רואוד טריפ - סידני

הגענו לסידני, המקום הראשון שראינו היה הנמל, מלא חליפות ומלא עקבים אבל עצרנו לקפה באיזה מקום שהיה נראה כמו קזינו-מלון-פאב.

את הלילה עשינו באיזה חניון בו היה מותר לישון בחינם, בדרום העיר, על הים.

כשהתעוררנו גילינו שזה בעצם ספוט גלישה, ויותר מזה, עם הסוואל החלש שהתמזלנו לקבל, זה המקום היחידי שפועל בסידני.

החשש להכנס למים עם חליפה מעלה תהיות בנוגע לטמפרטורת המים.

העובדה שלא הייתי במים כבר 3 שבועות גם מכניסה איזה בלוק קטן לעסק.

היה לי קשה להביא את עצמי לנקודה בה אני באמת בתוך המים, עם הגלשן והחליפה והכל.

הטעות שלי הייתה שאכלתי יותר מידי על הבוקר, ולא חיכיתי מספיק, תוך 5 דקות הגיע גל שלא הבנתי בכלל את השבירה שלו (כי הכל באוסטרליה זה ביץ׳ ברייק, וזה נשבר אחרת, ועוד על החוף!!!) הפך אותי 3 פעמים ועשה לי צרבת, שלא נדבר על הקור שהעיף אותי קיבינימט מהמים.

מה זהההההההההה!?!?!?!!!!!!

אוחח

רצתי למקלחות החינמיות, הקור בחוץ היה הרבה יותר נורא והמים במקלחות היו אפילו יותר קפואים, הרבה יותר קפואים. לא יכולתי בכלל לשים סבון על הגוף. כף הרגל שלי הייתה כחולה ולא הרגשתי אותה גם אחרי שהכנסתי אותה למגפי האגס האוסטרליות שלי, למשך חצי יום לפחות.

החוויה הטראומתית הזאת נתנה לי פחד שכזה מהגלים ומהקור באוסטרליה. לא שהגל היה גדול, בכלל לא. אבל הוא היה חלול ומוזר. לא משהו שאני מכירה בכל אופן, ויותר מזה, לא ממש הבנתי מה לעשות עם הביץ׳ ברייקס האלה.

המשכנו לחקור את העיר ונסענו לניו טאון. רובע מגניב לגמרי, קצת היפסטרי אבל גם קצת היפי. יפייפה לחלוטין. ראיתי כמה היפים מוכרים דברים ברחוב ושאלתי אם זה אפשרי לפחות דוכן ככה סתם ברחוב. הם אמרו שבאופן עקרוני אין בעיה עם המשטרה ואני כבר תכננתי איך אני למחרת פותחת שם דוכן.

נסענו גם למאנלי והסתובבנו שם קצת. את הלילה עשינו באותו מקום, נראה לי.

בבוקר שון הוריד אותי בניו טאון ונסע לבונדאי ביץ.

פתחתי את הדוכן הראשון שלי, על הרצפה פרשתי את הסארונג מאינדונזיה ואת מגש הצדפים ועליו הנחתי את התכשיטים שהבאתי איתי מאינדונזיה.

שמתי מוסיקה מגניבה מהאייפד שלי וקטורת.

באיזשהו שלב ניגש אלי איזה בחור זקן ואמר ״העיניים שלי לא ממש טובות והגב שלי בטח כבר מקולקל ואת יושבת כל כך נמוך, קחי לך את העגלה ההיא, תהפכי אותה על הצד ותניחי הכל עליה. כך תוכלי להיות קצת יותר גבוהה... ואנשים יוכלו לראות את התכשיטים שלך...״

וכך עשיתי, הדוכן הראשון שלי בחיי, ברחוב קינג בניו טאון סידני על עגלת סופר הפוכה על הצד.

בתכלס, דיס איז האו איי רול...

נראיתי כמו איזו היפית עם מעיל אוסטרלי גדול משובץ אדום שחור, חולצת פלנל כחולה פתוחה טופ מקרמה לבן וצעיף אינדונזי לבנים ולונגי הודי בתור חצאית מקסי, ולקינוח, נעלי אגס אוסטרליות.

