איזה אחלה עולם או סוף פרק צ׳אנגו

שקיעה מטורפת משגעת את העיניים שלי אחרי סשן ראשון עם גלשן קשה 7.6

האדרנלין שלי בשמיים.

הסרוטונין שוטף לי את התאים במוח ואני שותה קפה מול הנוף הפנורמי שבמרפסת שלנו ושומעת ״איזה אחלה עולם״ של גידי גוב ומאור כהן...

וגם קצת פורטיסהד...

באמת איזה אחלה עולם, חשבתי לעצמי.

ההום סטיי מתרוקן,

מארק ואמה עוזבים את ההום סטיי. לאו הברזילאי והחברים הגרמניים גם כבר עזבו. דימיטרי נפצע בתאונה עם האופנוע ולא יכול לגלוש וגם מחליט לעזוב לכמה זמן עד שיחלים.

רק רודי עוד שם...

אני גולשת שוב עם גלשן קשה 7.6, מתמודדת עם ים קשוח יותר מאתמול, ושפל ששולח אותי להשתפשף בריף.

רואה את הילדים הקטנים המגניבים שגולשים מלידה. מקנאה קצת וחולמת איך הילדים שלי יגדלו בין הגלים.

יום למחרת עשיתי סידורים למעבר ללומבוק,

לקחתי מונית-אופנוע (כן, באינדונזיה יש דבר כזה!) לכל היום.

התחלתי בשדה התעופה כדי לשלם לליאון אייר, חברת הצ׳ארטר שתקח אותי ללומבוק (אי אחר באינדונזיה).

משם עברתי במשרד ההגירה כדי לאסוף את הויזה שהוארכה והפספורט שלי, ונסעתי לראות את הגולשים המנוסים נכנסים לתופת של 10 פיט באולווואטו ובלאנגן.

שתיתי קפה בסינגל פין, אולווואטו, בית-קפה-מסעדה-בר-חנות-עם-בגדי-גלישה-שבא-למות, צופה בגלים העצומים ובגולשים שיש להם אומץ מעורר הערצה.

המשכתי לבלאנגן. החוף הכל כך שלו הזה. הסתובבתי על החוף וצפיתי בגולשים. כנכנסתי לשטוף את עצמי במים, האוקיינוס גנב לי את הטבעת לרגל שהכנתי באובוד.

זה דיי ביאס אותי, אבל ידעתי שלפני שאטוס לאוסטרליה אעבור באובוד אצל וואיאן, הבחור אצלו הכנתי את הטבע ואכין חדשה.

היו לי כמה שעות של לבד וזה היה מדהים.

הרגשתי שמיציתי את צ׳אנגו. שאני חייבת לצאת להרפתקה. שאני מוכנה להרפתקה. שאני צריכה לצאת מאיזור הנוחות המטריף הזה שזמין בצ׳אנגו...

עוזבת את אגונג הום סטיי. עוזבת את צ׳אנגו. עוזבת את באלי. עוזבת את הציביליזציה לטובת גלישה במקומות בתוליים ומרוחקים.

תרופת הים

ענבר שונאת מזגן.

אבל בהום סטיי בצ׳אנגו יש רק מזגן, אין מאוורר ויש יתושים.

אז לשים את המזגן על 25 מעלות, חלש, נראה לי הגיוני.

בכל זאת בכל בוקר קמתי על הלימפות פועמת ודחפתי איזו טיפת סינרג׳י, (שמן צמחים מלא בכל טוב שאותו נתן לי המטפל שלי בדיקור סיני לפני שנסעתי לטייל, בתוספת חיוך ענק מלא בפרגון.. אותן טיפות שמאוחר יותר, במהלך הטיול שלי, קיבלו את התואר ״טיפות הקסם״, אותם הצעתי לכל חבר חולה בעת צרה...)

אחרי כמה ימים הוא הכניע אותי.

המזגן.

לעת ערב הצטננתי נורא.

ניסיתי לקחת סינרג׳י פרופוליס וכמה ויטמין סי שאני יכולה.

דחפתי 2 ג׳וסים עם פפאיה אננס והמון ג׳ינג׳ר והתפללתי לקום בבוקר בריאה.

