השיבה לבאלי

הדרך מסימבאווה ללומבוק הייתה קסומה, הייתי פחות עייפה ובהיתי יותר בנוף המהפנט.

ידעתי כבר בדיוק שאני מגיעה לבננה הום סטיי ולוקחת חדר ואת הדברים שהשארתי שם, מחזירה את הגלשן שלי (בלי החרבות והפלאגים, וכן, משלמת על הנזק…) ללומבוק בארל, ונותנת לאוזי חיבוק גדול ומאחלת לו מזל טוב כי יש לו יום הולדת בדיוק ביום שחזרתי.

למחורת כבר עולה על שאטל לסנגיגי, שבצפון האי, ושם לוקחת מעבורת בחזרה לבאלי.

סנגיגי מסחרית ומפוארת, והיה לי קצת זמן עד המעבורת, אז חטפתי קפה קר במלון מפנק על שפת הבריכה (לא כי באמת זה מה שרציתי אלא כי אלו באמת היו האופציות היחידות שהיו קרובות למעבורת).

המעבורת עברה דרך האי גילי טרוונגן… אם לתאר את האי הזה במילה אחת הייתי אולי קוראת לזה גן חיות, בערך כמו שהרמן, החבר הספרדי שלי מהבוקיט בבאלי קורא לקוטה באלי.

איי גילי הם איים בהם הסמים חוקיים, אין לי מושג איך ולמה אבל כנראה שאין שם משטרה…

כמות האנשים המסחרית הסמים (הזולים-והכל-כך-לא-איכותיים), האלכוהול והמסיבות שמתחוללות שם נוראית.

המעבורת עגנה והורידה כמה אנשים שם, כמות האנשים שנכנסת ויוצאת מהאי הייתה מאסיבית, משמאלי ראיתי מעבורת של חיים בסרט שעומדים לעזוב את האי, יושבים להם על גג המעבורת שיכורים רצח מנענעים לצלילי מוסיקה מזעזעת ובטוחים שהם חיים את החלום.

הגעתי לבאלי, מהשקט הקסום של סימבאווה, לאט לאט טיפסתי בסולם הרעש.

איך שירדתי מהמעבורת קפצו עלי המון באלינזים קטנים וניסו למכור לי המון דברים.

הכרטיס למעבורת הוא כרטיס מההום סטי שלי בלומבוק - דרך שאטל - למעבורת - לעוד שאטל שמוריד אותי בדיוק בהום סטיי שכבר שהיתי בו בבאלי.

אז מהמעבורת מיהרתי לשאטל, והגעתי להום סטיי הבאליניזי המקסים שאני אוהבת באובוד.

3 ימים באובוד רשימת מטלות:

ארוחת ערב במסעדה היפנית האהובה עלי - ריושי

לשתות כמה שיותר קפה משובח בבתי הקפה האהובים עלי

לבקר את המייקר שמכין לי את התכשיטים, לבדוק את העיצובים ולשלם כמובן

לקנות כמה שיותר תכשיטים בשוק כדי למכור בשאר מסעותיי

לאכול את כל המאכלים האינדונזיים האהובים עלי

ללכת לצלם כמה שיותר כרטיסי ביקור מהשהות שלי במלזיה ואינדונזיה ולהכנס ל12 שעות של עבודה בhubud על הבלוג.

לעשות יוגה

3 ימים לטיסה שלי לאוסטרליה - lets go!

לומבוק - יומן מסע / יומן גלישה - סשן קצר בסגאר

הסוואל הגדול גרם לסגאר לא לעבוד בערך שבוע, אז כשהגלים נהיו קטנים נסענו מאי ואני לבדוק את הספוט.

הצד השמאלי, שהגלים בו בדרך כלל יותר ידידותיים למתחילים, היה שטוח לחלוטין, אז החלטתי לנסות את מזלי בצד הימני, שבדרך כלל הגלים בו גדולים יותר ומפחידים יותר, הרי הסוואל ירד ובטח אפשר למצוא גלים נורמליים בשוליים...

אז חשבתי...

התחלתי לחתור לצד הימני, כשהגעתי לפיק, לא עברו 5 דקות והגיע סט ששטף אותי לקיבינימט.

למזלי עברתי 3 שבועות של חתירה והצלחתי להציל את עצמי מלהמרח על הסלעים..

ניסיתי לתפוס את הגלים הקטנים אבל הם היו חלשים מידי.