לא האמנתי אבל מכרתי זוג עגילים ממש שניה לפני שסיימתי ושון בא לאסוף אותי.

שון כל כך התלהב מבונדאי ביץ שהוא בא לקחת אותי הוא ישר רצה להראות לי את החוף.

החוף הזה יפה, כן, אבל הגלישה שם מפוצצת באיזה 200 אנשים, הסוואל חלש אז יש גל אחד ל100 איש וכל הטיילת שם מפוצצת תיירים. אני לא יודעת אבל מההתרשמות שלי היה נראה כאילו פעם זה היה מקום ממש מגניב והיום כבר לא.

יש אנשים שיחלקו עלי, ולא הייתי שם מספיק זמן כדי להבין את הוייב.

אבל שון קנה גלשן, 7.4. סבבה כדי להתחיל (למרות שאני התחלתי על גלשן רך 7.8, אבל אני זאת שמסתובבת עם גלשן 6 פיט כשאני דיי מתחילה אז לגמרי תמכתי שיקנה את הגלשן).

למחרת בבוקר עזבנו את סידני לכיוון ניו קאסטל שם שון קנה חליפה ונכנסנו יחד לסשן ראשון (כמובן אחרי שהתווכחנו קצת איפה כדאי)....

רואוד טריפ - גרייט אושן רואוד

עשינו קניות בחנות ענקית מלאה בשטויות שאם צריך אותם לדרך נדע רק בהמשך, העמסנו את הרכב ויצאנו לכיוון טורקי (לא, לא טורקיה מלון הכל כלול, טורקי העיירה בדרום מזרח אוסטרליה).

החברים שהכרתי באינדונזיה שלחו אותי לחברים שלהם שגרים ב״גרייט אושן רואוד״ בטורקי. שהם יוכלו לעזור לנו לקנות גלשנים וחליפות בזול.

היעד הראשון היה מאוחר בלילה. מצאנו מקום באמצע שום מקום להחנות את הואן, לבשל ארוחת ערב ולישון.

החושך היה מוחלט, המקום היחידי שמצאנו בו אור ומחסה מהרוח הקפואה היה בשירותים.
בישלנו פסטה וירקות בשירותים של הבנות והתחממנו מהאש של הגזייה הקטנטנה שלנו. שמנו מוזיקה מהואן כי גם ככה אין שום נפש חייה בסביבה ונרדמנו אחרי ששתינו צ׳אי.

בבוקר עליתי על ההגה, לראשונה מזה 6 חודשים, ועוד בצד השני, אבל שון היה מדריך נהיגה בצבא והרגשתי בנוח להתחיל להנוג בחניון חולי, ריק מאדם, עם מישהו כמו שון.

תוך דקה וחצי תפסתי בטחון והבנתי את העסק.

״הנהג צריך תמיד להיות באמצע״ אמרה לי איזו אוסטרלית שהכרתי בבאלי בצ׳אנגו.

התחלתי לנסוע על הכביש המהיר של ה״גרייט אושן רואוד״ לכיוון הבית של קריסטי. ראיתי את הגלים וכל כך רציתי להכנס למים לגלוש.

כשהגענו לקריטסי המקסימה היא הכינה לנו קפה ושלחה אותנו למקום בו יהיה לנו זול לקנות גלשן משומש וחליפה באאוטלט של קוויקסילבר. בעלה, הוא בעל דרג גבוה בקוויקסילבר וגולש תותח בעצמו. שיחקתי קצת עם הילדה המלאכית שלה, והתרשמתי מהעיצוב ההורס של הבית שלה (שקריסטי אגב עיצבה בעצמה... לקריסטי יש חנות אינטרנטית לעיצוב הבית עם דברים שכל בעל טעם טוב וקצת כסף בארנק ירצה לקנות).

