ישבתי על החוף באום ביצ' עם מאיה, החברה שבאתי לפגוש. פתאום הגיע דוראל, חבר שהכרנו פה בחוף. הוא אמר שהוא בדיוק הולך לפרדייס, שזה חוף פה בסביבה, (יש שני חופים בדרום הודו שנקראים פרדייס, עכשיו מדובר על פרדייס בקרנטקה) 40 דקות הליכה דרומה מאום ביצ'. הוא שאל אם אנחנו רוצות לבוא גם. הסכמתי מיד, על החוף הייתי רק עם בגד ים אז קפצתי לחדר לשים בתיק חולצה ארוכה ללילה, כסף ומכנס קצר.
התאים לי בול. כבר שבוע שלא עשיתי פעילות גופנית והשרירים כבר התחילו לצעוק עלי שאני חייבת לחזור להתאמן. הליכה בחוף תהיה אחלה חזרה לעניינים אחרי שבוע, בעיקר הליכה בין סלעים ובתנאי שטח.
כשחזרתי לחוף מאיה אמרה שהיא לא באה איתנו אז הלכתי לפגוש את דוראל והתחלנו ללכת.
זאת הייתה הליכה מגניבה, טיפסנו על סלעים והלכנו בשבילים צרים שמשקיפים על דולפינים שקופצים באוקיינוס. הליכה מעולה לשרירים ולמיינד. צריך לחשוב על כל צעד.
אחרי 20-30 דקות בערך הגענו לHalf moon שזה חוף קצת יותר מבודד מאום ביצ', עם כמה חושות בודדות, מסעדה קטנה וחוף פרטי.
מדהים.
הצטיידנו ב10 צ'פטי, מים ובירות. הזמנו אננס מאיזו דידי (המונח "באיה" בהינדי הוא בעצם סוג של "אחי" ו"דידי" זה כמו "אחותי", הרבה תיירים פונים להודים בכינויים אלה) שהייתה בסביבה עד שהצ'פטי יהיו מוכנים (כי בהודו מחכים לאוכל עד שיוצאת הנשמה) ולקחנו את שאר האננס וגם בננות לשם.
אחרי 20 דקות נוספות (בערך) הגענו לפרדייס. מרחוק כבר יכולנו לשמוע ג'אם מקסים.
חצינו את החלק הראשון של החוף בו היה הג'אם, לחצי השני שלו. שם פגשנו את שלושת החברים שדוראל הכיר על החוף -גיא, נועה ואלה. אלה הייתה חברה שלי מהבית, כבר כמה שנים, אז זה היה ממש מפתיע ומרגש לפגוש אותה שם (למרות שראיתי אותה לפני, לשתי דקות, באום ביץ') ולדעת שאנחנו הולכות להעביר לילה בחוף בודד.
את הדרך כולה עשיתי עם בגד הים שלי ככה שלא הייתי אפילו צריכה להוריד את הבגדים כדי לרוץ למים. מים צלולים ונעימים. היה מדהים להסתכל על האוקיינוס מתוך המים.
הזמנו מאיזה באיה שמסתובב שם על החוף חבילת עצים למדורה והחלטנו לעשות מדורה גדולה ביחד עם עוד כמה מטיילים מכל העולם שפגשנו.
השקיעה הייתה מהממת.
ירד החושך ופגשנו את בניה שהבעיר את המדורה. בניה ישן בפרדייס כבר איזה שבוע, פתח זולה וחי כמו מוגלי. איזה כיף לו, חשבתי. הלוואי והייתי כבר מספיק אמיצה, או בטוחה, או מוכנה פשוט לקחת את הדברים לחוף בודד ולחיות במאהל שבניתי לעצמי.
אולי כי זאת הודו וזה לא בטוח לבחורה להסתובב לבד. בטח בתוך ג'ונגל שנושק לחוף. אולי כי רק התחלתי את הטיול אז לילה אחד הוא בטוח ומרגש.
ישבנו כולנו סביב המדורה, כל אחד הוציא במפתיע איזה משהו לאכול והבישולים שם היו אדירים. שני בריטים חתכו סלט ושמו בו המון ירקות ורוטב חריף חריף. מישהי מפינלנד בישלה צ'אי חם. אלה נועה וגיא באו מאורגנים יותר ממני ומדוראל והביאו תפוחי אדמה ושום, עטפתי אותם בנייר כסף וזרקתי למדורה. דוראל ואני חשבנו איך לחמם את הצ'פטי ומצאנו רשת ברזל שעליה הנחנו את הצ'פטי שהבאנו איתנו. שמנו את הצ'פטים (צ'פטי ברבים?) החמים על צלחת פריסבי וכשדוראל רצה לשים קצת דבש על הצ'פטי שלו נשפך לי המון דבש על הצלחת. להפתעתינו הרבה פתאום ראינו את שאר המטיילים (הלא ישראלים) מעבירים את צלחת הפרסבי ומנגבים דבש עם צ'פטי! קראנו לזה "פריסבי-האני-צ'פטי" (כמו שם של הרבה מאכלים בתפריט ה"הודי" המותאם לתיירים מצויים).
