כשאמא עזבה

כשהימים התחילו להיגמר, והתאריך הגואל התקרב, אמא הייתה צריכה לעזוב ולחזור לארץ.

זה ממש קשה כי אלו היו ימים

שהייתי עם החברה הכי טובה שלי

שהייתה לי את הכתף שרק צריך לשים עליה את הראש ולעצום את העיניים

שמישהו דאג לי וחיבק אותי ופינק אותי

שחלקתי הכל עם מי שמכיר אותי הכי טוב

שצחקתי עד דמעות

ששיתפתי בחוויות

ובסודות

שלמדתי

שהחכמתי

שראיתי נופים עם החברה הכי טובה

שהתייעצתי עם החכמה בנשים בלי להרים טלפון ולבדוק מה הפרשי השעות

שהאנרגיות שלי היו בשמיים

שקמתי בכל בוקר עם חיוך כל כך גדול שנשברה לי הלסת

שהעלתי חוויות נוסטלגיות מגיל 3 ו8

שקיבלתי מיליון נשיקות

קמתי מוקדם כדי להכין לה קפה בזמן שהיא עשתה מקלחת, והדמעות חנקו את הגרון שלי. ״לא בא לי שתלכי״ אמרתי לה. היא גם נחנקה מדמעות.

ליוויתי אותה למונית, שחיכתה לה בכניסה לריזורט, בחושך, לפנות בוקר. חיבקתי אותה חזק ודמעות ירדו מהעיניים שלי.

עמדתי שם עד שראיתי את המונית עוזבת לגמרי את החניה.

חזרתי לחדר שלי בשקט וניסיתי לישון שוב. כשהתעוררתי, לא היה לי חשק לעשות יוגה, או לעשות משהו מיוחד חוץ מלרבוץ על שפת הבריכה ולהרגיש בחסרונה של אמא.

נכנסתי לבריכה ומצאתי את עצמי משחקת בכדור עם זקנים גרמנים שמנמנים. סוג של אסקפיזם...

רק אמא ואני בין הנהר השחור לים לקדיב

כל הבנות עזבו מוקדם בבוקר ואני ואמא התעוררנו לאט לאט לכמה ימים של הווייה מאושרת, אמא ובת.

לקחנו מונית לריזורט המפואר שאמא הזמינה לנו בקלוטרה, עיירה קטנה ומתוקה בחוף המערבי של סרי לנקה.

בדרך עצרנו לשלוח חבילה בדואר המקומי, מה שהסתבר כסיוט שעלה לאימי בהרבה זמן כסף ויזע.

הגענו לריזורט שיושב על לשון ים מטריפה. מצד אחד נהר שחור. מצד שני ים לקדיב. הגישו לנו מגבות קפואות להתרענן בזמן שאנחנו לוגמות מיץ פפאיה-אננס סחוט (כמו בכל ריזורט יוקרתי בסרי לנקה שמכבד את עצמו).

ליוו אותנו לחדר מדהים שצופה לחוף הפרטי של המלון.

נזרקתי על המיטה, ולפתע שמעתי צלילים משונים בוקעים מהמרפסת. קפצתי לפתוח את הווילון בסקרנות מפתיעה, וראיתי פיל ענק לבוש בבד ורוד ועליו ציור מנדלה צבעוני, אותו מובילים רקדנים לבושים בבגדים מסורתיים.

שפשפתי את עיניי לבדוק אם אולי היה איזה משהו מעניין במיץ הסחוט שהגישו לנו, אבל הפיל עדיין היה שם והרקדנים פיזזו בהנאה. קראתי לאמא שתראה מה קורה 2 מטר מהחדר שלנו ואמא ואני נקרענו מצחוק.

אמא שלי החליטה שהיא קוראת ספרון ה״פסיליטיז״ של הריזורט, משהו שבחיים לא עשינו באף ריזורט יוקרתי בו שהינו.. ואת האמת חברים, כדאי ואפילו מומלץ לעשות את זה! גילינו שאם אתה חולה רופא יגיע עד סף דלתך ויטפל בך במיטתך ואפילו מסתבר שצוות המסעדה של המלון יהיו שמחים לעזור ולבשל דברים מיוחדים לכל ״דיאטה״ שיש ללקוחות ולכל בקשה מיוחדת...

אהההההה אזזזזזז אממממ -שלום, קוראים לי ענבר, ואתם לא יודעים לאן נכנסתם חברים....

בסוף הספרון היה כתוב שמומלץ לשים לב לתכנית האומנותית של הריזורט.

באותו רגע הבנו שכנראה הפיל, התהלוכה והרקדנים שצעדו לכיוון הבריכה היו חלק מהתכנית האמנותית המגוונת של הריזורט.