חווית קניית הגלשן לא הייתה כל כך נעימה, כי אני כבר ידעתי איזה גלשן אני רוצה לקנות והוא היה דיי קטן, והמוכר לא ממש האמין שמישהי שגלשה כל כך קצת בחייה צריכה גלשן כזה.

״תדפקי על לונגבורד מיליון שנה״ זה מה שהוא ניסה להגיד לי בעצם. לא מבין שיש לי חברים שנכנסנו למים בפעם הראשונה עם גלשן קצר.

מי שמוכן לעבוד קשה יכול להתרגל להכל!

השתכנעתי לקנות גלשן קצת יותר יקר ממה שרציתי, אבל הוא היה במידות ממש טובות והוא היה באמת שווה. די אייץ׳ די. 6 פיט. דיי מקצועי, אבל אני קונה גלשן לחיים, לא להיום ומחר, ועדיף פשוט לקרוע תתחת על גלשן כזה עד שאתרגל אליו, גם אם זה יקח מיליון שנה.

ההנחה היחידה שיכולתי לקבל עם השם של סיימון הייתה קטנה אבל היא הייתה הנחה, בכל זאת...

משם נסענו לאאוטלט של קוויקסילבר ורוקסי, שם המוכר היה הרבה יותר נחמד ועם השם של סיימון עשה לי הנחה הרבה יותר משמעותית על חליפה מגניבה נעימה וגמישה.

את הלילה עשינו אצל קריסטי בחצר, היא הכינה לנו ארוחת ערב ועשינו מקלחת חמה.
קירסטי עשתה לנו תדריך גרייט אושן רואוד ונתנה לנו מפה מפורטת מה הכי שווה כי אין לנו הרבה זמן.
..וכמובן גם איפה לישון בחינם.

לחצנו על הגז יומיים ועצרנו בכל פעם כדי להתרשם מהנוף העוצמתי והמטורף.

החלטנו לישון בג׳והרה, חנינו את הואן הכתום בחושך בחניון, לא הינו מסוגלים לראות דבר בחושך של הלילה.
בבוקר התעוררנו למדשאות ירוקות ירוקות ורחבות ידיים, בין הרים ירוקים ופטריות צהובות.

טיילנו במסלולים שצופים על נציבים סלעיים גדולים, שיוצאים מתוך האוקיינוס הגדול ונראים כאילו היו פעם חלק מהרכסים הענקיים עליהם אנחנו דורכים.
גם בדקנו את הגלים בבלז ביץ׳ (שם המים קרים הרבה יותר מהחליפה שקניתי).

אחרי סיבוב מרשים בגרייט אושן רואוד, חזרנו לקירסטי והחלטנו להמשיך לכיוון סידני.

שון התעקש שלוחצים עד סידני.

יאללה.

שותפים

כשהגעתי למלבורן התחלתי לחפש לי שותף לרואוד טריפ. זה דבר לא קל כשלעצמו. ולא לוקח יומיים.

פרסמתי מודעה באתר שנקרא גאם-טרי, שם האוסטרלים בעצם עושים הכל. מוצאים דירה. שותף. כלב. גלשן. פרטנר לרואוד טריפ. פרטנר לחיים. כובע ים. ספות. רכבים. הכל.

ניסחתי משהו יפה הוספתי תמונה לא חשפנית מידי העלתי לרשת ויצאתי להסתובב בעיר.

בן אמר לי שהמקומות בהם אני בטח אמצא פרטנרים יהיו בקפקרים (הוסטלים) בדרום העיר במקום שנקרא סנט קילדה. את האמת שממש לא התחשק לי לחפש במקומות האלה כי כבר אז, בלי אפילו לדעת בדיוק מה קורה שם, המקומות האלה דיי דחו אותי. אולי כי התחלתי לטייל בהודו ושם יש גסט האוס עם איזו מאמא מקומית, ולא דורמז עם בריכות ושולחנות ביליארד ומסיבות בשקל ואנשים שיכורים שחושבים שהם חיים את החלום...

