שבוע במקום של רם עבר, ואני כבר הייתי צריכה לקחת את הרכבת שמגיעה לקולומבו ומשם לתפוס את האוטובוס לשדה התעופה. תאיר ועומר היו צריכים גם הם להגיע לקולומבו כדי להאריך את הוויזה לסרי לנקה, אז הם החליטו להצטרף אלי, ולעשות איזה לילה בקולומבו, לקפוץ לקזינו ואולי להרוויח עוד כמה ג׳ובות להמשך הטיול.
ארזתי את התיק הענק שלי וחיכינו לרכבת.
הרכבת הפעם הייתה הרבה יותר ישנה מהרכבת שמיכל ואני לקחנו שבוע לפני, בכיוון ההפוך. אבל החלונות היו ממש גדולים ופתוחים לרווחה אז בין טיפת זיעה אחת לשניה, לפחות יש הרבה רוח. התרווחנו על שני ספסלים והכנו את עצמנו לכמה שעות טובות של נסיעה.
ממש קרוב לקולומבו פתאום נשמעה חריקת גלגלים והרכבת עצרה בפתאומיות. לא הבנו מה קרה וכולם הוציאו את הראש מהחלון בהסתקרנות.
מהר מאוד גילינו שמישהו החליט להתאבד על פסי הרכבת וברגעים אלו ממש הוא הצליח לשים קץ לייסוריו.
לא ידעתי ממש איך לאכול את זה. אפילו לא הסתכלתי מהחלון. היה לי פחד מדם כמה שנים, אני חושבת בגלל שאחותי הגדולה תמיד הייתה אומרת לי לא להסתכל בסצנה שסקאר הורג את מופסה במלך האריות. למזלי הצלחתי לפתור את העניין הזה, בעזרת אמא שלי ותהליך NLP קצר, אבל לראות איש חצוי לכמה חתיכות (לא כזה שקוסם חותך ומחזיר אחרי הוקוס פוקוס..) היה טו מאצ בשבילי.
אחרי בערך חצי שעה הרכבת המשיכה לנסוע.
אני משערת שלעולם לא נדע מה הם עשו עם הגופה...
עומר ותאיר הגיעו לקזינו והפסידו כסף ואני נתקעתי באוטובוס עם מלא אורות ושירים סרי לנקים בקולי קולות עם מיגרנה מטורפת בדרך לשדה התעופה.
פגשתי את האנה, החברה הנורבגית שהכרתי במידיגמה, בכניסה לשדה. ידענו שזמני הטיסות שלנו זהים וקבענו שנפגש שם.
אחרי כל הבידוקים ואחרי שקנינו קצת מדבקות של גנאש ושיווה ישבנו לשתות קפה בדיוטי פרי.. האנה סיפרה לי על אינדונזיה. היא הייתה שם כמה פעמים ואחותה גרה באובוד, לומדת ומלמדת יוגה.
היא אמרה שתקשר בנינו והמליצה לי על מקומות לגלוש בהם בבאלי ועל מקומות שווים לאכול.
היא סיפרה לי על האי לומבוק, עליו כבר שמעתי ממטיילים אחרים שהיו באינדונזיה. נפרדנו לשלום והחלטנו שנפגש כשאעבור לגור בברלין...
עליתי על הטיסה של אייר מלזיה (קצת אחרי האסון...) והחזקתי אצבעות שלא ניפול לים...
No comments:
Post a Comment