רואוד טריפ - נימבין מרקט

יום שלם ניסיתי לברר איך אני יכולה למכור את התכשיטים שהבאתי מאינדונזיה באיזה שוק בסביבה של ביירון.

כבר הרבה זמן חיפשתי איפה אני עושה את זה אבל הבנתי שברב השווקים צריך אישור, שהאישור עולה כסף, ואת הסכום הזה שווה להוציא אם אני מתכוונת לעשות מיליון שווקים לפחות 3 חודשים ולא 3 שבועות.

אז חיפשתי איזה שוק היפי בחוואה שיתן לי לפתוח את הדוכן שלי ולעשות קצת כסף. ובכלל, אני מעדיפה למכור בשוק היפי מאשר בשוק של פלצנים (בשלב מאוחר יותר יהיה נחמד למכור בשוק פלצני כי שם גם עושים הרבה כסף...)

דרך שוק הירקות של נימבין הגעתי לטלפון של בחורה מחנות אורגנית בנימבין והיא שלחה אותי לקאראוונג. הבחור שאחראי על שוק האמנים של נימבין.

התקשרתי אליו והוא היה כל כך נחמד, פשוט היפי אמיתי, אמר לי להגיע מוקדם בבוקר ושהוא ימצא לי מקום.

הזהרתי את שון שאנחנו חייבים לקום מוקדם, לפחות אני, ושהוא ימשיך לישון, אני אנהג לנימבין. שעה וחצי. ב6 וחצי בבוקר. שון לא ממש אהב את הרעיון ומעבר לזה הוא רצה להרוג אותי כשכבר התעוררתי והתחלתי לנהוג לשם.

התרגשתי לגמרי, פעם ראשונה שאני מוכרת בדוכן בשוק אמיתי.

כשהגעתי ראיתי המון אמנים מארגנים לעצמם דוכנים, כולם היפים, וקאראוונג ישר מצא לי מקום ליד גבריאל וחברה שלו (לברר מה השם שלה). מסתבר שגבריאל הוא בחור ישראלי, והוא החברה האוסטרלית שלו כבר מטיילים הרבה שנים, בעיקר בהודו. עכשיו הם חיים באמצע שום מקום ליד נימבין ביערות ומגדלים לעצמם את האוכל ועושים הרבה אומנות. כישראלי לישראלי גבריאל ישר גרם לי להרגיש בבית, הם עזרו לי כי להם יש דוכן מסודר של ממש ואני בקושי יש לי איזה כיסא מתקפל עם קופסא של נעלי אגס שעליה פרשתי סארונגים ועליו שמתי את מגש הצדפים שהבאתי מאינדונזיה.

עוד סארונג על הרצפה ועליו גופיות מקרמה קטנטנות ואני יושבת מאחורי כל זה.

שון עשה סיבוב בנימבין, שתה קפה וחזר, הוא הכיר את גבריאל ושאל אותו לאן כדי לו ללכת בזמן שאני מוכרת בשוק, ואיכשהו מצא את עצמו נשאר שם כמעט כל השעות האלה. ולא סתם. השוק הזה היה קסם. באמת. משהו שלא ראיתי אף פעם, מן אווירה היפית אמיתית. ילדים רצים יחפים. אומנות בכל פינה. הקהל יפייפה. המוסיקה קסומה. הכל פשוט כל כך צבעוני ואפילו יש הרגשה שיש ניצוצות באוויר.

ואפילו מכרתי שני תכשיטים.

רואוד טריפ - ביירון ביי

ביירון ביי, הו ביירון ביי. כמה שמעתי על ביירון ביי.

זה טוב, זה לא טוב, זה היה טוב ועכשיו כבר לא טוב.

בואו אני אחווה את דעתי על ביירון ביי.

ביירון ביי היא עיירה יפיפיה, עוד נכס של אוסטרליה שנהרס למטרת כסף ותיירות.

החופים מפוצצים בגולשים גם אם אין גלים. המקומיים חיים בסרט. הרחובות עמוסי תיירים וצעירים שהגיעו לביירון ביי כדי לעוף על הטיול שלהם, ולי נותר להגיד, ביירון ביי זה מקום נחמד, אבל זה ממש לא העיירה ההיפית מהסיקסטיז או מהניינטיז.