אבל בכל זאת הלכתי להסתובב שם. הסתובבתי ברחוב הראשי של הקניות ובתי הקפה ההיפסטרי ההומה. כבר זיהיתי הרבה חיים בסרט בזווית העין, לאט לאט התקדמתי לכיוון איזור האכסניות. נכנסתי לחלק ושמתי מודעה על הלוח.

קיבלתי המון הודעות בחזרה, חלקן הזויות ממש חלקן אפילו מטרידות. ובמקביל הסתכלתי על מודעות של אנשים אחרים.

זה לקח הרבה יותר זמן ממה שתכננתי, והבנתי שאני אהיה חייבת להתפשר ולעשות רואוד טריפ רק 3 שבועות ולא חודש כמו שרציתי.. זה קצת ביאס אותי כי היה לי כיף במלבורן אבל כבר רציתי שוב לטבע, לנהוג, טו ברייק פרי!

אחרי המון התכתבויות, חיפושים, טלפונים, הודעות והטרדות... מצאתי שלישיית פולניות היפיות שנראו לי דווקא ממש מגניבות. אז יצרתי איתן קשר וקבעתי עם אחת מהן להפגש.

באותו הבוקר קיבלתי גם הודעה מבחור ישראלי, שון.

אם להיות כנה, לא ממש רציתי לעשות רואוד טריפ עם מישהו ישראלי. לא כי אני נגד ישראלים אבל רציתי לחוות קצת משהו אחר, לא מוכר.

בכל זאת קבעתי איתו גם. שיהיה.

קבעתי עם שון לקפה ומאוחר יותר עם הפולנייה לראות פינגווינים בנמל.

אמרתי לשון להגיע לאחד מבתי הקפה האהובים עלי שנמצא לא רחוק מאיזור ההוסטל שבו הוא מתאכסן.

הרגשתי כמו בבליינד דייט. מחפשת אחרי אנשים שנראו לי ישראלים, שמזכירים את תמונת הפרופיל שלו.

התיישבתי וחיכיתי לו באחד השולחנות. צופה בדלת הכניסה הרחבה ומנסה לגרום לסיטואציה להיות כמה שפחות מביכה כשכבר נזהה אחד את השניה.

״אווקי, זה בדוק הוא!״ אמרתי לעצמי, הוא חייך אלי וחייכתי אליו בחזרה.

ישר הזמנו קפה וצללנו לשיחה ארוכה בטירוף. כאילו זאת לא הפעם הראשונה שנפגשנו.

המשכנו להסתובב ביחד שעות ופתאום, בלי לשים לב שהזמן עבר, הפולניה צלצלה.

וואלה, היה לי ממש כיף איתו, אז הצעתי לו להצטרף לתצפית הפינגווינים.

זה לא היה נורא חכם כי כשנפגשתי עם הפולנייה זה היה קצת מוזר לדבר איתה על איזה מסלול היא רוצה לעשות ומה נעשה אם נצא לדרך ביחד... מולו...

אבל... את האמת, הפולנייה הייתה קצת בלחץ להגיע כמה שיותר רחוק בכמה שפחות ימים, אולי אפילו לקחת טיסה מסידני לגודל קואוסט, היא כבר תכננה את כל המסלול על פי ימים ואני אמרתי לעצמי בראש ״היי היי הו הו וואווווווו רגעעעע שאנטי אחותי להרגע, זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות לנהוג בטירוף במשמרות וכל יום על פי תכנית, את דיי היפית אבל זה ממש לא היפי מצידך להיות כל כך ממהרת...״

ישבנו שלושתינו לשתות בירה ונפרדנו כל אחד לדרכו.

יום למחרת החלטתי להפגש עם שון שוב סתם כי היה לנו כיף ביחד והלכנו להסתובב בעיר.

הסתובבנו בפארק ושתינו קפה בלנטיל אז אניטינג, ואז ברחובות הראשיים...

״בתכלס עזבי אותך הפולנייה, היא גם ככה בלחץ ואת לא ממש רוצה את זה... בואי ניקח ואן ביחד ונתחיל לעלות בשאנטי..״ שון אמר לי.

