מיכל ואני הזענו שעתיים וחצי דרומה למידיגמה ברכבת.
עומר, החבר ששהה שם, אמר לי שהוא נמצא בגסטהאוס שנקרא המקום של רם.
כבר בהתחלה כשעומר אמר לי שהוא במידיגמה ביררתי קצת על המקום ו׳המקום של רם׳ תמיד הוזכר איכשהו.
יצאנו מריקשה שלקחה אותנו מתחנת הרכבת וזרקה אותנו שתי דקות משם במקום של רם. ישר כשנכנסנו מישהו הביא לנו מפתח והשאיר אותנו בחדר בקומה השניה. הנוף היה מהפנט, הלסת שלי נשארה על הרצפה, בכלל לא הספקנו לדבר איתו על המחיר. החדר ענק. מאוד בסיסי... אבל מי צריך יותר אחרי שבועיים שהייתי לפחות נסיכת הנילוס בריזורטים מפוארים?!
התאוששתי מהנוף המדהים וירדתי למטה לחפש את עומר, אז פגשתי את להב, בחור זהב שאמר לי בעברית שהוא גם חבר של עומר ושהוא כנראה גולש עכשיו.
להב הגיע לסרי לנקה עם כמה חברים, כולם בכיתה י״ב וכולם מקסימים. עזבו את הספרים והמחברות מאחור וטסו לסרי לנקה לגלוש ביחד. ככה, שניה לפני הבגרויות.
כולם בחורים זהב וכולם הולכים להיות חיילים קרביים. אז שניה לפני שהם מקריבים את הגלישה למען המולדת, מגיע להם להקריב כמה שבועות של צלצולים ומחברות למען הגלישה.
מיכל ואני שקענו בשיחה על הודו בעודנו צועדות על החוף של הגסטהאוס.
נפעמתי מהחוף המהמם הזה. הסלעים, הצמחייה, החול הרך, הגלים..
השמש התחילה לשקוע וצבעה את השמיים בכל גוון אפשרי של אדום כתום וצהוב, אומרת ברכות ״ברוכות הבאות למידיגמה״.
לאט לאט השמש אספה אנשים אל החוף, מהגסטהאוס ומהגלים.
יצירת האומנות שלה הייתה ארוכה ומדהימה, עם ליטופים של גיטרה ברקע...
זהו המקום של רם.
No comments:
Post a Comment