רודי, האח הישראלי שלי, השותף שלי לפשע בצ׳אנגו, הוא בעצם נמרוד.
בחור-ספק-ילד שהחליט להחזיר ציוד בסידני, אוסטרליה, וללכת בדרך חדשה... ועד שזה יקרה, לבזבז את הכסף שהוא עשה שם ולגלוש קצת באינדונזיה...
הבעיה של רודי היא בחורה הולנדית מקסימה ששבתה את ליבו, ולכן רודי העצל לא ממש זז מהמיטה עד 14:00 בצהריים... אז רודי עדיין לא היה באובוד. בכלל.
החלטתי לעשות מעשה ולקחת אותו באוזן ליום כיף.
קפה. מסאז׳. לק (לא. רודי לא הסכים לשים לק...) וסושי.
בבוקר גלשתי ונסענו רודי, קלרה (החברה הספרדייה שהכרתי בחוף) ואני.
קלרה טענה שהיא יודעת את הדרך, אבל בעקרון עצרה בכל רגע נתון לשאול איזה באלינזית בת 5. בין לבין היא הספיקה לעשות 5435321 עבירות תנועה, ורודי, שהרכיב אותי על האופנוע לא הפסיק לצחוק עליה, ואני לא יכולתי שלא לצחוק.
רודי, באדישות המקסימה שלו ובסרקסטיות הכל כך ישראלית, יכול לשבות את הלב של כל אחד. גם אם הוא לא יפסיק לקלל...
הגענו לאובוד דרך סמטאות שאפילו אני, אחרי 10 ימים שם לא הכרתי... עברנו עם האופנוע בשבילים כמעט בתוך ה׳מאנקי-פורסט׳ מלכודת תיירים ידועה, שאני, מרב שנאה עזה למלכודות תיירים, אפילו לא נכנסתי אליה. וגם כי הספיקו לי הקופים בהודו.
נפרדנו מקלרה אחרי הקפה והמשכנו ביום הכיף, שני ישראלים טמבלים באובוד.
בתור למסאז׳ הכרנו את סולי, בחורה פנמית מתוקה שגרה בערך בכל מקום בעולם, כולל בתל אביב.
ורודי לא הפסיק לשחק עם ילדה באלינזית מתוקה.
לפני שעזבנו אפילו הספקתי לשים כמה דברים שלי בהום סטיי אליו אני חוזרת לפני אוסטרליה, כדי שיהיה לי יותר קל לטייל באינדונזיה בין האיים...
כל הדרך חזרה רודי לא נתן לי לנשום מרב צחוק.
״תן גז יא ברווז״
No comments:
Post a Comment