״חחחח אתה יודע מה. וואלה אתה צודק. יאללה״

חתמנו את זה על כוס קפה ובירה (אני קפה והוא בירה -מאוד טיפוסי מצידי..) והחלטנו לחפש ואן ולצאת לדרך בעוד כמה ימים.

עדשים כמו כלום וחיות מוזרות בפארק

יום ראשון הגיע והחלטתי להפתיע את בן מולי והשותפה המהממת שלהם ליסה ולהכין ארוחת בוקר חגיגית לכולם, בשקט בשקט התעוררתי לפני כולם והלכתי להביא מצרכים שווים.
הבאתי לחם טרי וחם, הכנתי סלט ישראלי קצוץ ענקי לכולם וביצים.

כשאני מתארחת אצל מישהו בבית בצד השני של העולם, חשוב לי שירגיש נעים שאני שם. חשוב לי לעשות קניות, כלים, לבשל, לתת מכל דבר שיש לי. מהלב. והכי חשוב להשאיר מתנה קטנה ופתק לפני שאני עוזבת.

בצהריים בן מולי ואני יצאנו לטיול קצר בפארק שיש בו גם חיות, ואכלנו ארוחת צהריים במקום מדהים שנקרא ״לנטילז אז אניטינג״ המסעדה הזאת היא בעצם מסעדת בופה המגישה ארוחות בוקר צהריים וערב, אוכל בריא וטעים, בלי חיוב...

״מה זאת אומרת?!??? זה חינם??? בלי כסף???!!??״ יגיד כל ישראלי טוב,

כן.
זה חינם.
בלי כסף.
אבל המטרה היא לתת לאנשים שאין להם, וככה אנשים כמונו, שיש לנו, מפקידים בקופה כל סכום שנראה להם.

בתכלס, בישראל אין סיכוי שהמסעדה הזו תשרוד, למה?

כי ניסינו קיבוצים וזה לא הלך.. כי בישראל אף אחד לא פראייר.

לא שאני אומרת שבאוסטרליה הם כן פראיירים, תהיו בטוחים שיש קהילה של היפים שקצת יושבת על הבופה שם בקבוע, ולא ממש משאירים כסף. (במקרה הטוב הם יתנדבו בשביל הארוחה שלהם...או ינגנו בפסנתר)

אבל הרב הגדול ישאיר ביד רחבה.

אחר כך הסתובבנו בפארק וראינו חיות משונות ביותר שנראות בעצם כמו ערבוב בין באפלו פרה וביזון.. כיף שאפשר פתאום בתוך העיר להרגיש קצת בכפר.

חזרנו הביתה והתכרבלנו בקנקן צ׳אי גדול.

מלבורן - חצר פנימית מיקרוקוסמוס

חיפשתי בית קפה מגניב במיוחד באיזור פיצרוי-קוליגנסווד במלבורן, ישבתי בפארק ועשיתי קטנה מתחת לקרן שמש בודדה שהועילה בטובה לצאת רגע החוצה בין הטיפות

בדקתי באפליקציית חולי הקפה שיש לי ומצאתי איזה משהו שנראה לי עונה על הקטגוריה לעיל.

התחלתי ללכת לכיוון המקום ונכנסתי לרחוב הולנדי מתוק ויפייה.

התחלתי ללכת וצללתי לעולם של התבוננות.

שמעתי את הילדה שאומרת לאמא שלה ״הנה המכונית של אבאאאאאאאאא״ ומושכת את הקול שלה כאילו כמשהו שכולנו עושים בתור ילדים, ואז כשאנחנו מתחילים להתנהג בבגרות, קול זה נראה לנו מוזר.

איך שהאבא ועוד בחור צעיר עובדים בגינה והאם מברכת את שניהם לשלום כמו סצנה שיצאה מסרט נדוש אמריקאי.

הבטתי במפה כדי לוודא שלא צללתי עמוק מידי ופספסתי את הפנייה.