הבנתי שאין לי מה לעשות פה ושלפחות חתרתי איזה 20 דקות במרץ, ויצאתי מהמים.

הלכתי לאכול את המוזלי והקפה האהובים עלי בקופי האוס ולעשות סידורים לפני הנסיעה לסימבאווה.

כן, החלטתי להמשיך מכאן, למקום חדש, חוויה חדשה, רחוק יותר, בתולי יותר, פשוט יותר.

רודפת אחרי אותו חלום אינדונזי...

בשעות הצהריים ישבתי עם הארי-הידוע-בכינויו-מארלי, שהוא בעצם מנהל שם בבננה הום סטיי את כל העסק,וגיליתי את הבאקסו.

מאכל אינדונזי ידוע, שהוא בעצם כדורי בשר מאודים במרק צח.

לפעמים אוכלים את הכדורים כמו שהם על שיפוד עם רוטב ולפעמים מוגש עם אטריות אורז, אטריות ביצים, ביצה ונבטים.

ממש בשבילי!

אחר הצהריים מאי ואני פגשנו שני חברים שלה מאמסטרדם, הלכנו לננה לשתות סמודי, ראינו את השקיעה בסגאר ובערב לאכול ארוחת ערב בווארונג אורגני עם אורז אדום מעולה.

בלילה ישבנו עם כל החברים בלומבוק בארל, נפרדתי מכולם והלכתי לישון.

לומבוק - יומן מסע / יומן גלישה - לרכב על הגל עם 6.6 דק

נסענו מאי, מייקל, כריס, כריס (או שקראו לו מייק) מקס (השוודי), צ׳נגו ואני לגרופוק. הסוואל היה קטן אז החלטנו ללכת לגרופוק אאוטסייד, ספוט שבדרך כלל הגלים דיי גבוהים בו.

מישהי לקחה את הגלשן שלי ואני נשארתי עם גלשן דק 6.6..

הגלים היו ממש אידיאליים בשבילי, הייתי צריכה גלים קטנים וחזקים מספיק כדי להתאמן על לעמוד ולרכב על הגלשן הדק...

אחרי בערך שעה עשיתי את זה, רכבתי על הגלשן בפעם הראשונה. ההרגשה הזאת שיש לך שליטה על מה שקורה, שאתה באמת רוכב על הגל ולא רק אוכל מים מכל כיוון, אין לתאר.

קצת אחרי שתפסתי את הגל הזה משהו שרף לי בגוף. כנראה איזו מדוזה. כשזה כבר היה בלתי נסבל חתרתי לסירה וחיכיתי שכולם יסיימו את הסשן.

אכלנו משהו קטן בגרופוק ונשפכנו על ספות נוחות שמשקיפות על הסירות שעגנו על החוף.

כשנסענו בחזרה לקוטה, התקלחנו והחלטנו ללכת לאכול סטייק לארוחת הערב!

זה היה הלילה האחרון של פטריק מייקל מקס ועוד המון אנשים מההום סטיי. אחרי הסטייק שהיה מצויין (קצת עשוי מידי, ראוי לציין, למרות שביקשתי רר) ואחרי שחיכינו נצח לירקות המאודים שלי, הלכנו לווארונג שפטריק אהב לאכול בו ארוחת ערב ושאני לימדתי אותם להכין נאן ברד. ישבנו שם ביחד עם המון אנשים ושתינו יין אורז.

מאוחר יותר חזרנו לבננה וכולם הלכו למג׳יק בר חוץ ממני ומפטריק.

ישבנו אצלי בחדר ודיברנו עד שנרדמנו.

לומבוק - יומן מסע / יומן גלישה - חוזרים לגלוש

אחרי יומיים מנוחה וסשן אחד קצרצר ב״רדודים״ (סלונג בלאנק) הגוף צועק -״לאוקיינוס!״.

אז קמתי מוקדם ואכלתי פירות, וחיכיתי כי אין לי רכב משל עצמי, והרגשתי לא נעים שאני כל הזמן תלויה באחרים..

והלכתי לקחת את הבורד שלי,

וביררתי קצת על אוסטרליה,

ועבדתי קצת אצל אמא,

ואכלתי טוסטים עם קפה קר בבית קפה שבפינה,

וחיכיתי עוד קצת...................

ואז התגבשנו כמה חברים והחלטנו לנסוע לטנג׳ונאן אבל הגלים היו דיי שמנים ולא נשברו לעולם.