קמתי בבוקר מוכנה לגלוש, אבל לצננת היו תכניות אחרות בשבילי.

״ניצחנו אותך״ אמרו לי הסינוסים.

אמרו לי, ואמרתי להם שאין מצב.

הייתי במיטה בערך 24 שעות. יצאתי מקסימום לקנות לי לחם קינמון וגינגר באוקה בייקרי, המאפייה הקרובה, כדי להזיע וגם כדי לאכול משהו (גם על פי הרפואה הסינית..)

בערב הרגשתי הרבה יותר טוב אבל עדיין חלשה.

דימיטרי, החבר הלטבי-רוסי מההום סטיי הציע שנלך לאכול סושי ולא יכולתי לסרב.

אכלתי סושי וסשימי עם הרבה בצל ושום (והתנצלתי מראש שאני עלולה לאכול את כל הבצל והשום כי אני חולה...)

משם החלטנו לקפוץ לאיזו מסיבת גולשים, ממסיבות יום ראשון בדאוס, לראות מה העניינים, ״אבל בטח תוך 5 דקות אני אעשה אחורה פנה״ חשבתי...

אז חשבתי...

להקת ג׳אז צ׳יליאנית-אינדונזית-עם-נגיעות-אלקטרוניקה-והרמוניקה גרמו לי להזיע את המחלה מריקודים במקום להזיע במיטה מתחת לשמיכה.

קמתי בבוקר והחלטתי שאין מצב שאני לא גולשת. ירדתי לחוף, ביקשתי בפעם הראשונה גלשן 7.6 הארד בורד ויצאתי לגלים. איך שהגיע הגל הראשון תפסתי אותו. הייתי בטירוף. שעה של אושר וגלים וכיף ויצאתי בריאה מהמים. אין זכר לסינוסים, אין זכר לבלוטות.

כך ניצחתי את הצננת הראשונה מאז ה1 לינואר 2014.

המשרד

בכל בוקר איבו הגישה לי פירות ותה ויצאתי למשרד. אולד מאן׳ז באטו בולונג.

אם כל זה נשמע קצת מוזר, אני אפרט.

איבו, זאת ה׳מאמא׳ של ההום סטיי בו התאכסנתי בצ׳אנגו..

הספוט של המתחילים בצ׳אנגו נקרא אולד מאן׳ז, וכן גם הבית קפה-מסעדה, בחוף ששמו באטו בולונג.

אז בכל בוקר הייתי מתייצבת לקפוצ׳ינו קר על החוף להשקיף על הגלים. ובזמן שאני מחכה שהגאות תעלה, אני יושבת ועובדת או כותבת בבית הקפה,

ברגע שיש גלים, אני קופצת למים, ושוב לקפה לעבוד ולכתוב.

וכשרודי מתעורר... לסשן שקיעה... עושים שטויות במים.

כך התנהלו החיים בצ׳אנגו, בשאר הזמן ביליתי עם חברים מההום סטיי, חברים שהכרתי בחוף, וגם קצת עם עצמי.

גלשתי כל יום במשך 10 ימים בים סוער ותנאים דיי קשוחים למתחילים אז כשהסוואל ירד קצת יכולתי להבחין בשיפור.

אכלתי הרבה דגים ופירות ים כדי להעשיר את הגוף האנמי שלי קצת בברזל, כי עד כה לא ממש הייתה לי אפשרות או מספיק מקומות שיכולתי לסמוך עליהם. אבל בצ׳אנגו הכל כל כך נוח.

יש המון משפחות מערביות שפשוט העתיקו את החיים שלהם לשם.

מזרח פוגש מערב.

שדות אורז ובתי קפה בוהמיינים.

אוכל טוב. קפה טוב. אוויר טוב.

יש סצנה מדהימה של אמנים, צלמים, דוגמנים,

כולם יפים. כולם גולשים. כולם מאושרים.

אגונג הום סטיי או בית להשאר

כבר ביום הראשון שהגענו ראיתי בחור עם חזות מזרחית מגיע על אופנוע, אוניות גדולות, גלשן, משקפי שמש.

״תומס, אני חייבת להבין מאיפה הבחור הזה, כי הוא ישראלי. בטוח!״ אמרתי בבטחון.

