רואוד טריפ - מקורדיני לסידני

יומיים אחרונים באוסטרליה. אנחנו בלנוקס, מסיימים את הסשן גלישה האחרון, יוצאים לדרך ארוכה, לשדה של סידני, שון יוריד אותי את הגלשן הסקייטבורד ושני תיקים שם ואני אעלה על טיסה לפריז.

קלי ומקס הכינו לנו ארוחת צהריים סלט טופו ברוטב אסייתי ולחם משובח שהבאתי מהחנות האורגנית בביירון.

אספנו את הבגדים שכיבסנו מוקדם בבוקר וכבר הספיקו להתייבש בשמש החורפית האוסטרלית שמסוגלת לשרוף את הפנים ולהזהיב את השיער.

אפילו החליפה הספיקה להתייבש בזמן ארוחת הצהריים.

כבר דיברתי עם סטאן וסיכמנו שנעצור אצלם לארוחת ערב ונמשיך עד אמצע הדרך לקופס הארבר. שם נחנה ונישן, כדי להשלים את הנסיעה ביום שאחרי.

נפרדנו ממקס וקלי והגענו לסטאן בסביבות 7 בערב.

השיש במטבח היה מפוצץ בבקבוקי יין. בחיי שלא ראיתי כמות מסחרית כזאת מחוץ לייקב.

ראינו הזאב מוולסטריט, וסטאן הכין לנו ארוחת ערב פריטטה מדהימה בתנור.

הוא אומר לי ״קאם און אמבה״ (אמבר, במבטא קאנטרי של צפונה לקופס הארבר ודרומה מביירון) ״סטיי דה נייט אנד דרייב טומורו״

״נו ברו איי ניד טו גט אה סארפ בורד בג טומורו און דה וואי דאון״ הסברתי לו שאין סיכוי שאצליח לנהוג את כל הדרך וגם למצוא תיק לגלשן באיזו חנות ביום שרב החנויות סגורות.

״נו פרובלם מייט אייל גיב יו וואן״ סטאן אמר בלי להניד עפעף

אחרי כמה תחנונים ואחרי שהבטיח שיביא לי בבוקר תיק לגלשן ואחרי כמה סימני עייפות סיכמנו שון ואני שנשאר,

״אולרייט״ אמרתי ומזגתי לעצמי כוס יין.

ידענו שבכל מקרה נהיה חייבים ללכת לישון לא מאוחר כי בבוקר מחכה לנו מסע גדול. 860 קמ.

היה ערב בייתי וחמים. סטאן ואני נשארנו לבד בסלון ונרדמנו שם. השאר נמרחו בחדרים אחרים בבית.

התעוררנו שון ואני, שתינו קפה עם סטאן בזמן שהאחרים שפשפו את העיניים.

סטאן הביא לי תיק לגלשן, ויצאנו לדרך.

שון נכנס לכיסא שליד הנהג, ואני הסתכלתי עליו בפרצוף מופתע, כאילו מעולם לא התווכחנו מי נוהג, והוא אמר ״היום זה היום שלך״

חייכתי אליו בחיוך של ילדה קטנה שעכשיו קיבלה את מה שהיא הכי רצתה ונכנסתי למושב הנהג.

יוצאים לדרך.

אוסטרליה - רואוד טריפ - נימבין היפי או סתם פיפי?! חלק א׳

כשיצאתי מהשוק להסתובב קצת ברחוב הראשי וחיכיתי לשון שיבוא לקחת אותי, הרגשתי אווירה מוזרה לגמרי. שונה לחלוטין מהשוק ההיפי בו הייתי זה הרגע.

המקומיים לבושים מוזר, ספק אם הם באמת משוגעים או סתם מנסים בכח לקחת את הסטייל האישי שלהם לקצה.

אנשים קופצים עלי מכל פינה וצועקים עלי שמות של סמים, כל מיני תיירים שחושבים שהם סטלנים קונים כל מיני שטויות שהם בטוח לא צריכים בחנויות שהומצאו במיוחד בשבילהם.

ישבתי בגינה של קפה שנראה לי חמוד, קפה ריינבו, ושתיתי קפה עד ששון יגיע.

עלו לי מחשבות בנוגע למקום הזה, כמה מוזר הוא וכמה שונה מהשוק ההיפי הזה, שבורכתי לפתוח את הדוכן הראשון בחיי בשוק שכזה.

המחשבות האלה לא ממש הניחו לי, כשחזרנו עוד פעם וחצי לעיירה המוזרה.
פעם אחת היה זה לפגוש חבר, הוא אמר שיגיע לערב שירה פואטית בקפה אואסיס.
זה היה ערב שבו המקומיים מקריאים פואטיקה שהם כתבו.
האווירה הייתה אפילו יותר משונה.
הרבה ילדים קטנים משחקים. אישה אסייתית שלא ראיתי יפה ממנה, לובשת שאל גדול יפיפה ושבטי, מה שגורם לה להראות כל כך מדהימה כאילו מתוך מגזין.

הרבה זקנים עם בגדים משונים לגמרי, מכנסי בוב מארלי סטייל, כולל בחורה שאשכרה מהמחשוף שלה מציצה בובה של דב.
כל אלו, בצורה לא היפית לחלוטין.