יש קפה טוב ואוכל טוב, יש כוסיות, ויש הוסטלים. אני קצת פחות בעניין של טיול הוסטלים אז זה קצת פחות הסטייל שלי. מצטערת.

קצת פחות מתלהבת ממסיבות ״בוא נשתכר עד הבוקר ונזדיין״ עם עקבים ותכשיטים מזויפים ומחליק בשיער...

אבל בכל זאת שמענו על אחד ההוסטלים שהוא חוויה, שחייבים לחנות שם את הואן (כי בביירון קשה למצוא מקום בחינם ושם זה גם נחמד וגם לא יקר).

אז הגענו לארטס פאקטורי. שאני חייבת לציין, זה מקום דיי מגניב, בשביל יומיים שלושה, ובשביל פעם ראשונה שלא ידעתי בכלל מה זה הוסטל ושכולם בנויים אותו הדבר ועל אותו העקרון.

יש שם באופן עקרוני הכל, אין שום צורך לצאת. יש קפה טוב ואוכל כל היום (גם אחרי שסוגרים את כל בתי הקפה בשעה 17:00, בכל רחבי אוסטרליה, שזאת מדינה ממש מתקדמת...) יש בריכה, מטבח ענק, מסעדה, משרד תיירות, ואפילו בית קולנוע... יש גם אגדה שיש איזור של אוהלים בהם התרמילאים שאין להם כסף לשלם עושים קמפינג ועובדים מספר שעות ביום בהוסטל.

פגשנו שם כמה אנשים משונים, מעין אנשים שחושבים שהם היפים, שיש להם מעין רעיון כזה מה זה להיות סוג של היפי סוג של היפסטר, והם סוג של מכריזים על עצמם כמלכות הכיתה. ברצינות. הם אמרו לנו ״הוווו עכשיו אנחנו ניתן לכם לשבת איתנו״

וכל מה שעבר לי בראש זה: ״וואט דה פאק נשמה, תודה אבל לא תודה, באיזה סרט אתה חיי?! אני ממש לא רוצה לשבת עם מישהו כמוך אחרי שאתה אומר משהו שכזה.״

נסענו קצת בביירון, עשינו סשן למרות שהסוואל לא היה מדהים והייתה המון רוח והמון אנשים. הסתובבנו קצת ברחובות בהינו באוסטרלים עושים סלאק ליין ושתינו קפה.

לשון הייתה יום הולדת, הייתה לי הרגשה שהוא בחיים לא יספר לי שיש לו יום הולדת כי הוא בן אדם כזה, דיי מופנם. ואיכשהו גם הייתה לי הרגשה שתהיה לו יום הולדת בדיוק בזמן שאנחנו מטיילים יחד. אבל שכחתי לבדוק את התאריך יום הולדת שלו. במקרה הוא פלט משהו שיש לו יום הולדת ואני מיד אמרתי שחייבים לעשות משהו ולחגוג. הוא לא היה בעניין, ואני לא ממש מסוג הבחורות שיכריחו אותו, ניסיתי כמה פעמים לשכנע אותו וכבר עלו לי רעיונות בראש איך להפתיע אותו. אבל כבר הבנתי עם מי יש לי עסק, ועדיף לתת לו את הספייס שלו, להזמין אותו לבירה, ופשוט להבטיח שהיום לא נתווכח על כלום.

רואוד טריפ - לנוקס הד הו לנוקס הד

קלי ומקס החברים שהכרתי בלומבוק גרים בלנוקס הד. זאת עיירת גלישה קטנה ליד ביירון ביי, רגועה, אוסטרלית.

קלי ומקס, הם שניהם בסביבות ה40 המאוחרות, שניהם גולשים מקצועיים, עשו תחרויות לאורך השנים ועד היום, שפטו, היו קואוצ׳רים של גלישה הרבה שנים, מקס גם כותב למגזין גלישה גדול באוסטרליה והוא בעצמו קטף את המקום ה4 בכל אוסטרליה בגלישה לגילו ב2014, בקיצור, אגדות חיות. כבוד גדול הוא לי להיות חברה כל כך טובה שלהם.