כדי להשאיר אתכם מעודכנים לגרסה, כבר חודש בערך שלא פגשתי ישראלי אחד, כי אני מטיילת במלזיה ואינדונזיה.

שלא יהיו טעויות, כיף לי מאוד לא לפגוש ישראלים בדרך, בעיקר אחרי הודו, ואחרי שבסרי לנקה הייתי בעיקר עם ישראלים, זה כיף קצת להתנתק, לראות דברים שונים, תרבויות אחרות, לאתגר את עצמי, לצאת מאיזור הנוחות.

אבל לראות ישראלי באינדונזיה בשבילי היה כמו לראות ממוטה באמצע מדבר יהודה.

למחרת בבוקר תומס ואני אכלנו ארוחת בוקר במרפסת שלנו, אותה הגישה איבו המקסימה. איבו, באינדונזיה, המשמעות היא ״מאמא״ או ״אמא״. וככה באמת היה. האישה הבלינזית הענווה הזאת, קטנטנה ורזה, ולמרות גילה עושה הכל. עם העיניים האינדונזיות האלה, בצבעי כחול וחום. בכל בוקר שואלת ״ברייקפסט?״ (עם פ מלאה). ופשוט בא לחבק אותה! (אז באמת כל בוקר חיבקתי).

מאחוריי שמעתי את השכן, הספק ישראלי מתעורר... אמרתי לו ״גוד מורנינג מאן״

הוא עונה לי בגסות ישראלית ״וור אר יו פרום?״ עם המבטא הכי ישראלי שיכולתי לשמוע

״וור אר -יו- פרום״ מחזירה לו בשאלה, כמו בחורה ישראלית טובה

״...איים פרום יזראל......״ הוא עונה ואני קוטעת אותו ״ידעתי!!! אמרתי לו שאתה מישראל!!! איזה קטע לראות פה מישהו מישראל!״

מאותו הרגע רודי נהיה האח הגדול שלי. לא הפסקנו להסתלבט על כולם. לעשות צחוקים של ישראלים גסי רוח. לרכל ולעשות שטויות.

השכנים אמה ומארק הם זוג מטיילים מקסים. לאמה, מארהב, יש בלוג על הטיולים שלה, ומארק, הבריטי, מעצב ובונה אתרים. שניהם גולשים ממש טובים ומטיילים כבר כמה שנים. הצורה בה הם נותנים לסובבים אותם להרגיש בבית היא מקסימה בעייני. הם מטיילים באינדונזיה המון וזה הבסיס שלהם בו הם יכולים לעבוד עם וייפי חזק ולגלוש, בין הרפתקה להרפתקה באיים רחוקים יותר.

שאר השכנים המתחלפים גם כן היו מקסימים, בן הקנדי, שאחריו הגיע דימיטרי הלטבי-רוסי-מזרח אירופאי-שבכלל-גר-בלונדון. השכנים הגרמנים המצחיקים מלמטה שטפן בן ועוד אחד ששכחתי את שמו. מייק הקנדי השותף של רודי לחדר, לאו הברזילאי, ועוד ועוד שבאו והלכו....

כולם היו אנשים מעניינים ומדהימים. וכולנו הלכנו לאכול לגלוש ולבלות ביחד.

אז נשארתי, גם כי הייתי צריכה להאריך את הוויזה שלי, וגם כי השכנים נאים בעייני. ובתכלס, כל עוד אני גולשת כל יום. הכל טוב.

תומס עזב, מייק השותף של רודי גם עזב, ורודי ואני נכנסנו לחדר ביחד ועשינו בלאגן.

הזמנות כפולות ומותרות בצ׳אנגו

תומס נסע באופנוע שלו עם התיק ובגלל זה לא הייתה לי אפשרות לנסוע איתו על האופנוע, אז לקחתי מונית להוסטל גולשים שסגרנו לנו בצ׳אנגו.

כשהגעתי לשם הבחור בקבלה אמר שהוא ממש מצטער אבל שהוא שם את אותו החדר גם באתר בוקינג וגם באתר אגודה וכשמישהו הזמין את החדר באגודה הוא התכוון לסגור את ההצעה בבוקינג, אך לתדהמתו, באותה הדקה בה הוא פתח את אתר בוקינג, הוא קיבל הזמנה לאותו החדר בדיוק, מאיתנו.