אחרי שראינו את השקיעה מהחוף הפרטי של המלון, בשעה 19:00, היה קוקטייל ואפריטיף על שפת הנהר, מהצד השני של הריזורט, מלווה במוסיקת צ׳ילאאוט מדהימה.

אמא ואני הסתובבנו קצת בקלוטרה, הגענו לחנות נחמדה עם בגדים מגניבים. אני התכוונתי לקנות את כל החנות בערך ולהוריד אותו למחיר רצפה, ברגיל..

התחלתי להתווכח כמו שלמדתי יפה יפה לעשות בהודו. הבעיה הייתה, שכאן זה לא הודו, ושמה שמוכרים בחנויות האלה... מגיע מקולומבו, מאיזה ספק, שמביא את זה מהודו ומבנגקוק... מה שאומר שיש-יותר-מידי-אנשים-שגוזרים-קופון-בדרך. את זה לא ידעתי במעמד הספציפי הזה. וכשבאתי לעשות לו את ה״אני הולך״ אף אחד לא רדף אחרי...

זאת הייתה הפעם היחידה שנכשלתי בוויכוח על מחיר.

בשאר הזמן לא ראינו הרבה סיבות לצאת מהריזורט המהמם. ראינו מספיק מסביב ב10 ימי טיול אינטנסיביים, והספיק לנו פשוט להיות יחד במקום יפה.

בטלה מושלמת.

סידהלפה אירובדה וירקות מאודים

אחת הבנות בקבוצה שלנו היא רוזי, בחורה מקסימה מקסימה מערד. כשנפגשנו בפעם הראשונה, כשרק הגעתי מהודו, היא אמרה לי שהבת שלה גם מטיילת בהודו כרגע, ושלראות אותי ואת אמא שלי יחד עושה לה חשק לבקר את הבת שלה, מיכל.ניסיתי לברר איתה אם יש מצב שפגשתי את מיכל במסעותיי בהודו, ותוך כדי ניסיתי לשכנע אותה לנסוע להודו אחרי סרי לנקה (או במקרה שלה, כי לא עשתה חיסונים והכל, לשכנע את מיכל להגיע לסרי לנקה).אחרי שכבר חשבנו שלא פגשתי את מיכל בהודו, הסתבר לי, שהכרתי את מיכל בואטה קאנאל. ושהיא והחברה שלה נועם, בילו הרבה שעות בבית הגדול שלנו בעל מרפסת הבטון הגדולה. זה היה כל כך מצחיק לגלות את זה. בכל פעם מחדש אני נגנבת מהמחשבה כמה שארץ ישראל שלנו היא קטנה, כמה שכולם מכירים את כולם.בהפתעה מוחלטת, זה הצליח, מיכל עולה על טיסה לקולומבו לפגוש את רוזי. איזה אושר. התרגשתי בשבילן מאוד, רציתי שירגישו מה שאמא שלי ואני הרגשנו.כשהגענו לסידהלפה, ריזורט אירובדה יוקרתי ומפואר, ראיתי בכניסה תיק מוצ׳ילה מסוג ״לואו״, ישראלי טיפוסי. לקח לי רגע בין להגיד לאמא שלי ״היי, יש כאן מוצ׳ילה״ לבין להגיד להגיד לרוזי ״היי!!! נראה לי שמיכל כאן!!!״... אחרי חצי שעה של המתנה, מיכל הופיעה, גלוחת ראש! איזו הפתעה!האיחוד היה בהחלט מרגש.בסידהלפה פתחנו כל בוקר בתרגול יוגה מהמם על הדק של המסעדה שעל החוף. לצלילי רחש הגלים עשינו שאוואסנה.במהלך היום נחנו, טיילנו בסביבה, אפילו הלכנו לראות מקום שמציל צבים ומכרה מונסטון. החוף המערבי נהדר.לי ולאמא היה הרבה זמן איכות, אורית ליאת ואני השתזפנו על החוף הפרטי של הריזורט ואייל ואני עשינו שטויות, כמו שני ילדים מפגרים.הייתה אופציה לעשות יום טיפול אירובדי. אני ואמא החלטנו ללכת על זה. זה מתחיל בתור לרופא/ה אירובדית שעושה כאילו היא בודקת אותך, ואומרת למסאז׳יסתית איפה ללחוץ ובאיזה שמן להשתמש. המסאז׳ היה אחלה, ואחריו זרקו אותי למעין מקלחת משונה עם המון עלים ירוקים שאמורים לעשות משהו טוב לגוף שלי.פנאן...קצת פחות אהבתי את הקטע שהם דחקו בכל המטופלים לקנות את חבילות ה3 ימים/שבוע ימים/מלא-ימים-בהם-נאלץ-אותך-ללכת-עם-מגבת-מוזרה-על-הראש-נשפוך-עלייך-שמנים-מסריחים-וניקח-ממך-הרבה-כסף... ואם לא תרכוש את חבילת המיליון ימים ״זה לא באמת אפקטיבי״.האוכל בסידהלפה היה מאוד טבעי ומיוחד. הרבה אורזים אירובדים חומים ואדומים, הרבה ירקות מאודים, הרבה פירות, ומאכלים מסורתיים קצת יותר מוזרים שלא ממש הזמינו אותי לטעום. ביום ה״כל-האירובדה-כלול״ הייתה לנו גם ארוחת צהריים, לא שממש הייתי צריכה ארוחת צהריים אחרי ארוחת הבוקר העשירה. אבל בבופה זיהיתי חבר קטן ועגלגל שלא ראיתי כבר הרבה זמן... ״אמא  !!!  סושי  !!!״ לא האמנתי למראה עייני. העמסתי סושי לצלחת עם חיוך דבילי של ילד שלא אכל סוכריות במשך שנה. היה אפילו סושי עם מנגו... וזה היה טעים!כשאורית אמרה לי שיש לה פריזבי ושאלה אם אני משחקת (כי בתכלס אין שום סיכוי שמישהי אחרת תשחק איתה) פתאום נזכרתי במשהו שקרה לי בוארקלה-שכבתי על החוף, השמש היכתה, הזרמים שלחו את הגלים להתנפץ בתוך עצמם ולבאס את הגולשים ואותי, שחשבתי שאולי אתפוס איזה שיעור או שניים לפני סרי לנקה, הסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי את הצלחת הזאת המעופפת.״יאו איךךך בא ליייי פריזביייייי״ חשבתי״ברגע שאין ישראלים בחוף אין פריזבי, הא?!איזה באסה שאני לא מטיילת עם פריזבי משלי...חבל שזה כל כך לא אלסטי, גדול, ותופס מלא מקום בתיק, ושבאמת אי אפשר לדחוף את זה לתיק-המאוד-כבד איתו אני מטיילת״-ואז, כשאורית הוציאה את הפריזבי מהתיק שלה, ראיתי טבעת גמישה כתומה ודקה. לא הבנתי מה זה הדבר הזה ולמה היא קוראת לו פריזבי. אבל הדבר הזה מגניב בטירוף! קוראים לזה פריזבי ספורט וזה מושלם בשביל לטייל איתו. כשהתחלנו לשחק, התאהבתי! זה עף בצורה מושלמת.זהו.״אני חייבת לקנות את זה ממך אורית״ אמרתי לה.אחרי בירורים מעמיקים בהם הטרחנו את הבן המקסים של אורית שיבדוק אם יש את המוצר הזה זמין לקנייה בארץ הקודש, ערכנו את טקס העברת הפריזבי.
אורית המלכה השאירה לי את המצרך היקר שהצטרף למשפחת הדברים-המגניבים-שכיף-לטייל-איתם-ולא-אכפת-לי-לסחוב.