צעירים שכאילו קיבלו איזה רעיון מה זה להיות מוזר אבל בעצם כולם נראים אותו הדבר.

ואישה אחת שמנחה את הערב, מבוגרת ממש, דקיקה כמו מטאטא, וכן גם שיער הקש הלבן שלה, מטיפה קצת את הדעות הפוליטיות שלה בזמן שהיא מזמינה מישהו ל״במה״ (כיסא) ואומרת שזה בעצם ערב שירה אז בואו לא נדבר על פוליטיקה (כאילו שהיא לא התכוונה לדחוף את זה).

הקשבתי להם. משום מה רציתי לבחון את התופעה הזאת לעומק. רציתי להבין מה לעזאזל קורה שם.

אז ישבתי והקשבתי.
הזמנתי קפה והברמן החתיך הסתכל עלי בזמן שהוא מדליק ג׳ויינט בגודל הראש שלו.
״מה אתה עושה פה״ חשבתי לעצמי, ״מה האג׳נדה שלך לעבוד פה?!״ ״מה מושך אותך במקום הזה״, רציתי לשאול, אבל חזרתי למקום שלי, בצד, מתבוננת.
שון מחכה בחוץ, מתעניין באיזה משהו שהוא ראה במתחם בו היה השוק, בצד השני של הכביש, שכבר כמעט נגמר. אני מחכה בפנים. החבר לא ממש מגיע, אבל אני שם, חוקרת.

מקשיבה למילים שבחור צעיר עם כובע נוצה מקריא, לבוש כמו הדבר הראשון שיעלה לך לראש כשיגידו את המילה ״סופר״. כאילו הלך חנות חנות וחיפש את המלבוש המושלם. הוא מדבר על אהבה ועל כל מיני דברים שלא ברור אם הוא הכניס אותם לסיפור כדי להיות נערץ על הקהל הזה, הנימבינאי, הסצנה. לא בטוח שהוא בכלל מתכוון לזה או יודע על מה הוא מדבר, אבל אם הוא יכניס את המילים האלו מישהו בטוח יאהב. מישהו בטוח יתן לו ביקורת אינטלקטואלית ברמה פלצנית אליטיסטית שכבר עוברת את ההגיון הבריא של אנשים נורמאלים.

מתעכב על מילים גבוהות ומדבר בטון פגיע, כאחד שנשבר לו הלב. כפצוע.

החבר לא הגיע וקבענו ליום אחר, ובינתיים אני המשכתי לחשוב על המקום המשונה הזה. על התיירים שבאים אליו, על המקומיים שחיים בו או עוברים לגור שם, ועל השוק הזה, הכל כך מיוחד.

רואוד טריפ - נימבין מרקט

יום שלם ניסיתי לברר איך אני יכולה למכור את התכשיטים שהבאתי מאינדונזיה באיזה שוק בסביבה של ביירון.

כבר הרבה זמן חיפשתי איפה אני עושה את זה אבל הבנתי שברב השווקים צריך אישור, שהאישור עולה כסף, ואת הסכום הזה שווה להוציא אם אני מתכוונת לעשות מיליון שווקים לפחות 3 חודשים ולא 3 שבועות.

אז חיפשתי איזה שוק היפי בחוואה שיתן לי לפתוח את הדוכן שלי ולעשות קצת כסף. ובכלל, אני מעדיפה למכור בשוק היפי מאשר בשוק של פלצנים (בשלב מאוחר יותר יהיה נחמד למכור בשוק פלצני כי שם גם עושים הרבה כסף...)

דרך שוק הירקות של נימבין הגעתי לטלפון של בחורה מחנות אורגנית בנימבין והיא שלחה אותי לקאראוונג. הבחור שאחראי על שוק האמנים של נימבין.

התקשרתי אליו והוא היה כל כך נחמד, פשוט היפי אמיתי, אמר לי להגיע מוקדם בבוקר ושהוא ימצא לי מקום.

הזהרתי את שון שאנחנו חייבים לקום מוקדם, לפחות אני, ושהוא ימשיך לישון, אני אנהג לנימבין. שעה וחצי. ב6 וחצי בבוקר. שון לא ממש אהב את הרעיון ומעבר לזה הוא רצה להרוג אותי כשכבר התעוררתי והתחלתי לנהוג לשם.

התרגשתי לגמרי, פעם ראשונה שאני מוכרת בדוכן בשוק אמיתי.

כשהגעתי ראיתי המון אמנים מארגנים לעצמם דוכנים, כולם היפים, וקאראוונג ישר מצא לי מקום ליד גבריאל וחברה שלו (לברר מה השם שלה). מסתבר שגבריאל הוא בחור ישראלי, והוא החברה האוסטרלית שלו כבר מטיילים הרבה שנים, בעיקר בהודו. עכשיו הם חיים באמצע שום מקום ליד נימבין ביערות ומגדלים לעצמם את האוכל ועושים הרבה אומנות. כישראלי לישראלי גבריאל ישר גרם לי להרגיש בבית, הם עזרו לי כי להם יש דוכן מסודר של ממש ואני בקושי יש לי איזה כיסא מתקפל עם קופסא של נעלי אגס שעליה פרשתי סארונגים ועליו שמתי את מגש הצדפים שהבאתי מאינדונזיה.

