרכים. לאט לאט מצאתי את הפינה שלי, לי ולנועה היה מזרון ומקום בחדר, והלבבות של דיירי הבית התקרבו. הרגשנו כמו משפחה. כולם מתחשבים אחד בשני. כולם למען כולם. זאת הייתה הרגשה נפלאה.

שפע הירקות הטריף אותי, טעמתי ירקות חדשים ופירות משונים. המוסיקה פעלה כל הזמן וגיליתי אמנים חדשים ומוסיקה מעניינת מכל הז'אנרים.

ביום הראשון, בזמן שעמלתי במטבח, ראיתי דרך החלון את השקיעה וישר מיהרתי החוצה להסתכל. השמש צבעה את העננים ולצלילי פינק פלויד כמעט ירדו לי דמעות מהעיניים. הנוף בוואטה הוא מסוג הנופים שהמוח לא מסוגל לעכל.

והזריחות, הן הדובדבן שבקצפת.

בכל בוקר קמתי לפני כולם בחושך, ב5:30, כדי לראות את הזריחה. זה מחזה מרהיב. קו האופק הכעור מתגלה, נראה כמו עטיפה של כדור הארץ.

כשראיתי זאת לראשונה הבנתי איך העולם עגול.