כשיצאתי מהשוק להסתובב קצת ברחוב הראשי וחיכיתי לשון שיבוא לקחת אותי, הרגשתי אווירה מוזרה לגמרי. שונה לחלוטין מהשוק ההיפי בו הייתי זה הרגע.
המקומיים לבושים מוזר, ספק אם הם באמת משוגעים או סתם מנסים בכח לקחת את הסטייל האישי שלהם לקצה.
אנשים קופצים עלי מכל פינה וצועקים עלי שמות של סמים, כל מיני תיירים שחושבים שהם סטלנים קונים כל מיני שטויות שהם בטוח לא צריכים בחנויות שהומצאו במיוחד בשבילהם.
ישבתי בגינה של קפה שנראה לי חמוד, קפה ריינבו, ושתיתי קפה עד ששון יגיע.
עלו לי מחשבות בנוגע למקום הזה, כמה מוזר הוא וכמה שונה מהשוק ההיפי הזה, שבורכתי לפתוח את הדוכן הראשון בחיי בשוק שכזה.
המחשבות האלה לא ממש הניחו לי, כשחזרנו עוד פעם וחצי לעיירה המוזרה.
פעם אחת היה זה לפגוש חבר, הוא אמר שיגיע לערב שירה פואטית בקפה אואסיס.
זה היה ערב שבו המקומיים מקריאים פואטיקה שהם כתבו.
האווירה הייתה אפילו יותר משונה.
הרבה ילדים קטנים משחקים. אישה אסייתית שלא ראיתי יפה ממנה, לובשת שאל גדול יפיפה ושבטי, מה שגורם לה להראות כל כך מדהימה כאילו מתוך מגזין.
פעם אחת היה זה לפגוש חבר, הוא אמר שיגיע לערב שירה פואטית בקפה אואסיס.
זה היה ערב שבו המקומיים מקריאים פואטיקה שהם כתבו.
האווירה הייתה אפילו יותר משונה.
הרבה ילדים קטנים משחקים. אישה אסייתית שלא ראיתי יפה ממנה, לובשת שאל גדול יפיפה ושבטי, מה שגורם לה להראות כל כך מדהימה כאילו מתוך מגזין.
הרבה זקנים עם בגדים משונים לגמרי, מכנסי בוב מארלי סטייל, כולל בחורה שאשכרה מהמחשוף שלה מציצה בובה של דב.
כל אלו, בצורה לא היפית לחלוטין.
כל אלו, בצורה לא היפית לחלוטין.
צעירים שכאילו קיבלו איזה רעיון מה זה להיות מוזר אבל בעצם כולם נראים אותו הדבר.
ואישה אחת שמנחה את הערב, מבוגרת ממש, דקיקה כמו מטאטא, וכן גם שיער הקש הלבן שלה, מטיפה קצת את הדעות הפוליטיות שלה בזמן שהיא מזמינה מישהו ל״במה״ (כיסא) ואומרת שזה בעצם ערב שירה אז בואו לא נדבר על פוליטיקה (כאילו שהיא לא התכוונה לדחוף את זה).
הקשבתי להם. משום מה רציתי לבחון את התופעה הזאת לעומק. רציתי להבין מה לעזאזל קורה שם.
אז ישבתי והקשבתי.
הזמנתי קפה והברמן החתיך הסתכל עלי בזמן שהוא מדליק ג׳ויינט בגודל הראש שלו.
״מה אתה עושה פה״ חשבתי לעצמי, ״מה האג׳נדה שלך לעבוד פה?!״ ״מה מושך אותך במקום הזה״, רציתי לשאול, אבל חזרתי למקום שלי, בצד, מתבוננת.
שון מחכה בחוץ, מתעניין באיזה משהו שהוא ראה במתחם בו היה השוק, בצד השני של הכביש, שכבר כמעט נגמר. אני מחכה בפנים. החבר לא ממש מגיע, אבל אני שם, חוקרת.
הזמנתי קפה והברמן החתיך הסתכל עלי בזמן שהוא מדליק ג׳ויינט בגודל הראש שלו.
״מה אתה עושה פה״ חשבתי לעצמי, ״מה האג׳נדה שלך לעבוד פה?!״ ״מה מושך אותך במקום הזה״, רציתי לשאול, אבל חזרתי למקום שלי, בצד, מתבוננת.
שון מחכה בחוץ, מתעניין באיזה משהו שהוא ראה במתחם בו היה השוק, בצד השני של הכביש, שכבר כמעט נגמר. אני מחכה בפנים. החבר לא ממש מגיע, אבל אני שם, חוקרת.
מקשיבה למילים שבחור צעיר עם כובע נוצה מקריא, לבוש כמו הדבר הראשון שיעלה לך לראש כשיגידו את המילה ״סופר״. כאילו הלך חנות חנות וחיפש את המלבוש המושלם. הוא מדבר על אהבה ועל כל מיני דברים שלא ברור אם הוא הכניס אותם לסיפור כדי להיות נערץ על הקהל הזה, הנימבינאי, הסצנה. לא בטוח שהוא בכלל מתכוון לזה או יודע על מה הוא מדבר, אבל אם הוא יכניס את המילים האלו מישהו בטוח יאהב. מישהו בטוח יתן לו ביקורת אינטלקטואלית ברמה פלצנית אליטיסטית שכבר עוברת את ההגיון הבריא של אנשים נורמאלים.
מתעכב על מילים גבוהות ומדבר בטון פגיע, כאחד שנשבר לו הלב. כפצוע.
החבר לא הגיע וקבענו ליום אחר, ובינתיים אני המשכתי לחשוב על המקום המשונה הזה. על התיירים שבאים אליו, על המקומיים שחיים בו או עוברים לגור שם, ועל השוק הזה, הכל כך מיוחד.