עוד סארונג על הרצפה ועליו גופיות מקרמה קטנטנות ואני יושבת מאחורי כל זה.

שון עשה סיבוב בנימבין, שתה קפה וחזר, הוא הכיר את גבריאל ושאל אותו לאן כדי לו ללכת בזמן שאני מוכרת בשוק, ואיכשהו מצא את עצמו נשאר שם כמעט כל השעות האלה. ולא סתם. השוק הזה היה קסם. באמת. משהו שלא ראיתי אף פעם, מן אווירה היפית אמיתית. ילדים רצים יחפים. אומנות בכל פינה. הקהל יפייפה. המוסיקה קסומה. הכל פשוט כל כך צבעוני ואפילו יש הרגשה שיש ניצוצות באוויר.

ואפילו מכרתי שני תכשיטים.

רואוד טריפ - ביירון ביי

ביירון ביי, הו ביירון ביי. כמה שמעתי על ביירון ביי.

זה טוב, זה לא טוב, זה היה טוב ועכשיו כבר לא טוב.

בואו אני אחווה את דעתי על ביירון ביי.

ביירון ביי היא עיירה יפיפיה, עוד נכס של אוסטרליה שנהרס למטרת כסף ותיירות.

החופים מפוצצים בגולשים גם אם אין גלים. המקומיים חיים בסרט. הרחובות עמוסי תיירים וצעירים שהגיעו לביירון ביי כדי לעוף על הטיול שלהם, ולי נותר להגיד, ביירון ביי זה מקום נחמד, אבל זה ממש לא העיירה ההיפית מהסיקסטיז או מהניינטיז.

יש קפה טוב ואוכל טוב, יש כוסיות, ויש הוסטלים. אני קצת פחות בעניין של טיול הוסטלים אז זה קצת פחות הסטייל שלי. מצטערת.

קצת פחות מתלהבת ממסיבות ״בוא נשתכר עד הבוקר ונזדיין״ עם עקבים ותכשיטים מזויפים ומחליק בשיער...

אבל בכל זאת שמענו על אחד ההוסטלים שהוא חוויה, שחייבים לחנות שם את הואן (כי בביירון קשה למצוא מקום בחינם ושם זה גם נחמד וגם לא יקר).

אז הגענו לארטס פאקטורי. שאני חייבת לציין, זה מקום דיי מגניב, בשביל יומיים שלושה, ובשביל פעם ראשונה שלא ידעתי בכלל מה זה הוסטל ושכולם בנויים אותו הדבר ועל אותו העקרון.

יש שם באופן עקרוני הכל, אין שום צורך לצאת. יש קפה טוב ואוכל כל היום (גם אחרי שסוגרים את כל בתי הקפה בשעה 17:00, בכל רחבי אוסטרליה, שזאת מדינה ממש מתקדמת...) יש בריכה, מטבח ענק, מסעדה, משרד תיירות, ואפילו בית קולנוע... יש גם אגדה שיש איזור של אוהלים בהם התרמילאים שאין להם כסף לשלם עושים קמפינג ועובדים מספר שעות ביום בהוסטל.

פגשנו שם כמה אנשים משונים, מעין אנשים שחושבים שהם היפים, שיש להם מעין רעיון כזה מה זה להיות סוג של היפי סוג של היפסטר, והם סוג של מכריזים על עצמם כמלכות הכיתה. ברצינות. הם אמרו לנו ״הוווו עכשיו אנחנו ניתן לכם לשבת איתנו״

וכל מה שעבר לי בראש זה: ״וואט דה פאק נשמה, תודה אבל לא תודה, באיזה סרט אתה חיי?! אני ממש לא רוצה לשבת עם מישהו כמוך אחרי שאתה אומר משהו שכזה.״

נסענו קצת בביירון, עשינו סשן למרות שהסוואל לא היה מדהים והייתה המון רוח והמון אנשים. הסתובבנו קצת ברחובות בהינו באוסטרלים עושים סלאק ליין ושתינו קפה.

לשון הייתה יום הולדת, הייתה לי הרגשה שהוא בחיים לא יספר לי שיש לו יום הולדת כי הוא בן אדם כזה, דיי מופנם. ואיכשהו גם הייתה לי הרגשה שתהיה לו יום הולדת בדיוק בזמן שאנחנו מטיילים יחד. אבל שכחתי לבדוק את התאריך יום הולדת שלו. במקרה הוא פלט משהו שיש לו יום הולדת ואני מיד אמרתי שחייבים לעשות משהו ולחגוג. הוא לא היה בעניין, ואני לא ממש מסוג הבחורות שיכריחו אותו, ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותו וכבר עלו לי רעיונות בראש איך להפתיע אותו. אבל כבר הבנתי עם מי יש לי עסק, ועדיף לתת לו את הספייס שלו, להזמין אותו לבירה, ופשוט להבטיח שהיום לא נתווכח על כלום.