וכשהרמתי את הראש מצאתי כניסה לסמטה עם חצר משונה ושולחנות.

עם וואן כסוף וגרפיטי.

בסוף השביל הייתה חצר פנימית מקורה.

נכנסתי לקפה המתוק אך משונה הזה והזמנתי פלאט ווייט גדול ולחם מולטי-גריין. עד שקיבלתי את האוכל, הבחנתי במשפחה שהגיעה לארוחה משפחתית. שהאם משחקת פינג פונג עם הבן שלה. גם הוא בשלב שלפני העידון, מדבר בווליום קצת גדול מידי משהאוזן אמורה לקבל. איך שהוא חובט עם המחבט והמכות שלו נוטות לאלכסון כאילו עדיין לא למד לשלוט במאה אחוזים בגידים הקטנטנים שבכף היד.

איך מצטרף אליהם למשחק בחור שנראה כאילו הוא החבר החדש של אמא. איך שהוא מנסה להתחבב על הילד.

איך שבת הזקונים של המשפחה מנסה להכנס למשחק. איך שהילד נותן לה את הכדור בנימוס מרתק. איך שהיא מקבלת מכה במצח מהקצה של השולחן. איך שלוקח לה 1.75 דקות לקלוט שהיא קיבלה מכה וכואב לה. איך שהיא רצה לאמא לפני שפורצת בבכי כדי שאף אחד לא יראה, אבל שניה אחרי צורחת כאילו אין מחר.

איך המלצרית מדברת בנימוס קצת פלצני, מחייכת ומזיזה את הראש חצי דרך באלכסון כדי לעשות פרצוף חמוד. איך היא מתכופפת ללטף את הכלב ואחר כך לא שוטפת ידיים. איך המלצר, שבטוח היה דיי חנון בבית הספר, מסתובב כדי לוודא שכולם מרוצים.

איך שתי חברות קבעו לקפה ואחת באה עם התינוק. איך החברה מתכופפת להגיד כמה שהוא מתוק.

איך בחורה אסייתית מקבלת את המנה שלה ומצביעה ״זה שלי!״ וממהרת לחטוף את הצלחת מהמלצרית.

איך הבחורה הקבועה מחכה לפגישה. ואיזה חיבוקים כשהם כבר הגיעו.

ואני...לוגמת את הקפה שלי, לוגמת מהמים לסירוגין. אוכלת את הלחם.

ושותקת.

מתבוננת.

חוויות מלבורניות

הייתי קצת חולה במלבורן אז מתי שיכולתי עשיתי יוגה בבוקר.

הייתי עייפה, ממסעות.

בכל בוקר הייתי מכינה מוזלי עם חלב וקפה,

מחפשת פרטנרים לרואוד טריפ,

מכינה עוד קפה,

ויוצאת להסתובב.

בכל יום באיזור אחר של העיר הכל כך מלאה הזאת.
כל כך הרבה אזורים שונים.
כל כך הרבה בתי קפה עם קפה משובח לנסות.
כל כך הרבה חנויות מושלמות. כל כך הרבה דברים קורים ברחוב.
כל כך הרבה דברים לעשות.

החלטתי לעצמי, כלכלית, שבכל יום אני מנסה לפחות בית קפה אחד (כי בכל זאת קפה זה לא דבר זול כאן) ויושבת לכתוב קצת...
את שאר הזמן ביליתי בללכת לאיבוד... בכל הסמטאות הקסומות, הרחובות הראשיים ההומים, החנויות, הפארקים, המסעדות..

חקרתי את שוק ויקטוריה לעומק, ראיינתי כל מיני מוכרי תכשיטים כדי לברר מה המחירים בסביבה לפני שאני מוכרת בעצמי. חיפשתי לי מעיל זמש עם פרווה (כמו נעלי אגס) כי קר וחורף וכי רציתי מעיל גדול שיחמם אותי בעיקר כשאצא לרואוד טריפ. המוכרים של מעילי הזמש לא היו נחמדים במיוחד ויותר מזה המחירים היו מופלצים.