יותר מכל זה, הם נשמות טובות אמיתיות. צעירים כמוני. ופשוט כיף לעשות איתם הכל. בלי היסוס הם אמרו לי, כבר כשיצאנו לדרך שון ואני, שהמיטה שלי כבר מוכנה, ושאם אני מגיעה עם חברים גם אין בעיה.

כשהגענו ללנוקס הד לבית המדהים שלהם הם הכינו ארוחת ערב, שון לא רצה להכנס ואמר שילך למצוא מקום לחנות הלילה ויוריד אותי אצלם בבית.

כן, זהו שון, זה לא שהוא מתבייש נורא, הוא פשוט כזה מופנם. כאילו אם זה לא החבר שלו או מישהו שהוא הכיר על הדרך בעצמו הוא לא כל כך ימהר להכנס לאנשים הביתה ולישון אצלם.

אני מבינה את זה, טוב, אולי אני לא כל כך מנקודת המבט שלי , שעם רב האנשים הטובים בעולם אני מרגישה ממש בנוח. אבל אני מבינה את זה כי אני בהחלט יודעת שלא כולם בעולם הם כמוני.

ניסיתי לשכנע אותו אבל הוא... בונקר.

נכנסתי אליהם הביתה וכל כך שמחתי להתראות איתם שוב. אכלנו ארוחת ערב קלה ושתינו יין ודיברנו על לומבוק ועל אוסטרליה וגלישה והחלטנו שבבוקר קלי ואני נקום מוקדם והיא תקח אותי לגלוש.

הזריחה הייתה מדהימה, רק כשהשמש עלתה וגילתה את הנוף המדהים שנשקף מחלון הזכוכית הגדול בסלון הבנתי איפה אני ממוקמת גאוגרפית. על החוף. על הגלים. משקיפה על רצועת חוף יפיפייה של 7 מייל.

קלי ואני רכסנו את החליפות ויצאנו למים הצלולים. גולש לונגבורד כבר היה במים, מבוגר כזה מהאולדסקול של אוסטרליה. הגלים נשברו והמים נראו כמעט שקופים. דולפינים קפצו בטבעיות וברכו אותנו לבוקר טוב.

זה היה סשן מדהים.

שון בא לאסוף אותי אחרי מקלחת וארוחת בוקר ויצאנו להסתובב בכל האיזור של ביירון-לנוקס-נימבין.

בערב שאחרי כבר הצלחנו להכניס את שון לארוחת ערב ולגרום לו לחנות על הדשא בכניסה לבית של קלי ומקס. הוא ראה שזה לא כל כך נורא ואפילו לאט לאט הרגיש בנוח לצאת איתנו לגלוש, לאכול ולהתקלח בבית.

זה היה לי כיף, לראות אותו נפתח, מקבל הזדמנות להכיר אנשים מדהימים, גם אם הם מבוגרים ממנו או לא קשורים אליו בשום צורה שהיא לא אני.

מקס לקח אותי ואת שון לסשן ולימד אותנו המון, ממש עשה לנו שיעור קואוצ׳ינג.

הוא תיקן והעיר ואמר לנו בכל פעם לצאת מהמים ולהכנס שוב.

הוא לימד אותנו שאם אנחנו תקועים בתוך סט ולא מצליחים לחזור חזרה לפיק, אז עדיף לצאת מהמים, להסתכל, לקבל שוב נקודת מבט מבחוץ, ולראות איפה אפשר להכנס שוב.

זה מדהים אותי איך הרבה סקילז שאני לומדת בגלישה ממש מחלחלים לי לתוך החיים.

כי בתכלס, כשאנחנו בצרה, בלב ים,

תקועים, כשהגלים אוכלים אותנו,

כשנראה שאין לנו איך לחזור לנקודה בה אנחנו יכולים לראות הזדמנויות, לתפוס גל,

הכי טוב פשוט לקחת צעד אחורה, לצאת מהמים,

להסתכל בזווית שונה על הדברים, מהחוף,

ולהכנס שוב ממקום טוב יותר, בכל הכח.