אז החלטנו לחזור, לשתות עוד קפה ועוד טוסטים ולנסוע רק מאי ואני לגרופוק.

נסענו אבל אני שכחתי להחליף את בגד הים מאינסייט (שכואב מאוד לשכב על הגלשן איתו) לבגד הים של אדידס, אז אחרי לא הרבה זמן במים, כאב לי נורא וחזרתי לסירה, למזלי מאי חזרה כבר לפני, הרגישה קצת לא טוב.

אז נחנו קצת בגרופוק וחזרנו לקוטה.

אני לא אשקר שהרגשתי קצת עצלנית...

אכלתי מוזלי ועשיתי קצת וייפי טיים בבית הקפה וסקייפ עם המשפחה בהום סטיי ולסגור את הפינה הלכתי לווארונג בפינה לאכול את הלחם נאן-רוטי-בצק-של-פיצה שהם תמיד מכינים בשבילי.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - גלים קטנים ריבים קטנים

נסענו לסלונג כי חשבנו שהגלים יהיו מספיק גדולים.

הגלים היו קטנים אבל נחמדים.

היה נחמד להיות במים הצלולים האלו ולגלוש בהם..

״הלוואי שהגלים בהם היו גדולים יותר, הייתי שמחה לגלוש בחוף יפייפה ובתולי שכזה..״ חשבתי

רבצנו קצת על החוף והחלטנו לחזור ולמצוא ספוט אחר לגלוש את הסשן השני של היום.

שאלנו בחנות גלישה וכולם הפנו אותנו לגרופוק.

החלטנו לאכול משהו לנוח וללכת. המנוחה התארכה והחלטנו לנסות לבדוק את סגאר.

נסענו צ׳נגו מאי ואני לסגאר. הריף היה לגמרי בחוץ. היה שפל רציני. אז פרשתי את הלונגי שלי ונחתי על החוף.

אחר כל צ׳נגו ואני עברנו לחוף שמעבר לגבעה שממנו אפשר לראות את השקיעה. הוא מהמם ונטוש.

חזרנו לשכונה וישבנו בקופי האוס למוזלי וקפה והותקפנו על ידי כל הצוענים שבסביבה שמוכרים צמידים.
משם חזרנו לבננה, עשיתי מקלחת והלכתי עם פטריק לווארונג שבפינה.
כחזרנו לבננה ישבתי באיזור של הוייפי. היו לי רגשות מעורבים.
לגבי העובדה שאני לא מצליחה להשיג גיפ ואני תלויה באנשים.
לגבי אוסטרליה שאין לי מושג עם מי אני אעשה את הרואוד טריפ והאם כדאי שאתחיל לחפש לי וואן.
על החיים עצמם.
על העובדה שהרבה חברים שהיו בקוטה לתקופה ארוכה עוזבים ופתאום זה מרגיש לי ריק או שפשוט כולם ממשיכים ואני תקועה.
למרות שכולם בעצם חוזרים משם הביתה.
אז אולי אני פשוט קצת מתגעגעת.
אולי קצת מפחדת ממשהו.

אז ניסיתי להתרסק לידייה של אמא אבל זו עם הלחץ שלה על נהיגה וגיפים ואופנועים במדינות לא מסודרות והדאגה האינסופית, רק התפוצצה עלי.
היה לנו ויכוח קטן וממש לא היה לי כח לזה.
שמתי לי מוסיקה ונרדמתי.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - דזרט דזרט דזרט

כל היום בדזרט הייתי בין עירנות לשינה.

בזמן שהייתי ערה צפיתי בגולשים האמיצים חוצבים את הצינור השמאלי הכי ארוך בעולם, או שאכלתי או ששטפתי את הפה במי מלח או את עצמי באוקיינוס ולקחתי כדור אקמול צינון...

בשאר הזמן פשוט נמנמתי על החוף..

הייתי צריכה את זה.
הגוף שלי היה מת.
השרירים,
המוח,
הנפש,
הפצעים,
הסינוסים,
אפילו החניכיים צעקו הצילו...
הגלים היו מושלמים שהיה פשוט תענוג רק להסתכל.
הנוף, הגולשים המשוגעים שבהחלט יודעים מה הם עושים, אפילו מיה גבריה שהיא גולשת גלי ענק של רדבול הייתה שם ונתנה ביצועים שהותירו את הגברים המסוקסים ללא שום קסקס.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - דזרט פוינט

הללויה.

