אם תשאלו מישהו שהיה באובוד שיספר לכם מה עבר עליו שם, הסיפור שלו יהיה אחר לגמרי משלי.
למען האמת, לא ממש התערבבתי עם אנשים באובוד. לא ממש רציתי להכיר אנשים אחרים או לבלות במחיצת אנשים אחרים. צללתי לאוקיינוס של השראה. האומנות האינסופית בעיירה הזאת סחפה אותי. דיברתי עם מקומיים, עם אנשים כאלו ואחרים מידי פעם, רק שממש יצא. אבל באופן עקרוני, הייתי לבד. עם עצמי. עם התשוקות האומנותיות שלי. יצרתי. הופרתי מהאווירה המעניינת הזאת. מנופי שדות האורז האינסופיים. מהקסם שחל סביבי. מהריחות. מהצבעים. מאין סוף האפשרויות שעמדו בפני. מהדירה הבלינזית המדהימה שלי. מטעם הקפה הכל כך מיוחד. מהזמן הזה שהיה לי רק לעצמי.
היה לי זמן לכתוב. על המסעות שלי. על ההרפתקאות שחוויתי. לסכם. להזכר. להרגיש.
היה לי זמן לבטא את התחושות שזורמות לי בדם. את הפרפרים שמתעופפים לי בבטן מצד לצד כשאני עושה דברים שעושים לי טוב. כשאני קמה בבוקר לתרגל יוגה במרפסת הבלינזית שלי עם חיוך ענק. היה לי זמן ללכת לאיבוד. לחפש דברים שאוכל לקנות לאוסף התכשיטים-אקססוריז-דברים לבית שאני מתכננת למכור בברלין אחרי שאסיים את מסעותיי בעולם (לסיבוב הזה...). היה לי זמן ללמוד איך עושים תכשיטים מכסף ולהתאהב במשפחה בלינזית מדהימה.
כמעט כל בוקר פתחתי בברכות לשמש, יוגה, פראנהימה, מדיטציה. ארוחת בוקר וכמה שעות של כתיבה. הכל במרפסת הבלינזית היפיפייה שלי. אחר כך יצאתי להסתובב ברחובות. מאבדת עצמי לדעת בין חנויות התכשיטים ודוכני הסארונגים בשוק. בוחנת פריטים ומחירים.
מצלמת.
מנסה לדמיין מה אנשים יאהבו. מה אנשים ירצו לקנות. מה מיוחד בעייני.
מה מייצג את אינדונזיה בעיניים שלי.
מה מייצג את החוויות שאני חווה.
מה מרגש אותי.
מנסה לדמיין את עצמי מוכרת בפסטיבל.
מנסה לדמיין חברות שלי, שאני אוהבת את הסטייל שלהן, עונדות את התכשיטים האלו.
מידי פעם עוצרת באיזה בית קפה מתוק, שאני כבר מכירה ואוהבת, או אחד שעוד לא הספקתי לבקר בו. עובדת על עיצובים גרפיים לבלוג שלי. כותבת. פורקת את כל ההשראה שלי לתוך המכשיר הקטן שבידי. לוגמת קפה קר צונן שמקרר את גופי בחום המטורף שמתחולל בחוץ. מרימה את הראש ובוהה ברחוב. חושבת. טוענת את המוח שלי בעוד חלקיקים של רעיונות. בוחנת צורות ליישם. ושוב מתפוצצת לתוך האייפד.
בשעה בה השמש שוקעת מבינה שלא הכנסתי כלום לפה חוץ מקפאין והולכת לקנות לי לחם בבית קפה שאני אוהבת. איזו פחמימה. לא צריכה אוכל. רק משהו להכניס לבטן ולהטעין את גופי באנרגיה. לפעמים יושבת לשתות קפה עם הלחם ובימי ראשון מגלה הופעת ג׳אז מגניבה שמזכירה לי את אבא שלי, שגידל אותי על מוסיקה מדהימה, שלימד אותי לפתוח את האוזן לכל סוג של מוסיקה. שפתח בפניי עולם שלם של תרבויות. אהבה. שמחה. ריקודים. אושר. כל רגש או חוויה שאפשר לפרוק לתוך תווים ומנגינות. לגלות חיים שלמים וסיפורים רחוקים, גם כאלו שקרו לפני מאות שנים. הכל דרך מוסיקה.
מתרסקת למיטה מאושרת. על יום מבורך. על יום מלא בהשראה ויצירה.
No comments:
Post a Comment