רואוד טריפ / הואן הכתום

הואן הכתום גדול

אנחנו שני אנשים שונים

עבר ועתיד לא דומים בכלל

אבל איכשהו התנקזנו לאותה הנקודה

שני אנשים בואן אחד

לכל אחד תשוקות רגשות ועקרון אחד להיות צודק

אנחנו בוגרים וילדים

הדרכים אין סופיות

המרחבים עצומים

הטבע משוגע

אנחנו לא נזכור איפה עצרנו לקנות את כוס הקפה המיליון

ולא נזכור איפה עצרנו לישון

אנחנו לא נזכור איפה התווכחנו מי צודק

ולא נזכור איפה נכנסנו למים לנסות לגלוש

אנחנו שתי דמויות בסיפור על ואן כתום באוסטרליה הענקית.

רואוד טריפ - מסידני לקורדיני

גוד הלפ מי כי אני באמת לא זוכרת את הסדר של הדברים, הכל מעורבב ומשובש ולא זכור, אולי כי ככה זה ברואוד טריפ, אם אתה לא מתעד בדיוק איפה היית.

ממה שאני מצליחה לזכור (וגם קצת על פי המפה והסדר ההגיוני של הדברים..)

-נסענו מסידני והגענו לניו קאסטל, שם קנינו חליפת גלישה לשון (ומשום מה אני בטוחה שניסינו לגלוש בספוט שנקרא בוני היל, אבל אף אחד שגדל בניו קאסטל, שהכרתי בהמשך הדרך בעולם, לא מכיר את הספוט הזה חוץ ממני...) משם לפורסטר, שם בטח שתינו כמה כוסות קפה והתווכחנו על משהו חסר כל משמעות, לפורט מקורי, שם בטוח הכנו פסטה וירקות מאודים לארוחת ערב ושתינו צ׳אי (כמו בכל ערב..), לקופס הארבר, שם פגשנו את ניל, בחור מקסים בן 50 בערך, אותו הכרתי בסימבאווה באינדונזיה, הוא לקח אותנו לפאב שכונתי בוולגולגה והזמין אותנו לבירה. הוא הצטער אלף פעמים שלא היה לו זמן ושהוא לא היה בבית כדי לארח אותנו כמו שצריך. הוא ביקש שאם יש לנו זמן בדרך חזרה נעבור אצלו ונלך לגלוש-או-לדוג-ביחד-או-שנעשה-מדורה-גדולה-או-שנעשה-טיול-או-שלפחות-נישן-אצלו... ועוד שאר תכניות ענק עם זיקוקי דינור ושירים לאור ירח...

הוא יודע מה זה להיות מטייל, ובו בזמן הוא רצה להראות לנו את הסביבה שלו הכי טוב שאפשר.

משם נסענו לקורדיני לפגוש את סטאן, חבר אחר שהכרתי בסימבאווה. הוא הזמין אותנו לבית של החבר שלו בקורדיני, וביחד הלכנו כולנו לגלוש בשלי ביץ, שם נשפטתי בביץ׳ ברייק בפעם המיליון, ומשם חזרה לדירה, לשחק קצת פול ולקחת ציוד כדי לעשות שנורקל בחוף אחר בסביבה, בדקה האחרונה החלטתי שאני לא בעניין, כי הראות הייתה גרועה והזרמים מטורפים והסנפירים שסטאן נתן לי היו ענקיים עלי, ובלי קשר אני לא מצליחה לתפעל שנורקל, לא יודעת, לא מתחברת לזה... אני אוהבת לצלול.

חיכיתי להם על החוף, ובעודי מהלכת על פני החול הרך, מרגישה אותו נושק לכפות רגליי היחפות, זיהיתי צדף מיוחד, הוא היה לבן, עם נגיעות צבעי קרם כתמתמים, היה לו חור גדול שהיה נדמה כאילו יהיה מושלם לעטוף אחת מאצבעותיי.

הרמתי אותו וניסיתי לשים אותו על הזרת, שמחה כמו ילדה קטנה שמצאה אוצר על החוף והחליטה שזו הטבעת שלה שקיבלה במתנה מהים, מרימה את הראש לקבל פידבק מאמא שלה ולהראות לה את האוצר בחיוך תמים.

מאותו הרגע טבעת הצדף הזו לא ירדה מזרת יד שמאל. כאילו נעשתה בהתאמה במיוחד ליד שלי.