הבנים מקליפורניה החליטו שהם רוצים לנסוע לדזרט פוינט, הגל השמאלי-צינורי הכי ארוך בעולם.

ואני כבר מזמן חלמתי איך אני נוסעת לראות את הפרו׳ז שוברים את עצמם על הריף בין הצינורות החלולים.

דחפנו את הבורדים שלהם, את מאי ואותי לואן שלהם וארזנו תיק קטן ליומיים.
נסענו 3 שעות מערבה, מאי נרדמה מהתחלת הנסיעה, אני הצלחתי בין לבין להיות ערה ולדבר עם קווין ואוליבר.
לשמוע מוסיקה מגניבה ולדבר על גלישה ומוסיקה.
בדרך עצרנו לאכול אורז (ודג על הגריל במקרה של הבנים) בידיים באיזה ״מסעדה״-״ווארונג״ מקומית על החוף.

קצת לפני שהגענו לדזרט הכביש התחיל להיות קשוח.
הוואן קפץ מצד לצד וטיפס את ההר וירד מהצד השני.
הגענו.
דזרט.

הריף נחשף והצינורות התחילו להפתח שוב כשהשפל התחיל להכנס לתמונה.
מצאנו בונגלו פשוטים על החוף ואני התאהבתי במקום.
איחלתי לעצמי לקבל כזה ספוט לרמה שלי.
בונגלו מזרון רשת נגד יתושים מסעדה וגלים.
לא צריך כלום יותר מזה.

אוליבר נכנס למים, מאי וקווין הלכנו לטיול על החוף ואני התרסקתי על החוף לישון צהריים. מאי ואני הינו גמורות. כל הזמן ישנו ואכלנו. כאילו הגוף שלנו היה צריך להולד מחדש.

הסינוסים שלי התחילו לרדת לחניכיים אלוהים יודע למה.

אכלנו ארוחת ערב אחרי בשקיעה והתחלנו את הנסיעה חזרה לכיוון המעבורת כדי לאסוף את זוג החברים של אוליבר וקווין שמגיעים מבאלי. מאי ואני החלטנו להצטרף אליהם לארח להם חברה.

הדרך הקשוחה בחושך הייתה בהחלט קשוחה. פעמיים. ואוליבר עמד במשימה.

חזרנו בשלום לדזרט והתרסקנו למיטה.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - אמא טבע ואני

הלכנו בבוקר לגלוש באותו ספוט סודי, שוב, כי שם הגלים היו הכי טובים, וגם כי קלי ומקס היו שם ורציתי להספיק לבלות איתם קצת לפני שהם עוזבים.

עשיתי סשן קצר במים המזוהמים ושוב כשיצאתי הרגשתי רע.

מאי ואני הלכנו לאכול מוזלי בדרופ-אין ולפגוש את מקס שלדון וקלי בבית קפה אחר בפינת הרחוב של קוטה. ממש שמחתי לבלות איתם עוד קצת.

מאי ואני חזרנו לבננה ונחנו קצת.

הגלים היו במצב דיי מעפן בגלל הרוח אז החלטנו, בספונטניות, לשתות קפה מיוחד וללכת לראות את השקיעה.

עלינו לגבעה הגבוה ביותר בסגאר.

הנוף היה פנורמי ומשוגע

הצבעים של השקיעה זהרו בגווני צהוב כתום ואדום מבין העננים.

הגלים מכל כיוון יצרו צורות מהפנטות במים

הגבהות הירוקות האינסופיות קיבלו חיים לפתע.

האדמה עליה אני שוכבת נעימה לי כל כך שבא לי להתפלש בה, לעשות אהבה עם אמא טבע.

השמש ככדור של אש ששוקע מצד אחד שלי

והירח הענק והמלא שזרח, מעל הגבהות, מהצד השני, כמו מנורה ענקית שהגיעה להאיר את השמיים

שני הפכים שממלאים אחד את השני.

שמשלימים את השלם הטהור המושלם.

יין-ו-יאנג.

הא-ו-טה.

הכוכבים נצנצו אלי ונחשפו כגלקסיה ענקית, כזו שמעולם לא ראיתי בעיניי.

רק מייקל, מאי, פטריק, קול-מייק ואני הינו על הגבהה.

הגבהה שגבלה את המים והאדמה, החושך והאור, השמיים והקרקע.

היינו רק אנחנו במרכז של העולם.

