אזהרת מסע -
הפוסט הבא נכתב הרבה לפני שנחטפו שלושת הילדים. נרצחו. והתחיל כל הבלגן בארץ. אנא מכם, אל תאמינו לכל השטויות שכתבתי כאן בעוד המצב היה בטוח. אל תקלו ראש ועדיף בכלל שנסעו למדינה מגניבה אחרת. תאמינו לי יש מספיק בעולם. בדקתי.
PEACE AND SAFE TRAVELLES
4 חודשים שאני מטיילת
4 חודשים שלא הייתי בעיר גדולה באמת
4 חודשים שעד שמצאתי קפוצ׳ינו נורמאלי יצאה לי הנשמה
4 חודשים שבקושי אכלתי בשר ומחסני הברזל שלי ריקים לגמרי
והנה זרקתי את עצמי בלב ליבה של מטרופולין ענק
קואלה לומפור, או כמו שמכנים אותה ״הנמר המתעורר של המזרח״.
הסתובבתי בין קניוני ענק לרחובות הומים, בין תחנות מטרו עמוסות מלזים ובין שווקים שוקקים.
אחרי הקפה והלחם שאכלתי בבוקיט בינטאנג (ראה פוסט קודם) והמחקר שעשיתי על קואלה לומפור ומה אפשר לעשות בה ביומיים שלושה עד הטיסה שלי לבורניו,
-החלטתי להתחיל את המסע בסנטרל מרקט, שוק שמייבא אוצרות מכל המזרח הרחוק. שדרה הודית, שדרה סינית והמוני דוכנים מלזים ואינדונזים. חיפשתי תכשיטים ואקססוריז לאוסף שלי. מצאתי צמידים מלזים, ניוזילנדים, וטיבטיים. פשמינות מהודו וסין, סארונגים מאינדונזיה ומלזיה, קופסאות תכשיטים מחלקים בהודו שעוד לא יצא לי לבקר בהם וקופסאות ליפסטיק ממלזיה...
בדרך החוצה קניתי לי דים סאם הזוי באיזור של האוכל. בגלל כל הפרעות האוכל שלי אני מוצאת את עצמי לפעמים לא נהנת מאוכל מקומי, אלא אם הוא מאודה (או-כל-צורה-אחרת-שלא-מערבת-שמן/חמאה/מרגרינה/ושאר-כמויות-ענק-של-רטבים)
וכשראיתי דים סאם, הדבר הכי מאודה שיכול להיות בערך, ישר חטפתי כמה במילויים משונים... סתם לנשנוש...
משם חזרתי לסביבת המלון שלי, צ׳יינה טאון, הסתובבתי קצת בשוק ההומה תיירים, בזמן ששקיעה יפיפייה קישטה את השמיים בין הרחובות הגאומטריים והבניינים הגבוהים. נתקעתי בלי הרבה כסף מזומן כי הכספומטים המלזים לא אהבו את כרטיסי האשראי שלי (ראה פוסט קודם) ולכן לא ממש יכולתי ללכת לשום מקום, בקושי היה לי כסף לקנות לי ארוחת ערב, אז הלכתי לסופר מרקט, קניתי קרקרים מחיטה מלאה ובשוק קניתי איזה תפוח וחזרתי לחדר לישון.
את האמת שאני אוהבת כאלה ארוחות... פשוט וזול, בלי יותר מידי בלבולי מוח.
קמתי בבוקר והיה לי כבר רעיון איפה בא לי להסתובב, זכרתי שבסנטרל מרקט (שנמצא 5 דקות מצ׳יינה טאון) יש את רשת בתי הקפה שאני אוהבת ״אולד טאון״, אז פתחתי את הבוקר עם קפה ובדקתי את הכתובות של המקומות אליהם אני רוצה ללכת.
משם לקחתי מונית לגלריה לאומנות מודרנית וואי לינג, כי הייתה לי הרגשה שיהיה קשה למצוא את המקום, נכנסתי לגלריה והרגשה נעימה וחמימה מילאה את ליבי, ״הווווו...קצת תרבות!״ מיצגים, ציורים, פסלים ועבודות מגניבות מילאו אותי בהשראה.
אם תשאלו אותי, אני מעדיפה גלריות קטנות ומחתרתיות על מוזיאונים ענקיים ומפוצצים. אני אוהבת להתעמק בכל עבודה, להסתכל מכמה זוויות ולחקור מה אני מבינה מהיצירה, מה האינטרפרטציה שלי לכל העניין הזה, ואולי אולי לנסות להבין למה התכוון המשורר. בעוד שבמוזיאונים ענקיים יש כמויות של עבודות ואם אתעמק בכל עבודה ייקח לי נצח להגיע לקו הסיום...
ועוד דבר שבגללו אני מעדיפה גלריות, הוא סוג האמנים, הם מגניבים יותר, הם פחות בקטע של לעשות ימבה כסף, והם קצת יותר מאתגרים את עצמם בעייני.
מהגלריה יצאתי לכיוון תחנת הרכבת הקרובה כדי להגיע לפלאזה לואו יאט בבוקיט בינטאנג. מהחלון ראיתי אלפי בניינים גבוהים והרבה ארכיטקטורה מוסלמית.
ירדתי בתחנה שנקראת ״אימבי״ והתחלתי ללכת לכיוון מסעדת הסושי שעליה כבר שמתי עין ביום שלפני. בדרך עברתי דרך ״טייםז סקוואר״ ועוד קניון ענק. עדיין היה לי מאוד משונה לראות קניונים וחנויות...
הגעתי למסעדה והתחלתי להזמין כמויות אדירות של סושי.
לא אכלתי סושי כבר הרבה זמן והייתי מוכנה לקרב!
אחרי ארוחת הסושי הענקית התחלתי ללכת לכיוון מועדון הג׳אז ״נואו בלאק טאי״, בדרך עברתי דרך רחוב בוקיט בינטאנג העמוס מסעדות ואורות, עברתי רחובות ראשיים עם בארים לתיירים ומסעדות מפונפנות. אבל את הסמטה של נואו בלאק טאי לא פספסתי.
הבנתי שהגעתי מוקדם מידי אז קפצתי לקפה הצמוד ושתיתי קפה מעולה ויקר כזהב.
כשהגיעה השעה נכנסתי לאולם, תפסתי מקום קרוב לבמה, הזמנתי לי יין לבן ושקעתי לעולם מוסיקלי מהפנט. טריו מדהים אותו מוביל מתופף מלזי מוכשר. שילובים של נגיעות אלקטרוניקה וג׳אז ליטפו את אזניי.
בבוקר התעוררתי מוקדם, עשיתי מקלחת חמה ומהממת, בידיעה שמעכשיו לא תהיה מקלחת חמה הרבה זמן
השארתי את התיק הגדול שלי במלון, בידיעה שאני חוזרת לילה לפני הטיסה הבאה לאינדונזיה
ויצאתי לשדה התעופה.
No comments:
Post a Comment