קיבינימט

נסענו לקיבינימט. פחות או יותר כדי לעשות סנפלינג ורפטינג ולהיות באיזה יער גשם מטריף. הבעיה היחידה שבאיזור הספציפי הזה, המלון הכי מפואר לא היה כל כך משגע. אני הייתי בעניין וגם לא היה אכפת לי לישון על עץ אם צריך, אבל אמא ואני, כאמור, הינו בסדנה עם עוד 13 בנות, בגילאים מגוונים, כולן הרבה יותר מבוגרות ממני, ועם סטנדרטים קצת שונים. החדרים והמקום עצמו כולל האוכל והמחיר (המופקע) באמת לא תאמו כל ריזורט שהינו בו עד עכשיו..אז אני יכולה להבין למה היו כמה פרצופים חמוצים.

נסענו מהריזורט לעשות רפטינג, מה שהתברר כשייט רגוע מידי על קיאק, כי התנאים לא ממש היו מדהימים.

אבל הודות לסכר שלא היה פתוח, אייל ואני, כמו שני ילדים קטנים, קפצנו מהקיאק לתוך המים הנעימים, ואחרינו גם שאר הבנות הצטרפו.. שחינו כולם בנהר.

המים היו בטמפרטורה מושלמת, מסביבינו ג׳ונגל פראי ומטריף, העננים המשוגעים של סרי לנקה שטו מעלי בין הרים מכוסים עצים ירוקים ירוקים.

צפתי על הגב וחשבתי לעצמי...

איזה אחלה עולם.

חזרנו לריזורט שישב על הנהר בו שטנו, וראינו הרבה סרי לנקים רוחצים בנהר מנגנים ורוקדים, אחד הבחורים שהשיטו את הקאיאק שלנו אמר שזה חג שבו כולם הולכים למקדש ומשם לרחוץ בנהר, השני אמר שהם כולם סתם שיכורים. לעולם לא אדע את התשובה האמיתית, אבל היה נחמד לראות את המקומיים רוחצים בנהר ומשתוללים כאילו שזה הדבר הכי מגניב שהם עשו השבוע.