חזרנו כולנו לבית של החבר של סטאן וראינו סרט על גולשים אוסטרלים. לא סרט גלישה אלא סרט עלילתי.

זו פעם ראשונה שאני רואה סרט אוסטרלי אמיתי. עם כל הסלנג המצחיק שלהם.

אני חושבת שאז פתאום, יכולתי לזהות כמה שגלישה היא חלק מהתרבות והמורשת של העם הזה, האוסטרלי. פתאום הבחנתי בימי ראשון, איך שהאבות והבנים יוצאים לגלוש יחד. איך שהאמא יושבת על החוף ומסתכלת על חבורה של זאטוטים שהיא אספה כי היום זו התורנות שלה. איך הבחורים הכי סטלנים בעולם יתעוררו מוקדם מספיק, לפני עלות השחר, כדי להספיק סשן לפני העבודה (ואחרי איזה באנג או שניים). איך קטנטנות בלונדיניות שזופות לובשות את החליפה באומץ, שאפילו לי אין, בשעה שעוד לא הועלתי בטובי לפתוח את העיניים.. (ואני קמה מוקדם בדרך כלל..)

הם חיים את זה, ומעבירים את זה מדור לדור. וזה מקסים בעייני.

בדרך לביירון עצרנו לסשן גלישה בימבה. עיירת גלישה דיי מגניבה, הכרנו את שיין ואחיו שמנהלים במסירות את ה״yah״ הוסטל שם, אליו חבר טוב שלח אותי. רק באנו לשתות קפה על הבוקר ולשאול על הסוואל והכל ושיין לקח אותנו לסשן בספוט שדווקא דיי אהבתי.

אחר כך הלכנו לטייל קצת ב״בלו פולס״ בעיירה ליד, איינגרי, שם מצאנו את שיין הגנוב עושה את אחד. מהסיורים המודרכים שלו בבריכות הכחולות, שאת מה שקורה בסיור הוא השביע אותי ואת שון לא לגלות, והמשכנו לביירון.

רואוד טריפ - סידני

הגענו לסידני, המקום הראשון שראינו היה הנמל, מלא חליפות ומלא עקבים אבל עצרנו לקפה באיזה מקום שהיה נראה כמו קזינו-מלון-פאב.

את הלילה עשינו באיזה חניון בו היה מותר לישון בחינם, בדרום העיר, על הים.

כשהתעוררנו גילינו שזה בעצם ספוט גלישה, ויותר מזה, עם הסוואל החלש שהתמזלנו לקבל, זה המקום היחידי שפועל בסידני.

החשש להכנס למים עם חליפה מעלה תהיות בנוגע לטמפרטורת המים.

העובדה שלא הייתי במים כבר 3 שבועות גם מכניסה איזה בלוק קטן לעסק.

היה לי קשה להביא את עצמי לנקודה בה אני באמת בתוך המים, עם הגלשן והחליפה והכל.

הטעות שלי הייתה שאכלתי יותר מידי על הבוקר, ולא חיכיתי מספיק, תוך 5 דקות הגיע גל שלא הבנתי בכלל את השבירה שלו (כי הכל באוסטרליה זה ביץ׳ ברייק, וזה נשבר אחרת, ועוד על החוף!!!) הפך אותי 3 פעמים ועשה לי צרבת, שלא נדבר על הקור שהעיף אותי קיבינימט מהמים.

מה זהההההההההה!?!?!?!!!!!!

אוחח

רצתי למקלחות החינמיות, הקור בחוץ היה הרבה יותר נורא והמים במקלחות היו אפילו יותר קפואים, הרבה יותר קפואים. לא יכולתי בכלל לשים סבון על הגוף. כף הרגל שלי הייתה כחולה ולא הרגשתי אותה גם אחרי שהכנסתי אותה למגפי האגס האוסטרליות שלי, למשך חצי יום לפחות.

החוויה הטראומתית הזאת נתנה לי פחד שכזה מהגלים ומהקור באוסטרליה. לא שהגל היה גדול, בכלל לא. אבל הוא היה חלול ומוזר. לא משהו שאני מכירה בכל אופן, ויותר מזה, לא ממש הבנתי מה לעשות עם הביץ׳ ברייקס האלה.