זה היה מושלם.

מעולם לא הייתי מסופקת כל כך.

לא היה חסר לי כלום.

לא היה לי קר.

לא היה לי חם.

לא הייתי רעבה.

לא רציתי ללכת לאנשהו.

לא הייתה לי תחושה של זמן.

רק אמא טבע ואני.

מוסיקה.

שקט.

אושר.

שלווה.

פשטות.

שלמות. 

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - מנוחה ושקיעה בחוף פרטי

לא ידעתי בדיוק אם אני הולכת לגלוש, לא ידעתי אם אני מספיק בריאה בשביל זה, והסוואל היה גדול מידי בשביל רב המקומות, המקום הכי טוב היה אותו ספוט סודי, בו גלשתי יומיים לפני ונהייתי חולה.

אז החלטתי  להיות אחראית ולא להכנס למים המזוהמים האלה כשאני לא 100%.

ישבתי עם קלי בזמן שכולם גלשו. הייתה לנו שיחה מדהימה.

קלי היא בחורה מיוחדת ומקסימה, משהו בה מרגיע אותי. משהו מאוד אימהי וחברי בו בזמן.

כשכולם יצאו מהמים הסתבר שלפטריק נגנב הפלאפון.

הוא שילם לאיזה בחור מקומי לשמור לו על האופנוע, והתיק שלו היה בתוך האופנוע.

דבר מאוד טיפוסי באינדונזיה (או שאר מדינות דומות..) הוא שהבחור שתשלם לו לשמור לך על האופנוע, כנראה יפרוץ לך לאופנוע, ואם לא תשלם לו, הוא בטוח יפרוץ לך לאופנוע....

אז כנראה שאותו בחור הרים את המושב וגנב לו את הפלאפון כי התיק היה הפוך, הפלאפון לא היה שם, וגם הבחור עצמו נעלם (על ראש הגנב בוער הכובע?!)

חזרנו משם והלכנו כולם לאכול אצל ננה, הווארונג הזול והמקסים לא רחוק מבננה הום סטיי.

שלדון המקסים הזמין את כולם ושילם את החשבון למרות שניסיתי לדחוף קצת כסף.

נשארנו שם רק פטריק ואני והחלטנו ללכת לאנשהו, להעסיק את המחשבות שלו על הפלאפון האבוד, ולהעסיק אותי ביום המנוחה שלי.

הלכנו לחוף שצמוד לנובוטל, אף אחד לא היה שם. דיברנו שעות וראינו איך השמש שוקעת מצד אחד ואיך הירח זורח מהצד השני.

חזרנו והלכנו לאכול בבית הקפה האהוב עלי, שם פגשנו את דין האוסטרלי ואיזו בחורה מקליפורניה שרק הגיעה.

מאוחר יותר הלכנו לחפש את מקס קלי ושלדון כי זה היה הלילה האחרון של מקס וקלי בלומבוק.

לצערי לא מצאנו אותם במלון וגם במג׳יק בר.

אז חתכתי לישון.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - סינוסים ואין ג׳יפים

הבנתי שאין מצב שאני אגלוש היום. הכאב שחשבתי שהוא מיגרנה נוראית לא פסק והבנתי שמדובר פה בעניין של סינוסים.

החלטתי, למרות שאני יודעת שאני צריכה לנוח, שאלך לפחות לנסות למצוא לעצמי גיפ במטרם או פראיאה (שתי ערים גדולות בלומבוק עם המון מוסכי השכרת רכבים) כי לפחות אם אני לא גולשת, שיצא משהו פרודוקטיבי מהיום הזה.

הלכתי לחפש מונית-אופנוע זולה למטרם אבל כל מוניות האופנועים הציעו לי 100,000 רופייה (10$), בזמן שמונית במכונית עולה 110.

בעזרת כמה קשרים, בא לאסוף אותי שאטל למטרם מההום סטיי שלי. ומשם חיכה לי נהג אופנוע שיקח אותי לסוכנות להשכרת רכב. כשהגעתי אליו הוא אמר שייקח לו איזו שעה ושאני צריכה לחכות.
אז הצעתי שהנהג שאטל ישים אותי במסעדת סושי שכבר ידעתי מראש שנמצאת במטרם (כי אם אני כבר חולה אני אפנק את עצמי באוכל טוב וטעים ובריא שיעזור לי להחלים).. ושהנהג אופנוע יקח אותי משם כשיסיים את ענייניו.

