טוואו סמפורנה מבול

אזהרת מסע -

הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.

PEACE AND SAFE TRAVELLES

שבועיים לקח לי להבין איך לעזאזל אני יכולה לצלול באי סיפדן, המקום החמישי ביופיו בעולם כולו בצלילה.

בחיים לא התעניינתי בכלל בעולם שמתחת למים, ואם לאמר בכנות, בכל פעם שנכנסתי לים או הלכתי יחפה במים רדודים קצת חששתי מהיצורים המשונים שבטח זוממים לתת ביס ברגל המסכנה שלי. אבל כשהגעתי לאיי אנדמן, ובכלל לא הייתי במצב רוח ללמוד לצלול (אפילו לא העלתי בדעתי לצלול לפני שהגעתי לשם..) כולם היו כל כך בקטע, שהחלטתי שהיעד צלילה הבא שאליו אני אגיע, לפחות אעשה קורס...

שאלתי את דוקטור גוגל (כמו שנועה, החברה איתה טיילתי בהודו, נוהגת להגיד) ״דייבינג אין מלזיה״ ומכל פינה קפץ עלי השם ״סיפדן״.

בלי היסוס התחלתי לרדת לשורש העניין!

הבנתי שמדובר באי השייך לבורניו (האי המזרחי של מלזיה), במדינה שנקראת ״סבה״.

גיליתי שלאי סיפדן בכבודו ובעצמו מורשים להכנס אך ורק 120 אנשים ביום, כולל אנשי הצוות שמדריכים את הצלילה.

זאת אומרת, שכדי לצלול בסיפדן צריך לשהות על האי ״מבול״ או בעיר ״סמפורנה״ שעל היבשת. כל מרכזי הצלילה נמצאים על האי מבול ולכל אחד מהם ריזורט משלו. כל זה על אי שללכת מצד אחד לשני לוקח לא יותר מ20 דקות.

הדבר שהפריע לי יותר מהכל היה שלשהות על האי מבול נראה היה ככמעט לא אפשרי לבעלי תקציב תרמילאי.

בלי להתייאש חרשתי את גוגל לאורך ולרוחב עד שמצאתי את אנקל צ׳אנג. בערך המקום היחידי שמתאים לתקציב מצומצם (חוץ מחדר או שניים של דורמז, ל10 אנשים, שגם הוא לא ממש זול בריזורט בשם ״סקובה ג׳אנקי״).

אנקל צ׳אנג מציע דורמז של 4 אנשים עם ארוחות לכל היום, ותה/קפה בסכום לא ממש נוראי. אבל המחשבה על לחלוק חדר עם אנשים אחרים שאני לא מכירה קצת הרתיעה אותי.

לפני שיצאתי לטייל קראתי פוסט של בחורה שסיפרה שהיא וכל החברים שלה נכנסו לדורמז יחד, במיטה האחרונה שנותרה הם נתנו לבחור אחר להצטרף. אותו בחור שהם לא הכירו, רוקן אותם לגמרי מכל דבר ערך שהוא יכל למצוא.

אז אחרי סיפור שכזה לא מיהרתי ללכת על דורמז, ולמען האמת בהודו וסרי לנקה אין יותר מידי דורמזים...

אבל בשביל לצלול בסיפדן ולשהות על אי יפה ולא בעיירה קטנה ומטונפת כמו סמפורנה, אני מעדיפה ללכת על דורמז וגם קצת לצאת מהתקציב שלי על זה...

אחרי שבועיים שהתכתבתי עם בחורה מהמשרד של אנקל צ׳אנג, סגרתי לי הסעה מהשדה בטאוואו לעיירה סמפורנה. שם קיבלו אותי במשרד של אנקל צ׳אנג וסידרו לי מלון לישון בו את הלילה, כדי לעלות על הסירה הראשונה שיוצאת בבוקר שלמחרת לאי מבול.

העיר סמפורנה היא עיר נמל דיי משעממת. מתחת למלון הייתה מסעדה הודית שלא מגישה צ׳פטי אז הלכתי לסופר לקנות לי איזה לחמנייה, או קרקרים, וקפה, כדי שיהיה לי כי אלוהים יודע מה קורה שם על האי הקטנטן הזה.

כשהגעתי לקופה ראיתי ילדה, בערך בת 10. יפיפייה. היא החזיקה ביד שטר שבטח אחד ההורים שלה הביא לה כדי להביא משהו מהסופר. ביד השניה היא החזיקה איזה מוצר שאפילו לא היה לי מושג מה הוא. הזכיר לי את הימים בהם הייתי אני מקבלת את השטר הירוק הישן של ה20 ש״ח, כדי ללכת להביא איזה משהו מהמכולת, או לקנות לעצמי איזה ארטיק. אתה מרגיש גדול, שההורים שלך נותנים לך את הסמכות ללכת ולקנות, ולבדוק את העודף.