המשכנו לחקור את העיר ונסענו לניו טאון. רובע מגניב לגמרי, קצת היפסטרי אבל גם קצת היפי. יפייפה לחלוטין. ראיתי כמה היפים מוכרים דברים ברחוב ושאלתי אם זה אפשרי לפחות דוכן ככה סתם ברחוב. הם אמרו שבאופן עקרוני אין בעיה עם המשטרה ואני כבר תכננתי איך אני למחרת פותחת שם דוכן.

נסענו גם למאנלי והסתובבנו שם קצת. את הלילה עשינו באותו מקום, נראה לי.

בבוקר שון הוריד אותי בניו טאון ונסע לבונדאי ביץ.

פתחתי את הדוכן הראשון שלי, על הרצפה פרשתי את הסארונג מאינדונזיה ואת מגש הצדפים ועליו הנחתי את התכשיטים שהבאתי איתי מאינדונזיה.

שמתי מוסיקה מגניבה מהאייפד שלי וקטורת.

באיזשהו שלב ניגש אלי איזה בחור זקן ואמר ״העיניים שלי לא ממש טובות והגב שלי בטח כבר מקולקל ואת יושבת כל כך נמוך, קחי לך את העגלה ההיא, תהפכי אותה על הצד ותניחי הכל עליה. כך תוכלי להיות קצת יותר גבוהה... ואנשים יוכלו לראות את התכשיטים שלך...״

וכך עשיתי, הדוכן הראשון שלי בחיי, ברחוב קינג בניו טאון סידני על עגלת סופר הפוכה על הצד.

בתכלס, דיס איז האו איי רול...

נראיתי כמו איזו היפית עם מעיל אוסטרלי גדול משובץ אדום שחור, חולצת פלנל כחולה פתוחה טופ מקרמה לבן וצעיף אינדונזי לבנים ולונגי הודי בתור חצאית מקסי, ולקינוח, נעלי אגס אוסטרליות.

לא האמנתי אבל מכרתי זוג עגילים ממש שניה לפני שסיימתי ושון בא לאסוף אותי.

שון כל כך התלהב מבונדאי ביץ שהוא בא לקחת אותי הוא ישר רצה להראות לי את החוף.

החוף הזה יפה, כן, אבל הגלישה שם מפוצצת באיזה 200 אנשים, הסוואל חלש אז יש גל אחד ל100 איש וכל הטיילת שם מפוצצת תיירים. אני לא יודעת אבל מההתרשמות שלי היה נראה כאילו פעם זה היה מקום ממש מגניב והיום כבר לא.

יש אנשים שיחלקו עלי, ולא הייתי שם מספיק זמן כדי להבין את הוייב.

אבל שון קנה גלשן, 7.4. סבבה כדי להתחיל (למרות שאני התחלתי על גלשן רך 7.8, אבל אני זאת שמסתובבת עם גלשן 6 פיט כשאני דיי מתחילה אז לגמרי תמכתי שיקנה את הגלשן).

למחרת בבוקר עזבנו את סידני לכיוון ניו קאסטל שם שון קנה חליפה ונכנסנו יחד לסשן ראשון (כמובן אחרי שהתווכחנו קצת איפה כדאי)....

רואוד טריפ - גרייט אושן רואוד

עשינו קניות בחנות ענקית מלאה בשטויות שאם צריך אותם לדרך נדע רק בהמשך, העמסנו את הרכב ויצאנו לכיוון טורקי (לא, לא טורקיה מלון הכל כלול, טורקי העיירה בדרום מזרח אוסטרליה).

החברים שהכרתי באינדונזיה שלחו אותי לחברים שלהם שגרים ב״גרייט אושן רואוד״ בטורקי. שהם יוכלו לעזור לנו לקנות גלשנים וחליפות בזול.

היעד הראשון היה מאוחר בלילה. מצאנו מקום באמצע שום מקום להחנות את הואן, לבשל ארוחת ערב ולישון.

החושך היה מוחלט, המקום היחידי שמצאנו בו אור ומחסה מהרוח הקפואה היה בשירותים.
בישלנו פסטה וירקות בשירותים של הבנות והתחממנו מהאש של הגזייה הקטנטנה שלנו. שמנו מוזיקה מהואן כי גם ככה אין שום נפש חייה בסביבה ונרדמנו אחרי ששתינו צ׳אי.

