חוויות מלבורניות

הייתי קצת חולה במלבורן אז מתי שיכולתי עשיתי יוגה בבוקר.

הייתי עייפה, ממסעות.

בכל בוקר הייתי מכינה מוזלי עם חלב וקפה,

מחפשת פרטנרים לרואוד טריפ,

מכינה עוד קפה,

ויוצאת להסתובב.

בכל יום באיזור אחר של העיר הכל כך מלאה הזאת.
כל כך הרבה אזורים שונים.
כל כך הרבה בתי קפה עם קפה משובח לנסות.
כל כך הרבה חנויות מושלמות. כל כך הרבה דברים קורים ברחוב.
כל כך הרבה דברים לעשות.

החלטתי לעצמי, כלכלית, שבכל יום אני מנסה לפחות בית קפה אחד (כי בכל זאת קפה זה לא דבר זול כאן) ויושבת לכתוב קצת...
את שאר הזמן ביליתי בללכת לאיבוד... בכל הסמטאות הקסומות, הרחובות הראשיים ההומים, החנויות, הפארקים, המסעדות..

חקרתי את שוק ויקטוריה לעומק, ראיינתי כל מיני מוכרי תכשיטים כדי לברר מה המחירים בסביבה לפני שאני מוכרת בעצמי. חיפשתי לי מעיל זמש עם פרווה (כמו נעלי אגס) כי קר וחורף וכי רציתי מעיל גדול שיחמם אותי בעיקר כשאצא לרואוד טריפ. המוכרים של מעילי הזמש לא היו נחמדים במיוחד ויותר מזה המחירים היו מופלצים.

המשכתי לאהיל הבא וראיתי שלט גדול 30$ שמונח לו על מתלה מעילים מגניב לגמרי מפליז עם משבצות אולד סקול שחור ואדום/ירוק/כחול ופרווה נעימה ומחממת בפנים. בחנתי אותם היטב לבחור איזה צבע ומידה בא לי. כי במחיר כזה מעיל כל כך גדול ומגניב זה שווה לגמרי.

המוכרת המתוקה הייתה בחורה מבוגרת בת 90, היא ישבה לה בשלווה ושאלה ״וור אר יו פרום״ ״ישראל״ עניתי, היא חייכה ואמרה לי בעברית ״גם אני ישראלית!״

האישה המדהימה והמתוקה הזאת כבשה אותי. ישבתי לדבר איתה במשך שעתיים בערך. היא סיפרה לי על חייה ועל משפחתה. זה היה כל כך כיף להתקל באישה כל כך חזקה ומיוחדת.

לבסוף היא נתנה לי את המעיל ב25$ למרות שרציתי לשלם 30$, ונפרדנו לשלום. הבטחתי שאם אהיה אי פעם בסביבה שוב אכנס לשוחח איתה.

רדפתי אחרי בתי קפה שווים דרך האפליקציה ״בין צ׳ייסר״ (אפליקציה עם מפה ועליה כל בתי הקפה הכי שווים על פי דירוג, תגובות ותמונות) ככה ידעתי אם מעבר לפינה יש בית קפה יותר שווה. כי באמת כל כך קשה לבחור.

כתבתי הרבה. שכבתי על הדשא בפארקים שעות, בוהה בעלים ובדשא ובעצים ובסקייטרים.

רכבתי על סקייטבורד שבן נתן לי, שבכלל היה חלק מהדקורציה של הדירה שלהם ושאף אחד לא באמת משתמש בו. נסעתי מהבית בטורנבורי עד למרכז העיר דרך הפארק ומשם לקחתי טראם לדרום העיר לפארק אחר וגם שם נסעתי עוד קצת.

כן, הסקייטבורד הזה הוא לא המילה האחרונה של פלאן בי, אלאמנט או בייקר, אבל בהחלט אם שולטים בנטייה שלו ימינה עם האגן אפשר לעשות קצת כיף. ואני בכלל לא אלילת הסקייטבורד העולמית, אז זה היה נחמד להרגיש שאני ממש משתפרת.

תהיתי לי בין חנויות גלישה זולות וכמעט קניתי הכל. אספתי מיליון פריטים מדהימים והכרחתי את עצמי לצאת מהחנות ברגע האמת.

גיליתי אזורים מגניבים הלכתי להופעות של השותפה של בן ומולי לדירה והחברים שלה.

אם היה לי קצת יותר כסף גם הייתי הולכת להופעה גדולה של פסטיבל הג׳אז.

בהיתי באומנות הרחוב.

מצאתי מכירה סודית של צ׳יפ מאנדיי על איזה גג. נכנסתי לאופ-שופים. בהיתי באוסטרלים חתיכים. התבוננתי בדינמיות. באנשים. בעסקנים ובסטלנים. באמנות.

ניסיתי לשאוב כמה שרק יכולתי ממלבורן.

בצורה מוזרה שכזו בשעה 5 כל הרחובות היו נראים נטושים. ממש. כנראה בגלל שבתי הקפה והחנויות נסגרים ב5 וכל הרחובות מלאים בהם. זה היה קצת מוזר, כי בכל זאת, מלבורן היא קצת ניורקית... עיר דיי גדולה ומפותחת, ובתור תל אביבית גאה, ציפיתי שהכל יהיה פתוח עד מאוחר. אבל את האמת שזה היה כיף פשוט לחזור הביתה ולבשל עם בן מולי וליסה ושאר חברים שבאו מידי פעם לבקר, להתכרבל בשמיכה ולשתות צ׳אי בסלון עד שכולם מתעייפים לגמרי והולכים לישון.