המשכתי לאהיל הבא וראיתי שלט גדול 30$ שמונח לו על מתלה מעילים מגניב לגמרי מפליז עם משבצות אולד סקול שחור ואדום/ירוק/כחול ופרווה נעימה ומחממת בפנים. בחנתי אותם היטב לבחור איזה צבע ומידה בא לי. כי במחיר כזה מעיל כל כך גדול ומגניב זה שווה לגמרי.

המוכרת המתוקה הייתה בחורה מבוגרת בת 90, היא ישבה לה בשלווה ושאלה ״וור אר יו פרום״ ״ישראל״ עניתי, היא חייכה ואמרה לי בעברית ״גם אני ישראלית!״

האישה המדהימה והמתוקה הזאת כבשה אותי. ישבתי לדבר איתה במשך שעתיים בערך. היא סיפרה לי על חייה ועל משפחתה. זה היה כל כך כיף להתקל באישה כל כך חזקה ומיוחדת.

לבסוף היא נתנה לי את המעיל ב25$ למרות שרציתי לשלם 30$, ונפרדנו לשלום. הבטחתי שאם אהיה אי פעם בסביבה שוב אכנס לשוחח איתה.

רדפתי אחרי בתי קפה שווים דרך האפליקציה ״בין צ׳ייסר״ (אפליקציה עם מפה ועליה כל בתי הקפה הכי שווים על פי דירוג, תגובות ותמונות) ככה ידעתי אם מעבר לפינה יש בית קפה יותר שווה. כי באמת כל כך קשה לבחור.

כתבתי הרבה. שכבתי על הדשא בפארקים שעות, בוהה בעלים ובדשא ובעצים ובסקייטרים.

רכבתי על סקייטבורד שבן נתן לי, שבכלל היה חלק מהדקורציה של הדירה שלהם ושאף אחד לא באמת משתמש בו. נסעתי מהבית בטורנבורי עד למרכז העיר דרך הפארק ומשם לקחתי טראם לדרום העיר לפארק אחר וגם שם נסעתי עוד קצת.

כן, הסקייטבורד הזה הוא לא המילה האחרונה של פלאן בי, אלאמנט או בייקר, אבל בהחלט אם שולטים בנטייה שלו ימינה עם האגן אפשר לעשות קצת כיף. ואני בכלל לא אלילת הסקייטבורד העולמית, אז זה היה נחמד להרגיש שאני ממש משתפרת.

תהיתי לי בין חנויות גלישה זולות וכמעט קניתי הכל. אספתי מיליון פריטים מדהימים והכרחתי את עצמי לצאת מהחנות ברגע האמת.

גיליתי אזורים מגניבים הלכתי להופעות של השותפה של בן ומולי לדירה והחברים שלה.

אם היה לי קצת יותר כסף גם הייתי הולכת להופעה גדולה של פסטיבל הג׳אז.

בהיתי באומנות הרחוב.

מצאתי מכירה סודית של צ׳יפ מאנדיי על איזה גג. נכנסתי לאופ-שופים. בהיתי באוסטרלים חתיכים. התבוננתי בדינמיות. באנשים. בעסקנים ובסטלנים. באמנות.

ניסיתי לשאוב כמה שרק יכולתי ממלבורן.

בצורה מוזרה שכזו בשעה 5 כל הרחובות היו נראים נטושים. ממש. כנראה בגלל שבתי הקפה והחנויות נסגרים ב5 וכל הרחובות מלאים בהם. זה היה קצת מוזר, כי בכל זאת, מלבורן היא קצת ניורקית... עיר דיי גדולה ומפותחת, ובתור תל אביבית גאה, ציפיתי שהכל יהיה פתוח עד מאוחר. אבל את האמת שזה היה כיף פשוט לחזור הביתה ולבשל עם בן מולי וליסה ושאר חברים שבאו מידי פעם לבקר, להתכרבל בשמיכה ולשתות צ׳אי בסלון עד שכולם מתעייפים לגמרי והולכים לישון.