בבוקר עליתי על ההגה, לראשונה מזה 6 חודשים, ועוד בצד השני, אבל שון היה מדריך נהיגה בצבא והרגשתי בנוח להתחיל להנוג בחניון חולי, ריק מאדם, עם מישהו כמו שון.

תוך דקה וחצי תפסתי בטחון והבנתי את העסק.

״הנהג צריך תמיד להיות באמצע״ אמרה לי איזו אוסטרלית שהכרתי בבאלי בצ׳אנגו.

התחלתי לנסוע על הכביש המהיר של ה״גרייט אושן רואוד״ לכיוון הבית של קריסטי. ראיתי את הגלים וכל כך רציתי להכנס למים לגלוש.

כשהגענו לקריטסי המקסימה היא הכינה לנו קפה ושלחה אותנו למקום בו יהיה לנו זול לקנות גלשן משומש וחליפה באאוטלט של קוויקסילבר. בעלה, הוא בעל דרג גבוה בקוויקסילבר וגולש תותח בעצמו. שיחקתי קצת עם הילדה המלאכית שלה, והתרשמתי מהעיצוב ההורס של הבית שלה (שקריסטי אגב עיצבה בעצמה... לקריסטי יש חנות אינטרנטית לעיצוב הבית עם דברים שכל בעל טעם טוב וקצת כסף בארנק ירצה לקנות).

חווית קניית הגלשן לא הייתה כל כך נעימה, כי אני כבר ידעתי איזה גלשן אני רוצה לקנות והוא היה דיי קטן, והמוכר לא ממש האמין שמישהי שגלשה כל כך קצת בחייה צריכה גלשן כזה.

״תדפקי על לונגבורד מיליון שנה״ זה מה שהוא ניסה להגיד לי בעצם. לא מבין שיש לי חברים שנכנסנו למים בפעם הראשונה עם גלשן קצר.

מי שמוכן לעבוד קשה יכול להתרגל להכל!

השתכנעתי לקנות גלשן קצת יותר יקר ממה שרציתי, אבל הוא היה במידות ממש טובות והוא היה באמת שווה. די אייץ׳ די. 6 פיט. דיי מקצועי, אבל אני קונה גלשן לחיים, לא להיום ומחר, ועדיף פשוט לקרוע תתחת על גלשן כזה עד שאתרגל אליו, גם אם זה יקח מיליון שנה.

ההנחה היחידה שיכולתי לקבל עם השם של סיימון הייתה קטנה אבל היא הייתה הנחה, בכל זאת...

משם נסענו לאאוטלט של קוויקסילבר ורוקסי, שם המוכר היה הרבה יותר נחמד ועם השם של סיימון עשה לי הנחה הרבה יותר משמעותית על חליפה מגניבה נעימה וגמישה.

את הלילה עשינו אצל קריסטי בחצר, היא הכינה לנו ארוחת ערב ועשינו מקלחת חמה.
קירסטי עשתה לנו תדריך גרייט אושן רואוד ונתנה לנו מפה מפורטת מה הכי שווה כי אין לנו הרבה זמן.
..וכמובן גם איפה לישון בחינם.

לחצנו על הגז יומיים ועצרנו בכל פעם כדי להתרשם מהנוף העוצמתי והמטורף.

החלטנו לישון בג׳והרה, חנינו את הואן הכתום בחושך בחניון, לא הינו מסוגלים לראות דבר בחושך של הלילה.
בבוקר התעוררנו למדשאות ירוקות ירוקות ורחבות ידיים, בין הרים ירוקים ופטריות צהובות.

טיילנו במסלולים שצופים על נציבים סלעיים גדולים, שיוצאים מתוך האוקיינוס הגדול ונראים כאילו היו פעם חלק מהרכסים הענקיים עליהם אנחנו דורכים.
גם בדקנו את הגלים בבלז ביץ׳ (שם המים קרים הרבה יותר מהחליפה שקניתי).

אחרי סיבוב מרשים בגרייט אושן רואוד, חזרנו לקירסטי והחלטנו להמשיך לכיוון סידני.

שון התעקש שלוחצים עד סידני.

יאללה.