בבוקר התעוררנו ונסענו לעשות ״טראק״ יפיפה שכלל צמחייה ירוקה ועלוקות, כדי להגיע לנקודת הסנפלינג. קרני השמש פגעו ב הירוק שנצץ אלי מכל פינה פשוט הפנט אותי, צעדנו כמה קילומטרים והגענו למפל גדול, 30 מטר ליתר דיוק. מהפסגה ארד אותו בסנפלינג, בפעם הראשונה בחיי.

את האמת, זה לא מפחיד בכלל. הבחור שקשר אותי לריתמה נראה כאילו הוציאו אותו מאיזה סרט הישרדות כזה או אחר, עם בנדנה על הראש וקול עמוק וכבד. עם הרבה בטחון הסביר לי מה לא לעשות כדי לא להמרח על הסלע הענק והאימתני שעליו מתנפצים המים. במילים אחרות, תשעני אחורה כפרה...

נשענתי אחורה, כמו שהוא אמר, אבל באיזשהו שלב, הסתמכתי יותר מידי על כפות הרגליים שלי, במקום על האגן, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מרוחה על ההר. זה לא היה כואב או מציק כמו שזה היה פשוט מצחיק. הקלטתי את עצמי בגו פרו שלי ופשוט נקרעתי על עצמי מצחוק. זה קרה עוד איזה פעמיים בדרך לבריכת המים הגדולה שחיכתה לי למטה, אבל זה היה כיף ומרענן.

לא סתם נסענו לקיבינימט.

להיות עם אמא

אני חושבת שקשר שיש לאמא ובת זה דבר שאי אפשר להתחרות בו

אני חושבת שאמא היא התחלה

היא אמצע

היא סוף

מהבטן הזאת החמימה הגעתי

לזרועות האלה תמיד אחזור

כשקשה והדמעות חונקות את הגרון

לשמוע את הקול הרך שלה כדי להרגע

היא איזון

היא שלווה

היא חינוך

היא חברה שאפשר לספר לה הכל

היא אהבת חינם אמיתית

היא אהבה ללא תנאים

היא תמיד תדאג

ותשתגע אם יקרה משהו רע

היא תמיד תגן על הגוזלים שלה בכל מחיר

היא תראה את הדרך

אבל תעמוד מאחור

כדי לתת מרחב למעוד

אבל להיות שם למנוע נפילה

היא תעצבן

ותשגע

ותטריף

אבל רק בשביל שלא יהיה קר מידי

או חם מידי

כי החזאי אמר

היא תגזור כתבות ותשים על השולחן

היא תלטף את המצח

ותנשק את הלחי

אמא הכי הכל

היא המפתח של המנעול

היא בראשית.

לפגוש את הדמות העתידית ולחזור לידיה של אמא

כשהבנות גילו שאמא שלי למדה NLP ושהיא מטפלת ועושה גם דימיון מודרך, הן נגנבו.

הן מיד התעקשו שאמא שלי תעביר באיזה ערב דימיון מודרך לכולן.

אז התאספנו באחד הערבים בחדר הישיבות של הריזורט ואמא התחילה לעשות לכולכן דימיון מודרך.

היא בחרה לעשות דימוי שנקרא ״הדמות העתידית״, זה דימוי שהמטרה שלו היא למצוא בתוך התת מודע שלך מה אתה רוצה מעצמך בעתיד, מה השאיפות שלך, איך אתה רואה את עצמך, מי אתה בעצם איי שם בעוד עשרות שנים..

הדימוי הזה היה מאוד חזק בשבילי, דווקא בגלל שאני במסע שכזה, מסע שבו אני מגלה את עצמי, את השאיפות שלי, את הרצונות שלי, את התשוקות שלי.

מסע שאני שואלת שאלות, לומדת מאחרים, פותחת את הראש שלי לעולמות חדשים.

בדימוי עצמו פגשתי את עצמי, בעוד 10 שנים. ישבתי איתה, עם ענבר, ודיברנו. היא סיפרה לי סודות כמוסים, היא הראתה לי מי אני רוצה להיות.

כמובן שזה לא אומר שגיליתי את מהות החיים שלי ושעכשיו אני יודעת מי אני ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה...אבל יש לי טיפת מושג.

ראיתי את עצמי, את ענבר, מאושרת.

כשחזרתי לאט לאט ל׳כאן ועכשיו׳, אמא אמרה בקולה המרגיע שמרבד קסמים מחזיר אותי למקום ממנו יצאתי, וכשהמרבד נחת על האדמה, אחרי שעבר בקשת ענקית בענן, ראיתי אותה שם, מחכה לי, מושיטה ידייה לחבק אותי בחום ואהבה שרק אמא יודעת, במבט שאומר ״כמה טוב שבאת הביתה״.