אחת הבנות חיברה רמקולים קטנים לאייפוד שלה ושמענו מוסיקה מרגיעה ביחד עם רחש הגלים הגואה.
אחד הבחורים הוציא שתי רצועות ברזל והדליק אותן באש והתחיל לעשות איתם ג'אגלינג.
נשארנו להתחמם סביב המדורה תחת מסך ענק של כוכבים שהירח המלא הותיר אחרי שנעלם בין עצי הקוקוס.
הצעתי שנשים ניק דרייק וצלילי הגיטרה שלו ליטפו את אוזניי.
זה הרגיש מדהים. חבורה של אנשים, מכל קצוות העולם, כל אחד כמעט זר לשני, אבל כולנו הרגשנו אחד.
המדורה חיממה אותנו ואיזה בריטי העביר רום חריף. לאט לאט האש התחילה להגמר והינו חשופים לקור והרוח שהלילה זימן לנו.
אלה נתנה לי גרביים ושמיכת צמר שהיו לה, ודוראל ואני ישנו מחובקים לחמם אחד את השני. הלילה היה קפוא. הוא לא ממש ריחם.
הקור חדר מכל חור לעצמותיי. אף אחד לא באמת הצליח להרדם, אבל כל אחד ניסה ממש חזק לעצום את העיניים ולהתעלם מהרוח והקור. כולנו העדפנו לישון על החול ולא על ערסל כי האדמה מגנה על הצד עליו הגוף מונח מפני הרוח בעוד שבערסל החלק הזה חשוף לרוח.
כשעלתה השמש ועדיין היה קפוא, הבערנו שוב את המדורה בעצים שנותרו לנו. פתאום שוב התחיל סשן בישולים מטורף. אחת הבנות הוציאה קוואקר והכינה דייסה מושקעת ממש. היא חתכה בננות ובחורה אחרת קלתה שקדים. אם הן לא היו מוסיפות כל כך הרבה שמן קוקוס ודבש אז בכלל בטח הייתי עפה על הדייסה שלהן. (אני מאוד בעייתית עם אוכל, עיקר הבעיה שלי היא עם שמן. אני שונאת שמן, וחמאה, ומרגרינה, וכל דבר שדומה ושמנוני. אפילו שמן זית, למרות שזה בריא מאוד, וגם אבוקדו אני לא אוהבת). זוג אחר התחיל לחמם ירקות בסיר קטן והוסיפו גם אורז.
השמש החלה לחמם אבל הרוח עדיין היכתה, זה היה מזג אוויר מעולה להרדם. רובינו פשוט נפלנו לשינה עמוקה והתעוררנו כשהיה ממש חם, אז היה מזג אוויר מצויין לעבור לערסלים שנתלו בין עצי הקוקוס. מוצל ונעים.
כשהתעוררנו שוב, פשטנו את כל הבגדים ורצנו להשטף בים.
זה הרגיש כל כך קסום.
שתינו צ'אי חם שהבאיה של החוף הכין לנו בהזמנה. ובחור אחד קרא לכולם בקלפי טארות.
היופי בפרדייס הוא הבתוליות שלו. פעם היה בחוף גסטהאוס ומסעדה ומסיבה כזו או אחרת החליטה משטרת קרנטקה, שמאוד מקשיחה בחוקיה לגבי סמים ומסיבות, להרוס את המקום עד היסוד, וכיום נשארו רק שרידי בטון שעל אחד מהם כתוב "פרדייס קפה".
הרבה מטיילים אוהבים לבוא להעביר לילה או אפילו לפתוח קאנטות ולהשאר כמה ימים...
מה שמאוד נוח הוא שיש שם באיה או שניים שמכין אוכל קל אם מבקשים, אוסף קרשים למדורות ואפילו מביא דברים מהעיר, כך שאין צורך אמיתי לעזוב את החוף.
על החוף הזה כבר שמעתי בארמבול מבחורה היפית גרמניה שיצא לי להכיר, היא אמרה שהיא הייתה שם פעם 3 חודשים. הגיעה עם בלבלה גדולה ויצאה כמו חדשה. כבר כשסיפרה לי על החוף הקסום ידעתי שאני רוצה לבקר בו.
המעבר הזה בראש, שמעכשיו המקלחת היא במי ים שהגוף כולו מתמלא בחול מכף רגל ועד ראש, קורה מאוד מהר. (למרות שלא ידעתי אז אבל יש במקום באר מים מתוקים כדי להתקלח בדלי -"באקט")
ומאותו הרגע, כלום לא משנה. השיער מלא בענפים והחול נכנס לכל מקום. הסוויצ' הזה, גורם להרגיש כאילו אני ילדת ג'ונגל. כאילו נולדתי פה, וזה הבית שלי.