הגעתי למסעדת הסושי והזמנתי 3 פלטות-

הראשונה נקראת I love shrimps וכללה 5 ניגירי שרימפס ומאקי (6 יח׳) של שרימפס. 

הפלטה השניה נקראה I love eel וכללה אותו הדבר עם צלופח.

והפלטה השלישית הייתה סוגים שונים של סשימי טונה.

ב150,000 רופייה (15$) קניתי לי פינוק מלכותי.

נהג האופנוע הגיע לאסוף אותי, נסענו במטרם ועברנו בכל סוכנות השכרת רכב שקיימת באיזור.

לא מצאנו כלום.

אין ג׳ימני קטנה (במילעיל...KATANA בישראל נקרא סוזוקי סמוראי) בשום מקום.

הצעתי לנהג שייקח אותי לפריאיה ונחפש גם שם ואם לא נמצא שיחזיר אותי לקוטה.

נסענו ממטרם לפראיה והמשכנו לחפש בכל פינה.

ואין.

אין גיפ ואין נעליים.

אחרי 3 שעות הבנו שאין ברירה אלא להרים ידיים.

השמש התחילה לשקוע והנהג ביקש ממני 5 דקות להתפלל.

מצאתי את עצמי מחכה מחוץ למסגד, עם כאב ראש מסינוסים, עם באסה ענקית שלא מצאתי גיפ ולא נחתי כמו שצריך ושבזבזתי הרבה כסף.

אבל לפחות מסופקת מארוחת סושי מלכותית.

בערב הלכנו לננה (ווארונג זול ומדהים עם אווירה מיוחדת) לאכול משהו אבל אני הייתי מלאה עוד מהסושי, אז שתיתי סמודי, גילינו שלננה יש גישה בלעדית למנגו ורוקנו לה את המחסן.

חזרנו לבננה ןישבנו כולם באיזור של הוייפי בבננה, לאט לאט כולם עזבו והלכו לבלות איפשהו, פטריק ואני נשארנו לדבר שעות.

כשהלכתי לישון, נכנסתי לחדר, כיביתי את האור, שמתי מוסיקה (dummy - portishead) ונכנסתי למיטה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת, זה היה פטריק, הוא אמר לי ״תעצמי את העיניים״ ונישק אותי.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - סשן בספוט סודי ומיגרנה של רצח

פתחתי את הבוקר בסשן יוגה מהמם למתוח את השרירים מהחתירה של אתמול.

אכלתי פירות תה וחטיף אנרגיה ונסענו עם הבנים לספוט סודי בקיבינימט.

הדרך הייתה מדהימה.

היה כל כך כיף!

חתרתי, הצלחתי לעמוד קצת על הבורד החדש וקיבלתי כמה ״מכונות כביסה״ בגלים ממש גבוהים (שזה כיף גדול כשלעצמו!).

כשנכנסתי הייתה לי מיגרנה קלה, ניסיתי להעביר אותה בתרגול היוגה שעשיתי בבוקר בעזרת ציור מעגלים עם העיניים. זה הרגיש קצת יותר טוב, וכשהייתי במים לא הרגשתי כאב כלל, אבל כשיצאתי מהמים מסכה של כאב תקפה אותי.

חיכינו שכולם יסיימו לגלוש ונסענו חזרה לקוטה. אכלתי מוזלי ושתיתי קפה עם הבנים האוסטרליים שהכרתי בבית הקפה האהוב עלי וחזרתי לנוח בחדר.

כשהתעוררתי החלטנו ללכת מאי פטריק פדריקו מייקל ואני לאכול ארוחת ערב במסעדה שבפינה על החוף כדי לצפות על השקיעה.
הרגשתי קצת יותר טוב אבל נמרחתי בחדר לנוח ופטריק ואני ראינו סרט על האייפד שלי.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - סשן חתירה שעתיים בטנג׳ונאן וקוקטייל בשקיעה בנובוטל

מאי והבנות ההולנדיות הבנים מהחנות גלישה, שלושת האוסטרלים האהובים עלי-קלי שלדון ומקס, ואני החלטנו לגלוש היום בטנג׳ונאן. 

נפגשנו כולם בחנות גלישה והחלטנו שאני אסע עם שלדון באופנוע, נקח את הגלשן שלו, נביא איתנו את מקס וקלי, ונפגוש את כולם בטנג׳ונאן.
לקח למקס וקלי הרבה זמן להתארגן ככה שכשחלפנו על פני ה״דרופ-אין״ קפה, השאר קפצו להגיד לנו שהם עצרו לאכול משהו לפני הסשן.

