יום לפני שעזבתי את וארקלה פגשתי את מרצ׳ין.
את מרצ׳ין כבר הכרתי במונאר. הבחור הפולני הזה הוא אגדה. באמת. לא הרבה יוצא לי להכיר בחור הרפתקן משוגע ומדהים שכזה.
במונאר העברנו הרבה שעות יחד. למען האמת, ביום הראשון שהכרתי אותו ישבנו יום שלם לדבר ולא הגעתי לתחתית של הבן אדם. הוא מטייל כבר שנים, הוא הספיק לחרוש את הודו מכל פינה לסכן את חייו בעלייה ללה מחוץ לעונה בלי בגדים על אופנוע שבור ואפילו לפתוח גסטהאוס במלנה, פרווטי (אימצ׳ל פרדש שבצפון הודו).
אני מאחלת לחברים הכי טובים שלי שיוצאים עכשיו למסע שלהם בהודו להתקל בבחור הזה. ואם יצא שפגשתם איזה בחור פולני בשם מרצ׳ין עם קעקועים ועיניים כחולות תעשו לעצמכם טובה ותחברו אליו להרפתקה.
כשהתלבטתי לאן לנסוע ממונאר הוא גם רצה לנסוע לקנור, הוא התווכח איתי שאפשר להתאכסן שם בזול ואמרתי לו שאני לא מצאתי אפשרות כזאת, אבל אם הוא מוצא אני באה איתו. כשהוא התאכזב לגלות שצדקתי, הבטחתי לו שכשאגיע לוארקלה אשלח לו אימייל מה הולך שם (אין לו מספר טלפון והדבר היחידי שיש לו זה אימייל).
הבעיה הייתה שהטלפון-הלא-ממש-חכם שלקחתי איתי להודו מסתדר בקושי עם וואטסאפ ואין בו ממש מייל. בוארקלה יש מיליון וייפי, אבל לא מצאתי מחשב אחד לתקשר איתו.
במקרה לגמרי, כמו שרק מאמא אינדיה יודעת לעשות, אחרי השקיעה האחרונה שלי בוארקלה עליתי בחזרה לצוק. כשהלכתי שני צעדים על הצוק יכולתי כבר לזהות את המבטא הפולני המצחיק שלו, הסתובבתי אחורה וראיתי אותו שם, עומד בעמידה ההיפית הזאת ומדבר עם איזו בחורה מגניבה. קפצתי עליו בכל הכח, שכחתי לגמרי שהוא סוג של פצוע. אבל מרב שמחה לשנינו לא ממש היה אכפת.
הלכנו לאכול ארוחת ערב יחד ופגשנו את בן ותום שהספיקו בדקה האחרונה לסגור כרטיס טיסה לדלהי ל6 בבוקר. תכננו לעשות איתם לילה לבן וללכת לשיווה טמפל לחגוג איזה חג הזוי שמתחולל.
סיימנו לאכול ומיהרנו למצוא ריקשה שתקח אותנו למקדש, בן ותום כבר היו שם, עם כמה בחורים מקומיים ועוד שתי בחורות ישראליות מתוקות. הלכנו לאורך הטיילת ומשהו באוויר היה מוזר מאוד. כל המקומיים, בעלי החנויות, איתם דיברתי כל השבוע הזה, צחקתי איתם ועשינו שטויות יחד, כולם פתאום התנהגו ממש מוזר.
מרצ׳ין עוד לא הכיר אותם והוא אמר שכולם פלופים לגמרי.
אמרתי לו שאין מצב, שהם לא ככה כל הזמן, שמשהו מוזר מתרחש!
ניסינו להבין מהם לאיזה מקדש בדיוק אנחנו צריכים להגיע ואף אחד לא ענה לעניין. אחד מהם אפילו שיתף אותנו שהוא היה רוצח שכיר ברג׳אסטן. (?!)
הבנו שאין עם מי לדבר והלכנו למגרש החניה הגדול.
כשהגענו למגרש החניה עמדה שם רק ריקשה אחת. ביקשנו משני הנהגים שישבו כאילו עושים טובה שהם במשמרת, שיקחו אותנו למקדש, לפסטיבל הזה שמתקיים כל הלילה. הם הביטו בנו במבט מרוקן, לא מתלהבים בכלל להרוויח כמה גרושים, הציעו לנו מחיר מופקע בשביל התענוג ואפילו לא המשיכו להסתכל לכיוון שלנו.
הינו מבולבלים עוד יותר. ״מה קורה לכל ההודים היום?״ שאלתי את מרצ׳ין. הוא הסתכל עלי בחזרה במבט מבולבל. החלטנו לקחת את המחיר המופקע כי לא ממש היו לנו פרטנרים למיקוח.
עלינו על הריקשה והנהג התחיל לנסוע, תוך שתי שניות וחצי קפץ החבר שלו על הריקשה באופן מרתיע משהו. מרצ׳ין ישר התחיל לצעוק על הנהג ולשאול אותו מה לעזאזל קורה כאן, כי נכון לעכשיו, באמצע החניון הגדול בחושך, נראה שהולך להתבצע רצח, או לפחות שוד לא מזוין. הנהג עצר את הריקשה ושניהם התחילו לצעוק עלינו ״אתם תקחו אחריות אם הנהג יסע לבד???״ הוא שאל. לא ידענו אפילו מאיפה הוא נפל עלינו, אבל התחלנו להבין שכנראה בחגיגות האלה, בליל ירח מלא, כל המשוגעים יוצאים החוצה.
התנצלנו ואמרנו לו שיסע.
הגענו למקום חשוך מלא באורות צבעוניים, הרגשנו כאילו מינימום זרקו אותנו לתוך סצנת הקרקס הפסיכדלית מפחד ותיאוב בלאס וגאס. מלא ציורים של שיווה עשויים ממנורות צבעוניות. מוסיקה הודית משונה בוקעת מאלוהים יודע איפה והרבה דוכנים של ממתקים הודים מוזרים.
נכנסנו לרחבה גדולה ומימין ראינו המוני משפחות מרותקות למופע הזוי לחלוטין. מצאנו את תום בן והשאר והלכנו לראות פילים בחושך. נמלים אדומות עקצו אותנו ברגליים והסתובבנו במקדש הפצפון של וארקלה, לא-בדיוק-מבינים-מה-קורה-סביבנו, ונהנים מזה.
שתינו צ׳אי כולם ביחד ושאלתי את החברים המקומיים שבן ותום הכירו מה לעזאזל קורה הלילה שכולם משוגעים.
הם צחקו ואמרו שבחג הזה מותר לעשן כל הלילה, ושכולם באים למקדש של שיווה לעשן לכבודה.
איזה כיף בהודו...
