כשהתחזית הראתה 11 פיט, אני והגלשן הכחול הגדול שלי לא ממש הרגשנו בנוח להכנס למים. כי צריך באמת להיות טיפש מספיק כדי להכנס עם גלשן רך לגלים כאלה גבוהים. או סתם חיי בסרט..
אז בכבוד גדול, הצטרפתי לחברים הטובים שלי מאגונג הום סטיי, מארק אמה ובן ללכת לצפות בגולשים המקצועניים נכנסים אל התופת, בחופים המפורסמים של באלי.
אם תשאלו אותי, זה הרבה יותר מרגש ללכת לראות גולשים מקצועניים גולשים בגלים של באלי מאשר איזה מלכודת תיירים... בשבילי זה הרבה יותר מייצג את התרבות האינדונזית, או את האי הקטנטן והמיוחד הזה.
מארק אמה ובן הם גולשים ממש טובים, אבל אפילו בשבילם 11 פיט זה כבד.
התעוררנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך. התחלנו ב״אולו-וואטו״ מהצוק הגבוה היה אפשר לראות את הסוואל מתחיל להכנס. את הגלים הגדולים מתחילים להגיע, בגאות.
לא היו הרבה גולשים, ובצדק. זה עסק של מבינים בלבד.
חיכינו לשפל, כי בשפל הגלים אמורים להיות יותר גלישים, על פי מארק ואמה...
אז בינתיים בן רצה ללכת לראות את מקדש הקופים שיש לא רחוק ואני סתם זרמתי על ההצעה. בן ואני דיי הלכנו שם לאיבוד בתוך השטח של המקדש. לא היה ממש מקדש, כי לא נתנו לנו להכנס לתוך המקדש עצמו, וגם לא ממש היו קופים... אבל היה נוף מדהים והגלים לא ריחמו על החלק הזה של הצוק.
חזרנו ושתינו ג׳וס בזמן שצפינו בגלים בגודל של בית גדלים לאט לאט וגולשים משוגעים תופסים את ההר הזה שכל רגע אמור לרדת למטה ולשלוח אותם לעזאזל.
משם עלינו על האופנועים ונסענו לכיוון בלאנגן. בדרך עצרנו להביט בפאדנג-פאדנג, והמשכנו לכיוון החוף הבתולי.
בלאנגן הוא חוף מגניב לגמרי. אם הייתי יכולה לגלוש שם הייתי לגמרי נשארת. אבל לצערי הרב, אני לא טובה מספיק. ולשמחתם של גולשים מקצועניים כמו הרמן, הבחור הספרדי שהכרתי שם, הסוואל היה מדהים. רגע אחרי שניהלנו שיחה ארוכה הוא שלף את הגלשן וקפץ לריף החשוף שיצר צינורות ארוכים בלי סוף.
בדרך חזרה להום סטיי עצרנו בחנות אאוטלט של מותגי גלישה ולא יכולתי שלא להתחדש בעוד שני פריטים של אינסייט. גופיית גברים גדולה כמו שאני אוהבת לעשות ממנה שמלה, ותיק גב קטן (״זה נגד מים!״... ״מצויין בשביל האייפד שלי״...ממשיכה לתרץ לעצמי שזה בסדר לבזבז כסף ומשקל...) אבל באמת שבמחירים כאלה זאת פשוט חוצפה להשאיר דברים כאלה שווים על המדף.
No comments:
Post a Comment