השיבה לבאלי

הדרך מסימבאווה ללומבוק הייתה קסומה, הייתי פחות עייפה ובהיתי יותר בנוף המהפנט.

ידעתי כבר בדיוק שאני מגיעה לבננה הום סטיי ולוקחת חדר ואת הדברים שהשארתי שם, מחזירה את הגלשן שלי (בלי החרבות והפלאגים, וכן, משלמת על הנזק…) ללומבוק בארל, ונותנת לאוזי חיבוק גדול ומאחלת לו מזל טוב כי יש לו יום הולדת בדיוק ביום שחזרתי.

למחורת כבר עולה על שאטל לסנגיגי, שבצפון האי, ושם לוקחת מעבורת בחזרה לבאלי.

סנגיגי מסחרית ומפוארת, והיה לי קצת זמן עד המעבורת, אז חטפתי קפה קר במלון מפנק על שפת הבריכה (לא כי באמת זה מה שרציתי אלא כי אלו באמת היו האופציות היחידות שהיו קרובות למעבורת).

המעבורת עברה דרך האי גילי טרוונגן… אם לתאר את האי הזה במילה אחת הייתי אולי קוראת לזה גן חיות, בערך כמו שהרמן, החבר הספרדי שלי מהבוקיט בבאלי קורא לקוטה באלי.

איי גילי הם איים בהם הסמים חוקיים, אין לי מושג איך ולמה אבל כנראה שאין שם משטרה…

כמות האנשים המסחרית הסמים (הזולים-והכל-כך-לא-איכותיים), האלכוהול והמסיבות שמתחוללות שם נוראית.

המעבורת עגנה והורידה כמה אנשים שם, כמות האנשים שנכנסת ויוצאת מהאי הייתה מאסיבית, משמאלי ראיתי מעבורת של חיים בסרט שעומדים לעזוב את האי, יושבים להם על גג המעבורת שיכורים רצח מנענעים לצלילי מוסיקה מזעזעת ובטוחים שהם חיים את החלום.

הגעתי לבאלי, מהשקט הקסום של סימבאווה, לאט לאט טיפסתי בסולם הרעש.

איך שירדתי מהמעבורת קפצו עלי המון באלינזים קטנים וניסו למכור לי המון דברים.

הכרטיס למעבורת הוא כרטיס מההום סטי שלי בלומבוק - דרך שאטל - למעבורת - לעוד שאטל שמוריד אותי בדיוק בהום סטיי שכבר שהיתי בו בבאלי.

אז מהמעבורת מיהרתי לשאטל, והגעתי להום סטיי הבאליניזי המקסים שאני אוהבת באובוד.

3 ימים באובוד רשימת מטלות:

ארוחת ערב במסעדה היפנית האהובה עלי - ריושי

לשתות כמה שיותר קפה משובח בבתי הקפה האהובים עלי

לבקר את המייקר שמכין לי את התכשיטים, לבדוק את העיצובים ולשלם כמובן

לקנות כמה שיותר תכשיטים בשוק כדי למכור בשאר מסעותיי

לאכול את כל המאכלים האינדונזיים האהובים עלי

ללכת לצלם כמה שיותר כרטיסי ביקור מהשהות שלי במלזיה ואינדונזיה ולהכנס ל12 שעות של עבודה בhubud על הבלוג.

לעשות יוגה

3 ימים לטיסה שלי לאוסטרליה - lets go!