ראיתי אותה לוטשת עיניים לחטיף שוקולדי שהיה על אחד ממדפי הקופה, האלה שמנסים לפתות אותך שניה לפני שתצא מהסופר בלעדיהם. היא שלחה יד לגעת בו, מדמיינת בראשה את הטעם המדהים והמתוק שהחטיף הזה היה יכול להעניק לה.

הגיע התור שלה לשלם, חלומה בהקיץ הסתיים ברגע, היא שילמה ויצאה מהחנות.

מיהרתי לחטוף חטיף אחד מהמדף ולשלם מהר על הכל, רצתי אחריה והבאתי לה את הממתק.

׳זה בשבילך׳ אמרתי לה.

היא הייתה בשוק. הסתכלה עלי בעיניים המלזיות היפות שלה ואמרה לי תודה בביישנות.

חזרתי לחדר, אכלתי איזה לחמניית המבורגר שמצאתי באיזו עלק מאפייה בדרך מהסופר והלכתי לישון.

כל היום ניסיתי להוציא כסף מהכספומט. אלף ואחד פעמים, אחרי שעסקת האשראי לא עבדה במשרד של אנקל צ׳אנג. לא הבנתי מה קרה. כי הרי יש מספיק כסף בחשבון...

כבר הסתבכתי עם הכספומט בקואלה לומפור וניסיתי להבין מה לעזאזל לעשות.

שיחות עם אמא ועם הבנק הבהירו את הטענה שמלזיה היא בין המדינות עם כמות ההונאה הגדולות ביותר, והכרטיס שלי חכם מידי בשבילה. אחרי אין ספור שיחות ובירורים נפתרה הבעיה.

אבל את הכספומט הכחול על פינת הרחוב שם בסמפורנה אני לא אשכח.

קרני שמש ליטפו צמרות עצים שהתגלו מהחלון שלי, הגיע הבוקר, כך גם הטרמפ שלי למשרד שעל הרציף והסירה שלקחה אותי לאי.

3 יפניות... או סיניות.. עשו מלא רעש והרבה תמונות כל הנסיעה לאי.

אותי יותר עניין ילד קטן שעובד אצל אנקל צ׳אנג שתפקד על הסירה כאילו הוא נולד שם.

התחיל לרדת קצת גשם והים היה דיי סוער, (מה שגרם לאסייתיות לעשות קצת יותר רעש...) אבל כשהגעתי לאי השמיים התבהרו.

ירדתי מהסירה, עם תיק קטן ותיק עוד יותר קטן. מאושרת מהמשקל הקל איתו אני מטיילת, כאילו חייה בסרט לרגע שלא מחכה לי תיק ענק בקואלה לומפור בשמירת חפצים.

ראיתי בחור מקועקע עם בגד ים שחיכה על הדק של אנקל צ׳אנג.

״את אמבר?״ הוא שאל.

״כן...״ מבולבלת מהעובדה שהוא יודע מי אני עוד לפני שהגעתי ועשיתי רעש.

״היי, אני אנדריי, אני מברזיל ואני המדריך צלילה שלך. מאיפה את?״

״פולין... כאילו אבא שלי תימני ואמא שלי פולניה...״ לא יודעת באמת אם לתחיל להכריז שאני מישראל...

״אהה... מתי את אמורה לצלול בסיפדן?״

״בעוד 3 ימים...״

״אהההההה.. אז לכי תשימי את התיק שלך בחדר ותבואי לפה...״

הנחתי את התיק בחדר עם 4 מיטות ופגשתי את השותפות השווייצריות שלי (או שהם היו שבדיות. אני תמיד מתבלבלת...).

חזרתי לדק וישבנו אנדריי, לי שהוא בחור סיני-מלזי, ונלי מרוסיה.

בלי להתבלבל אנדריי שאל אותי ״אז סיימת את השנתיים שלך בצבא ויצאת לטייל?״

הייתי המומה. איך הוא ידע שאני מישראל??

״איך אתה יודע שאני מישראל??״

״איך שאת הולכת, איך שאת מדברת... טיילתי הרבה בעולם והרבה בהודו. אני מכיר ישראלים טוב... אפילו אמא שלי יהודיה, גרתי בישראל ואני יודע לדבר קצת ולקרוא...״

במבטא שבור הוא אמר בעברית ״יש לך עיניים יפות״

צחקתי ושאלתי אם איזה בחור לימד אותו את זה כדי להתחיל עם בחורות..

תוך שעה כבר הייתי במים. 18 מטר. עם חליפה ואוויר והכל. עם צב ענק, סירה קטנה ששקעה, ומלא דגים.

איך? ככה זה כשהחנות צלילה שלך היא יותר תכלס ופחות בולשיט.

נלי נלחצה והחליטה לותר. היא רגילה לשנרקל ולעצור את האוויר, מה שאסור בתכלית האיסור כצולל סקובה.

מאוחר יותר עשיתי סקילז עם לי ואנדריי.

בערב לי ואני עשינו (ביחד. כן, בדיון משותף...) את המבחנים התיאורטיים והייתי חצי דרך לקבל את ה״אופן וואטר״ שלי (כוכב ראשון בתרגום לעברית).