אנקל צ׳אנג הגבר

אזהרת מסע -

הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.

PEACE AND SAFE TRAVELLES

ביום הראשון שהגעתי למשרד בסמפורנה ראיתי את אנקל צ׳אנג בכבודו ובעצמו. אי אפשר להתבלבל. הבחור המלזי-אסייתי עם הקוקו, יושב ליידי במשרד ומעשן סיגריה אחר סיגריה.

בחנות הצלילה שיושבת על המי הטורקיז, התעוררתי בכל בוקר עם חיוך ענק על השפתיים. האי הקטן עם החול הלבן, הצוענים, השקיעות היפיפיות.

התאהבתי.

במקום. באנשים. בנופים. באווירה.

הרגשתי כמו היפית, עם התיק הקטן שלי, עם כמה בגדים בודדים, עם מקלחת בבאקט ומיטה. כמה פשוט.

אורז מאודה קרקרים קפה שחור ואבטיח.

הבחורים שעובדים בחנות הצלילה הם חבורה של מלזים מקסימים, בחורים מקומיים, מגניבים ממש. מנגנים, שותים, מתחילים עם בחורות מערביות.

אנטי ואנקל לי היו ההורים שלי שם. אנטי זאת ה״ביג מאמא״ של המקום. היא באמת כזו. היא תאהב ותחבק ותעזור ותעשה הכל בשביל שתרגיש בבית. אנקל לי הוא האחראי על הציוד והוא ידאג שלא יחסר לך כלום, כולל הומור של אנקל מלזי מקומי.

שני ילדים צוענים שאנקל צ׳אנג אימץ לחנות היו כמו האחים הקטנים שלי. והטבחית כבר יודעת כמה אני דפוקה באוכל ומכינה לי חביתה בלי שמן ובלי חמאה.

הרגשתי בבית. הרגשתי שיש לי בית בקצה השני של העולם. הרגשתי שלא בא לי לעזוב.

חשבתי שאבוא ללמוד לצלול, אצלול בסיפדן ואסע לאיזה ג׳ונגל עתיק בקיבינימט בבורניו.

אבל לא. לא רציתי. לא התחשק לי לעזוב את המקום הזה.

חיכיתי לעוד אישור לצלול בסיפדן, ואם לא יתפנה אז אצלול באי שנקרא שמיל.

בינתיים פשוט חייתי על אי יפיפה שנראה כמו גן עדן.

היו עוד כמה אנשים שנתקעו קצת יותר מהזמן הקצר של הקורס, כמו מטאו. החבר האיטלקי שהכרתי שם. בחור מגניב ומעניין.

המקומיים קראו לו ישו כי היה לו זקן ארוך ושיער עד הכתפיים. האמת שהוא גם סוג של דמות.

ביום שמטאו עזב, עליתי איתו על הסירה לסמפורנה כדי לקנות כמה דברים בסופר ולהוציא כסף מהכספומט. הסתובבתי איתו קצת וחזרנו למשרד של אנקל צ׳אנג.

שם ראיתי אותו שוב. את אנקל צ׳אנג. דיברנו קצת, סיפרתי לו שאני מישראל ושאני מטיילת עם דרכון פולני, שאני מתה על המקום שלו, שאנשי הצוות שלו מקסימים ואדיבים ושאני מרגישה בבית.

נפרדתי ממטאו וחזרתי לפיסת גן העדן.

כמה ימים מאוחר יותר הייתה איזו שמועה שהייתה חטיפה בסמפורנה. שכמה פיליפינים חטפו איזה שני יפנים. כולם קצת נבהלו ופתאום הגיעו המוני חיילים לחנות הצלילה. לא הבנתי מה קרה, אבל לאט לאט התברר שאנקל צ׳אנג אירח יחידה צבאית, לא היה לי ברור אם זה קשור לחטיפה ואם זה עניין של לאבטח את המקום או שזה סתם עניין פורמלי.

אחד החברים שישבתי איתם לאכול ארוחת ערב הוא מלזי, זוהר, מקואלה לומפור, הוא מטייל המון וצולל המון ומגיע לאנקל צ׳אנג פעם בכמה זמן, אז הוא מכיר את כולם. הוא קנה מלא פירות ים וביקש מהטבח לאדות אותם בשבילו. הוא פתח שולחן גדול והאוכל היה מעדן. בעודי טועמת סליפרז אנקל צ׳אנג ניגש אלי ואמר לי ״תשמעי, המפקד של היחידה לא מאמין לי שאת מישראל, את חייבת לבוא איתי אליו!״ הייתי קצת בשוק, האם זה בסדר??? הוא מפקד יחידה מלזית!!! אבל החיוך של אנקל צ׳אנג הרגיע אותי מיד.

״היי, קוראים לי אמבר ואני מישראל״ שולחת את ידי ללחוץ את ידו

מתחת לשפם התגלה חיוך, הוא שלח את ידו אלי ושאל אותי איך זה יכול להיות שאני שם, ועניתי שיש לי עוד דרכון.

דיברנו קצת וחזרתי לשולחן לפצח סליפרז...