אז בצער רב הוא שלח אותנו למלון פאר על הים. אמרתי לו שזה מאוד נחמד מצידו והכל אבל שזה הרבה מעבר לתקציב שלנו לשלם 600,000 רופיה על חדר ושננסה למצוא מקום אחר פנוי, במחיר קצת יותר ידידותי. בזמן שתומס התעכב בגשם, הבחור הבלינזי ואני ניסינו למצוא כל מקום אחר לשים את הראש בצ׳אנגו, ואין.

הוא הצליח להוריד את המחיר בשבילנו ל500,000 ואמר שהוא יספוג את ה100,000 הנוספים.

למזלינו, שנינו לא ממש ממש קצרים בתקציב ויכולנו להרשות לעצמנו להתפנק. הבחור הבלינזי העמיס אותי עם התיק שלי על האופנוע שלו (כי אין דבר בעולם שימנע מבלינזי אמיתי להעמיס כל דבר שירצה על אופנוע אחד), לא לפני שכמה גולשים חתיכים בהוסטל הציעו לי לחלוק איתם את המיטה אחרי ששמעו על התקרית המצערת...

הגעתי לחדר ונדהמתי. הנוף היה מדהים. לא היה שום צורך לזוז מהחדר הזה. מהמיטה אפשר לצפות בגולשים של צ׳אנגו מתאבדים על הריף החשוף.

מצאנו לעצמינו מקום ליום שלמחרת ונחנו.

למחרת בבוקר שוב אני לקחתי מונית ותומס הגיע עם האופנוע. ושוב. הייתה הזמנה כפולה במקום אליו הגענו. למזלינו, למשפחה שלהם יש הום סטיי במרחק 200 מטר, גם הבלינזי הזה העמיס אותי על האופנוע שלו עם התיק והכל והביא אותי לאגונג הום סטיי. מבנה מדהים וחדש, עם שתי קומות, החדר שלנו בקומה השניה שמשקיפה על נוף שדות אורז פנורמי מדהים. חדר חדש, מיטה גדולה ונוחה, מקלחת חמה, מזגן. ארון. הכל יש.

הלכנו לבדוק את הווארונג הקרוב. גאני, הבעלים קיבל אותנו בברכה. התפריט היה מדהים. אוכל אורגני ובריא, המנות מורכבות בדקדוק ומחשבה והמחיר מצחיק.

כל כך התבאסתי שלא הייתי רעבה. אבל הזמנתי סמודי. הוא היה כל כך טעים שבשלוק האחרון עשיתי קול כזה גס רוח, וגאני המקסים חייך ואמר ״שמעתי את זה...״

זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה והרבה ארוחות ערב.

גאני הוא אינדונזי, הוא גם מטייל. הוא טייל בהמון מקומות בעולם ועכשיו הוא מנסה לבסס עצמו במקום אחד. הוא עיצב את מבנה העץ המדהים, גידל גן עם צמחי מרפא מיוחדים ומכין את האוכל בעצמו ובקפידה. הוא יקשיב לכל רצון או בקשה מיוחדת ויכין לכם את המנה המושלמת.

בשבילי זה היה גן עדן. אני. עם כל הבעיות שלי באוכל...

גאני הבין מה בדיוק הבעיות שלי והגענו לרמה שאמרתי לו ״תפתיע אותי״!

תומס ואני בדקנו את צ׳אנגו ואת בתי הקפה המקסימים שלה. גלשנו. שנינו מתחילים עם גלשנים ענקיים. יצאנו בערב לאכול בסמינייאק, 20 דקות מצ׳אנגו. חוף קצת יותר תיירותי וקצת יותר פאנסי. מצאתי שם חנות של אינסייט, מותג גלישה אוסטרלי שיש לי אליו חולשה קשה מאוד, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. קניתי לעצמי בגד ים שלם חדש.

וגם ארנק ברוקסי...

יש השלכות כשמסתובבים עם צרפתים.... פתאום חושי האופנה מתחדדים והצד המפונפן יוצא קצת החוצה.