בכל בוקר תרגלנו יוגה ובכל ערב למדנו ותרגלנו מדיטציה.
זה היה קסום. אין להסביר איך שזה פותח וסוגר את היום בצורה מושלמת.
שלא נדבר על הנופים הקסומים בהם תרגלנו...
ושבכל זה גם הייתי עם אמא לצידי, אז בכלל כל מה שקורה בין לבין זה אקסטרה.
לפני שהגעתי לסרי לנקה תרגלתי שנתיים וחצי יוגה, ופעמיים וחצי מדיטציה...
שתי המדיטציות שעשיתי עד כה היו אקטיביות ועוד איזו חצי פעם שישבתי באשראם בטירובנדמלאי בהודו, עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז.
-ככה שבנוגע למדיטציה נפתחתי לעולם חדש.
כן, זה נכון שבסוף תרגול היוגה, התנוחה האחרונה היא שאוואסנה, שזה בעצם תנוחת המנוחה, בה נותנים להכל לשקוע ומרחפים בין גלי האלפא לגלי הבטא, בין המציאות לחלום, בין העירנות לשינה.. וגם בפראנאיאמה, שאני מתרגלת כבר הרבה זמן ביוגה, סוג של מגיעים למצב מדיטטיבי.
אבל מדיטציה, ככה לבד, בישיבה, מאפס, אף פעם לא תרגלתי. אף פעם לא ידעתי איך באמת עושים את זה, איך כל האנשים האלה פשוט יושבים שם עם הידיים על הברכיים ונכנסים למצב הזה.
אורית חשפה אותי לעולם מהפנט. לעולם שבו עם קצת תרגול וריכוז, המוח מגיע לרמות שהוא עוד לא נחשף לפני.
כשהגענו לרכס הר הסיגרייה (רכס האריה, ״פקק מגמה״ שזה פחות או יותר תוצר של הר געש שהיה שם, יצר את הדבר הזה, והלך), התפצלנו וכל אחת מהבנות בקבוצה עלתה בקצב שלה, כי בכל זאת, מאות מדרגות...
בין מערות קטנטנות, לחומות עשויות אבנים וקופים מתרוצצים, עליתי מדרגות והייתי סקרנית לגלות מה מחכה לי שם למעלה.
כשהגעתי לפסגה פגשתי את אורית, הנוף היה כל כך מטריף שהחלטנו לעשות מדיטציה, שם, בגובה אלוהים-יודע-כמה, איפה שבמאה החמישית הנסיך קָסְיַאפַּה רצח את אביו גזל מאחיו, מוֹגַלָנַה, את התענוג למלוך, וברח להודו למצוא לו צבא (סוג של המלט סרי לנקי אם תשאלו אותי) -שם אורית ואני יושבות לעשות מדיטציה. הצטרפה אלינו רוזי, אחת הבנות מהקבוצה, ויחד בהינו בנוף הפנורמי והשקטנו את התודעה.
שקט.
שלווה.
רוגע.
בין השיעורים, לפני ואחרי, אורית הייתה לי חברה אמיתית. כשגיליתי שיש לה בן בערך בגילי הייתי בשוק. גם על פי המראה, אבל גם על פי החיבור המדהים שהיה לי איתה. היא בחורה מיוחדת, חכמה, מצחיקה, כיפית ומעל הכל יש לה לב של זהב.
אני פוגשת המון אנשים בכל יום, אנשים מדהימים ומיוחדים, אבל בכל זאת, לא הרבה פעמים קורה לי שאני פוגשת מישהו כל כך מיוחד שמשאיר אצלי חותם כזה עמוק בלב.
אורית הייתה אחת מאלו שכן.
היא מורת דרך מעבר להיותה מורה ליוגה, למדיטציה, לפראנהימה.
היא מייצגת בעייני את מהות היוגה.
את האיזון,
את ההכלה,
את הרוך.
כשאמא שלי אמרה שהיא תתחיל לתרגל יוגה גם בארץ ושהיא תתחיל ללכת לאורית לא הייתה מאושרת ממני. ידעתי שהיא בידיים טובות.
No comments:
Post a Comment