אכלנו כולם ושתינו קפה וסמודיז ונחנו קצת בחצר הקסומה של ה״דרופ-אין״.

משם המשכנו לטנג׳ונאן, חנינו וחיכינו לטייד מתאים.
כשזה היה מתאים נכנסנו, התחלתי לחתור ותפסתי איזה חצי גל שכמעט עמדתי בו. איך שנשטפתי איתו לכיוון החוף משהו קרה, וכל הדרך חזרה הייתה כאילו לא הגעתי לשום מקום.
היה לי ברור באיזשהו שלב שכנראה אני תקועה בסחף או משהו כזה ושזה הולך להיות סשן של חתירה בלתי פוסקת למשך שעתיים.

וואלה. תפדל.

התחלתי לשיר שירים לעצמי, כי מי בכלל ישמע אותי, כולם בספוט תופסים גלים ואני תקועה איי שם בלב ים. התחלתי לדבר שטויות עם עצמי וחשבתי על כמה חבל שאין לי את הגו פרו לצלם את כל השטויות שאני אומרת ועושה.
היה מצחיק וכיף להשקיף על הנוף המהמם והפראי שסביבי ופשוט לחתור.

כשסיימתי את הסשן שלדון מקס וקלי החליטו לנסוע לנובוטל לראות את הריזורט המטורף.

נובוטל קוטה לומבוק זה ריזורט מפואר על חוף יפיפה עם חוף פרטי ובר מדהים.

הם החליטו להשאר לקוקטייל בשקיעה והיה מבצע של 2+1. אז הם הזמינו אותי לקוקטייל והרמנו לחיים. השקיעה הייתה מהממת והחברה הייתה אפילו יותר.

משהו בשלישייה הזאת קסם לי. התאהבתי בהם כבר מהרגע הראשון בו הכרתי את שלדון בחנות של אוזי.

לפעמים במהלך הטיול שלי אני מוצאת אנשים מיוחדים שעושים לי משהו בלב. שנחקקים לי עמוק בנשמה.

לומבוק - יומן מסע/יומן גלישה - יום חופש

קמתי מוקדם בבוקר כדי ללכת לגלוש שוב

הברך עוד כאבה מהמכה שחטפתי מאיזה סלע בריף של סגאר יום לפני. אבל הייתי חדורת מוטיבציה לגלוש.
הלכתי לחנות גלישה וישבתי לשתות קפה.

לאט לאט הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לגלוש כדאי שאני אנוח. ואת האמת, הגיע הזמן. גלשתי הרבה ימים ברצף.

אז חזרתי לבננה הום סטיי והצטרפתי לפטריק שאמר שהוא ביום חופש בגלל דלקת אזניים, ומאי שאמרה שהיא ביום חופש בגלל הפציעה מהאופנוע, ולפדריקו שרצה לגלוש בסלונג בלאנאק, והחלטנו לעשות יום צ׳יל.

נסענו לקפה אשטארי, בית קפה מסעדה ויוגה פלויד על הגבעה שמשקיפה על קוטה ביץ׳.

משם נסענו לסלונג ופשוט נמרחנו על החוף שעות, עם מוסיקה ונוף מטריף.

חשבנו פתאום על לעשות מסיבת חוף, אבל לא עשינו עם זה כלום חוץ מלפנטז, עברנו מהשמש לצל ומהצל לרחוץ במים הצלולים. ומהמים הצלולים שוב לשמש -וחוזר חלילה.

ראינו את השקיעה המדהימה ואת החוף היפה הזה מתרוקן מהגולשים המתחילים ומהאנשים שבאו לבקר בו.

חזרנו לקוטה והלכנו לאכול ארוחת ערב כולם יחד.

אני לא ממש הייתי רעבה אז פטריק הצטרף אלי מאוחר יותר לבית הקפה האהוב עלי לקבל את מנת המוזלי-קפה הקבועה שלי.

כשחזרנו לבננה ישבנו עם ג׳ייק (האוסטרלי מסידני) ומייקל (ההולנדי-ספק-אוסטרלי) במרפסת של ג׳ייק.

הבנים יצאו לשתות בביץ׳ בר ואני התרסקתי בחדר למיטה כדי לקום מוקדם לגלוש.