יומיים אחרונים באוסטרליה. אנחנו בלנוקס, מסיימים את הסשן גלישה האחרון, יוצאים לדרך ארוכה, לשדה של סידני, שון יוריד אותי את הגלשן הסקייטבורד ושני תיקים שם ואני אעלה על טיסה לפריז.
קלי ומקס הכינו לנו ארוחת צהריים סלט טופו ברוטב אסייתי ולחם משובח שהבאתי מהחנות האורגנית בביירון.
אספנו את הבגדים שכיבסנו מוקדם בבוקר וכבר הספיקו להתייבש בשמש החורפית האוסטרלית שמסוגלת לשרוף את הפנים ולהזהיב את השיער.
אפילו החליפה הספיקה להתייבש בזמן ארוחת הצהריים.
כבר דיברתי עם סטאן וסיכמנו שנעצור אצלם לארוחת ערב ונמשיך עד אמצע הדרך לקופס הארבר. שם נחנה ונישן, כדי להשלים את הנסיעה ביום שאחרי.
נפרדנו ממקס וקלי והגענו לסטאן בסביבות 7 בערב.
השיש במטבח היה מפוצץ בבקבוקי יין. בחיי שלא ראיתי כמות מסחרית כזאת מחוץ לייקב.
ראינו הזאב מוולסטריט, וסטאן הכין לנו ארוחת ערב פריטטה מדהימה בתנור.
הוא אומר לי ״קאם און אמבה״ (אמבר, במבטא קאנטרי של צפונה לקופס הארבר ודרומה מביירון) ״סטיי דה נייט אנד דרייב טומורו״
״נו ברו איי ניד טו גט אה סארפ בורד בג טומורו און דה וואי דאון״ הסברתי לו שאין סיכוי שאצליח לנהוג את כל הדרך וגם למצוא תיק לגלשן באיזו חנות ביום שרב החנויות סגורות.
״נו פרובלם מייט אייל גיב יו וואן״ סטאן אמר בלי להניד עפעף
אחרי כמה תחנונים ואחרי שהבטיח שיביא לי בבוקר תיק לגלשן ואחרי כמה סימני עייפות סיכמנו שון ואני שנשאר,
״אולרייט״ אמרתי ומזגתי לעצמי כוס יין.
ידענו שבכל מקרה נהיה חייבים ללכת לישון לא מאוחר כי בבוקר מחכה לנו מסע גדול. 860 קמ.
היה ערב בייתי וחמים. סטאן ואני נשארנו לבד בסלון ונרדמנו שם. השאר נמרחו בחדרים אחרים בבית.
התעוררנו שון ואני, שתינו קפה עם סטאן בזמן שהאחרים שפשפו את העיניים.
סטאן הביא לי תיק לגלשן, ויצאנו לדרך.
שון נכנס לכיסא שליד הנהג, ואני הסתכלתי עליו בפרצוף מופתע, כאילו מעולם לא התווכחנו מי נוהג, והוא אמר ״היום זה היום שלך״
חייכתי אליו בחיוך של ילדה קטנה שעכשיו קיבלה את מה שהיא הכי רצתה ונכנסתי למושב הנהג.
יוצאים לדרך.
